חיפוש

סקירת יום העיון "סודות ושקרים: בין הסדינים ובחדר הטיפולים"

פורסם על ידי תמר שחר שחורי

ביום שישי ה-25.5.2018, נערך יום העיון "סודות ושקרים: בין הסדינים ובחדר הטיפולים" מטעם האגודה הישראלית לטיפול מיני (איט"ם). יום העיון עסק במשמעות הסודות והשקרים בחיינו, מהיבטים שונים. המרצים דוד בנאי, ד"ר אלחנן בר און, אנאבלה שקד, ד"ר זיוה לויטה ואריאל כהן ארקין ניסו לענות על השאלה מדוע מתקיימים סודות במרחב היחסים הזוגיים, במקום שבו לכאורה הם לא צריכים להיות. בנוסף, עסק הכנס בשאלת חשיפת סודות המטופל מול בן זוגו, והאופן בהם סודות עולים בתחום הטיפול הזוגי.

בין בושה לאסרטיביות: למה בכלל צריך להסתיר – אריאל כהן ארקין

כהן-ארקין פתח את הרצאתו בתיאורם של מיתוסים תרבותיים הנוגעים לבושה ולחרדה מפניה. לדבריו, סודות ושקרים הם סוגים שונים של העדר חשיפה, דבר שבמהותו יכול להיות שלילי או חיובי, ולנבוע ממגוון גורמים רגשיים וגורמים תרבותיים. ראשית, ביקש כהן-ארקין להבחין בין שני מושגים – פרטי וסודי. העדר חשיפה יכול לנבוע מרצונו של אדם לשמור על פרטיותו. במצב כזה, העדר חשיפה הוא חיובי ובריא, שהרי הוא עוזר לאדם לשמור על העצמי ולהציב גבולות בינו לבין האחר. לעומת זאת, העדר חשיפה המבוסס על סוד קשור לעצמי כוזב, להסתרה של העצמי, והוא כרוך בשקרים והימנעות.

בכדי להבחין ממה נובע העדר החשיפה, יש להבין את הרגש שעומד מאחורי מצב זה. כך למשל, הרצון לשמור על פרטיות הוא דבר שמלווה ברגש אסרטיבי, דוגמת: "זה לא עניינך אם אוננתי היום! זה לא עניינך מה הפנטזיות המיניות שלי!". בדרך כלל, הטריגר לצורך זה יהיה תחושה של חוסר הוגנות ושל צורך להתגונן מפני חודרנות, למשל, כאשר עמית לעבודה פותח ללא רשות את הארון הפרטי שלי. לרוב, הדבר יוביל לשינוי פיסי הכרוך בפרץ אנרגיה, המכוון לתגובה הכוללת התקוממות או הצבת גבולות ברורה. לעומת זאת, להעדר חשיפה על בסיס סוד נלווה רגש של בושה, תחושת פגימות, רצון להימחק או להיעלם. מבחינה התנהגותית, הנטייה היא לצמצם את העצמי, "להעלם מהרדאר", ולכן שפת הגוף תהיה מכונסת. בדרך כלל, השיח יופנה כלפי פנימה, ויכלול חשיבה כגון: "אסור שידעו כמה אוננתי היום...אסור שידעו שיש לי פנטזיה כזו".

הבושה היא חוויה עוצמתית משום שבלעדיה האדם היה יכול להיות למצוא את עצמו מחוץ לקבוצה. מבחינה אבולוציונית, בימי הג'ונגל אי התאמה של הפרט לקבוצה יכלה לעלות לאדם בחייו, וכנראה שאיום זה הביא להתפתחותה של חרדה הישרדותית הנקראת "חרדת ביוש". אחד הצורות המוכרות שלה בטיפול מיני היא חרדת ביצוע. החשש להרגיש השפלה והדרה מביא להתגוננות ולהתרחקות בכל מחיר ממצבים שעשויים לעורר בושה, כך שחרדת הביוש "חוסמת" גם רגשות כמו עוררות מינית, אסרטיביות, אינטימיות ואפילו אמפתיה. כך, למשל, גבר שיחוש חרדת ביצוע בזמן האקט המיני, יתנתק מתחושותיו ויתקשה להרגיש אמפתי כלפי בת זוגו, ולהגיב לצרכיה המיניים והרגשיים שאינם תלויים בזקפה. לכן, כפי שניתן לדמיין, חרדת הביוש מהווה את אחד החסמים העיקריים בטיפול, שכן היא מנתקת את המגע של המטופל מרגשותיו, ומובילה לשקרים, הסתרה והימנעות.

המקור לבושה ולחרדת הביוש הוא הדרישות החברתיות הלא-מדוברות, מה שהוביל את כהן-ארקין להעמיק בשלב זה של הרצאתו בהיבט התרבותי של סודות ושקרים. בתרבות נוצרים מיתוסים מסוימים, ודירוגו של האדם על-פיהם מייצרים ההיררכיות חברתיות. כל חריגה מהסטנדרט המצופה מורידה את האדם לתחתית ההיררכיה, ועשויה להוביל לתחושה של בושה. בהקשר של מיניות, קיימים שלשה מיתוסים מרכזיים: גבריות, נשיות, והחיבור בין המינים. ראשית, מיתוס הגבר הרווח בחברה מתאר גבר חזק, חסון, לא רגיש, מופנם, אסרטיבי ומאד מיני. לעומתו, מיתוס האישה מדבר על דמות תלותית ופגיעה, רכה, רגשנית, לא רציונאלית, מוחצנת, ונוטה לחרדתיות. בהתאמה, מייצרים המיתוסים היררכיה של מעמדות, כאשר אי התאמה אליה צפויה לעורר בושה מינית.

בראש הפירמידה ניצב הגבר "הגברי", סטרייט, יצרי ובעל איבר מין גדול, שזוגתו תמיד מסופקת, כזה שנהנה לשלוט ביחסי המין ונהנה מחדירה. לעומת זאת, בתחתית הפירמידה עומד גבר שחזותו אינה גברית (ואולי אף מאמץ תכתיבי אופנה המקוטלגים כנשיים), בעל איבר מין בינוני או קטן, הנהנה ממין רך ואינטימי, ואשר יתכן כי נהנה להישלט ביחסי המין. כמו-כן, גבר המקיים יחסי מין עם גברים או מפנטז על כך (לעיתים או באופן קבוע), צפוי לרדת לתחתית ההיררכיה. למעשה, הסביר כהן-ארקין, כמעט כל הגברים נכללים בתחתית ההיררכיה, וחלק ניכר מהם חשים בושה מינית ברמה משתנה.

בראש הפירמידה הנשית תעמוד בחורה רזה, עם חזה גדול, הלובשת בגדים "מגבילי תנועה" כגון עקבים וחצאית. ביחסי מין היא מינית ברמה בינונית, מתמסרת ונשלטת, יש לה תגובה מיידית לגירוי והיא גומרת נרתיקית. לעומתה, בתחתית הפירמידה תעמוד אישה בעלת צרכים מיניים גבוהים ("שרמוטה") או נמוכים ("פריג'ידית"), כמו גם נשים שאוהבות להיות יוזמות ביחסי המין, דומיננטיות, או כאלה הנראות "טום- בוי". כאן גם יימצאו נשים שגומרות מגירוי בדגדגן או שגופן אינו מספק סיכוך בעת מגע מיני. בדומה לגברים, רוב הנשים בעולם יימצאו בחלק זה של הפירמידה, ולכן גם הן חשות בושה מינית כזו או אחרת.

כאמור, מיתוס נוסף מתקיים בחברה לגבי החיבור והאיזון בין המינים, אשר מכונן את התפיסה של אהבה רומנטית. לפי המיתוס, אהבה המתחילה בתחושת ריגוש גדולה, המין מתקיים במסגרת זוגית או בנישואין (מונוגמיה), והוא נעשה למטרות אהבה או ילודה. לעומת זאת, בתחתית ההיררכיה יתקיימו כל הקשרים אשר אינם עונים על מאפייני המיתוס, ובניהם קיום יחסי מין ללא זוגיות, לצורך פורקן או הגשמת פנטזיות, או רק לשם ריגוש. כמו-כן, יעמדו לביקורת כל אותם המבנים הזוגיים שאינם מונוגמיים, כגון יחסים פתוחים, פוליגמיה ועוד. כך, גם מגעים מיניים שכוללים פחות (אוננות) או יותר (שלישיות, אורגיות) משני פרטנרים.

בטיפול זוגי ומיני, טען כהן-ארקין, עלינו להתייחס לגורמים הללו. המטרה היא להפוך כל מה שסודי ומביש לפרטי ואסרטיבי. על המטפל להיות מודע לנטייה של כולנו, כמו גם אלה שלו, ולהימנע מקטלוג צורות התנהגות מסוימות כבלתי-נורמטיביות או לא רצויות בגלל ריחוקן מהמיתוסים התרבותיים. בטיפול על המטפל להכיר בקיומה של הבושה המינית, ולהיטיב לזהות חרדת ביוש כאשר עולה בחדר. זאת ועוד, עליו לסייע למטופל להבין את הקשר בין נורמות תרבותיות מסוימות לתחושת הבושה, וכן לנרמל את התחושות וההעדפות שלו. לשם כך, רצוי שהמטפל ישתמש בשפה שאינה "מקטלגת"; למשל, כדאי להשתמש מילים כמו "כניסה לנרתיק" ו"מעורר תשוקה", במקום המילים "חדירה" או " סטייה/פרוורסיה". כמו-כן, כשרלוונטי, רצוי שישתמש בשפה כוללנית, המדברת על הטבע האנושי,: "אנחנו" ו"לנו", במקום "אתה ו"לך" , במטרה להפחית בושה ותחושת חריגות.

לסיום, הביא כהן-ארקין דוגמא טיפולית, אודות גבר שגילה לאשתו שאוהב להתלבש בבגדי נשים. הזוג אהב זה את זה, והם החליטו להישאר לחיות יחד. עם זאת, החשק המיני של אשתו ירד. בפגישה פרטנית עם הגבר, הציע כהן-ארקין לתקף את ההנאה של הגבר מתהליך ההתלבשות, בעוד שבפגישה הזוגית כדאי יהיה לדבר על סטריאוטיפים גבריים, וכן על האופן בו התרבות כופה עלינו תכתיבי התנהגות המעוררים בנו בושה וריחוק רגשי. בדוגמה נוספת הדגים כהן-ארקין מעגל קסמים אליו נשאב זוג, אשר הפנים את המיתוסים התרבותיים לגבי המיניות שלהם, כך שפירש באופן שגוי את ההתנהגות המינית האחד של השנייה.

גלה לי הכל אהובי : על ההרגל לשקר והשלכותיו בחיי הנישואים – דוד בנאי

בהרצאתו הציג בנאי נקודת מבט פסיכואנליטית, לפיה סודות הם תנאי לקיומה של אהבה. גישה זו גורסת כי האהבה היא סכימה של יחסי אובייקט, מבנה מנטלי מסוים המתממש בין שני סובייקטים. כלומר, עולמם המנטלי של שניים מתחברים זה לזה, חיבור היוצר מבנה מנטלי חדש המשותף לשניהם ומהווה פלטפורמה להתפתחותם המשותפת. ניתן לדמיין תהליך זה באמצעות מטפורה של שיתוף קבצים ברשת האינטרנט; כל המשתתפים יכולים להתבונן באותו הקובץ ולשנותו יחד לכדי משהו חדש משותף.

דיפרנציאציה כהישג מרכזי ביכולת לאהוב

בנאי הדגיש כי האהבה כשיתוף בין שני עולמות מנטליים, תתרחש רק כאשר לכל אחד מהסובייקטים יש זהות מוגדרת, עצמי משלו. עמדה זו מושתת על שתי התייחסויות פסיכואנליטיות למושג ה-Self: העצמי החיובי והעצמי השלילי. העצמי החיובי, כפי שמתואר בתיאוריה של קוהוט, מתפתח באמצעות מפגש עם הזולת; התינוק מפתח את זהותו דרך עיניה של אמו, כחלק מתהליך של mirroring. העצמי החיובי גדל ומתעצב ככל שמסתכלים עליו יותר, עד שבשלב מסוים, תלותו של העצמי באחר פוחתת והוא מסוגל לנהל את התמיכה שלו בעצמו. לפי גישה זו, העצמי החיובי של האדם הבוגר ממשיך להתפתח דרך מפגש עם אחרים משמעותיים, ומכאן שהשיתוף עם אדם אחר והחשיפה מהווה בסיס לצמיחה. מנגד, התפיסה שלה העצמי הנגטיבי, כמו זו המוצגת בתיאוריה של וינקוט, מתייחסת לעצמי כמו פילם שפיתחו במעבדה חשוכה – הנוצר במסתרי הנפש. כך, המחשבות, הזיכרונות והשיחות הפנימיות של האדם עם עצמו מפתחים בו תחושה שהוא קיים ונפרד. לפי גישה זו, העצמי כמבנה פנימי נוצר כתוצאה מתהליכי דיפרנציאציה, ולא צמיחה משותפת.

בנאי טען כי שני סוגי העצמי חשובים ומתקיימים במקביל; בעוד שהעצמי החיובי מתפתח בילדות המוקדמת, העצמי השלילי מתבסס רק בגיל ההתבגרות. עם ההתפתחות המינית, מתחיל אצל המתבגר עיסוק בתכנים מיניים ופנטזיות מיניות. הסתרת תכנים אלה מהעולם החיצוני מביאה להתפתחות מבנה חדש באישיות, כזה המאפשר למתבגר להרגיש דבר אחד בתוכו אך לא להראות אותו כלפי חוץ. זהו למעשה העצמי השלילי – מבנה מנטלי נפרד מהוריו של המתבגר, המתפתח בתהליך של השגת נפרדות, הסתרה והבחנה בין הפנים לבין החוץ. לאחר שהתפתח עצמי שלילי, המתבגר מתחיל לחוש בודד ואז עולה אצלו הצורך באהבה – במובן של שיתוף מנטלי עם סובייקט אחר. הנטייה הטבעית של כל אדם היא לשמור על גבולות העצמי שלו, אך שמירה זו כרוכה בתחושת בדידות, לכן, תהליך האהבה, הכרוך ביציאה מגבולות העצמי או בהפרת הפרטיות, מלווה ברגשות נעימים של עונג וריגוש. זהו ריגוש המשלב שמחה על פריצת הניכור של העצמי ופגישה מחדש של הסובייקט (התקה של יחסי אובייקט עם ההורה ליחסים עם בן זוג). מכאן, שרק קיומה של דיפרנציאציה מאפשר לאדם לחוות את הריגוש של שיתוף העולם הפנימי שלו עם אחר. ובמילים אחרות, התפתחות מבנה העצמי השלילי מהווה תנאי בסיס לאהבה.

סודות כתנאי בסיסי לאהבה

התנאי ההכרחי לכך שאהבה תשמר הוא קיומו של עצמי השלילי אצל כל אחד מבני הזוג. מכאן, שלא רק שאהבה יכולה להיות נוכחת במקום של סודיות ושל פרטיות, אלא שסודות הם תנאי לקיומה של אהבה. מצב בן אין סודות, כמו למשל במערכת יחסים סימביוטית, המתרחשת כאשר לאחד מבני הזוג אין עצמי מוגדר ומפותח משלו, יכול להוביל למקומות הרסניים. מקרה קיצוני הוא רצח של הבעל את אשתו – מצב בו הזהות המשותפת הביאה לכך שכאשר האישה איימה בפרידה, הבעל חש כאילו גנבו את זהותו ולכן פועל בקיצוניות. במקרים פחות קיצוניים, בחיי נישואין נורמטיביים, עלול להתרחש תהליך של שחיקה בפרטיות של בני הזוג. אנו מכירים התבטאויות לכך מחדר הטיפולים, כאשר מטופל אומר "אני מסתכל עליה במבט של: מכיר אותך... כבר לא שואל אותך כי יודע מה תגידי". שחיקה זו של הגבולות הנפרדים עלולה להגיע עד כדי מחיקת העצמי של האחר. בתגובה לכך, העצמי השלילי של האדם מרחיק את האובייקט שלא מאפשר לו להתקיים (במקרה זה, בן הזוג). מכאן, שחוסר הכבוד לפרטיות של הפרטנר בחיי הנישואים עלול להביא את כל אחד מבני הזוג לפתח הגנות בפני העיניים של האחר. מכיוון שפרטיות וסודות הם צורך קיומי, מצב זה יוביל באופן בלתי נמנע להיווצרות של סודות גדולים הרבה יותר, כמו רומן מחוץ לנישואים.

בטיפול זוגי, למטפלים יש נטייה לחשוב במונחים של עצמי אחד, ולכן הם מנסים לקרב את בני הזוג ולהגביר את השיתוף בניהם. אמנם, טען בנאי, בתנאים מסוימים עולה צורך בתהליך הפוך, של יצירת גבול מחודש בן בני הזוג. דוגמא למצבים אלה ניתן למצוא אצל מטופלים אשר חוו מערכת יחסים חודרנית עם הוריהם, כאשר עלינו כמטפלים לעזור להם ליצור מערכת לא חודרנית, בעלת גבולות ברורים ובריאים. לעיתים קרובות, הדרך לעשות זאת היא לעזור להם לפתח אמונה שרק אם ישחררו ויאפשרו לאחר את הפרטיות, אזי תתקיים האהבה.

מסתורים נפשיים, שקרים וסודות בזוגיות – ד"ר זיוה לויטה

ד"ר לויטה דיברה על תפקיד המטפל הזוגי, מתוך התייחסות למושגים של זוגיות ונפרדות וכן להבדלים בין הסוד לבין השקר, זאת בראי הפסיכואנליזה הבריטית (גישת יחסי-האובייקט).

טיפול זוגי כתהליך של נפרדות

לדידה, הזוגיות היא ישות בפני עצמה, המתקיימת בין שתי ישויות נפרדות. לכן, בטיפול הזוגי על המטפל להתייחס לכל ארבע הישויות הנפרדות בחדר: הישויות של כל אחד מבני הזוג, הזוגיות כישות שלישית והישות הנוספת של המטפל עצמו. לכל אחת מישויות אלה יהיו חלקים הגלויים לאחרים וגם חלקים חבויים. במערכת יחסים בוגרת, כל אחד מבני הזוג מבין שהוא נפרד מבן זוגו ויש לו חלקים מנטליים ייחודים וחבויים משלו. בעיות עולות בקשר הזוגי כאשר לא ניתנת לגיטימיות לנפרדות, או כאשר בני זוג לא מסוגלים לשמור על נפרדות ולכן מתקיימת ביניהם סימביוזה הדדית. לעומת זאת, בזוגיות בריאה קיים מתח בין הרצון להראות ולהיות חלק מהישות הזוגית לבין הפחד להיחשף ולצאת ממסתורי הנפש. פחד זה קשור לסכנה הטמונה בחשיפה. דוגמא לסכנה מעין זו מתוארת בסיפור אהבתו של שמשון לדלילה, אשר כששאלה למקור כוחו, סיפר לה שמשון את הסוד שהסתיר ממנה, וחשיפתו הביאה למעשה לסיום חייו. לכן, הזכירה ד"ר לויטה, על המטפל הזוגי להיות מודע לקיומו של פחד זה, ולהתייחס בתהליך הטיפולי לא רק למשותף ולזוגיות – אלא גם לייחודיות ולנפרדות של בני הזוג.

בין הפרטי, הסודי והשקרי

הפרטי מוגדר בתיאוריה הפסיכואנליטית כצורך קיומי המגדיר את המרחב אישי, את החלק שמייצג את הייחודיות של האדם ואת גבולות האני שלו. בזוגיות שבה אין מקום לנפרדות, הסבירה ד"ר לויטה, לא תהיה לגיטימציה לפרטי להתקיים, ולכן כל אלמנט פרטי יהפוך להיות סודי. סוד גם הוא חלק מחיי הנפש, המהווה תוכן מודע שאדם לא רוצה לחלוק עם אחרים. הבעיה בהחזקת סודות נעוצה בכך שלעיתים קרובות מתפתחת מערכת שלמה של שמטרתה להסוות את הסוד הראשוני. במקרה כזה, האנרגיה הנפשית של האדם מופנית לשמירה על הסוד במקום להשקיע אותה בהעמקת היחסים, וכך הסוד הופך לנטל על הנפש. בנוסף לכך, יש לזכור כי תוכן הסוד מודע הינו רק קצה חוט של אינפורמציה לא מודעת; לעיתים קרובות, מתחת לסוד המודע מסתתרת אינפורמציה לא מודעת שקשורה לסבל, כאב וחוסר הכלה. לכן, כאשר אדם חי באופן מלא סודות, נחסמות אצלו גם היכולות לסקרנות וליצירתיות, וכן נמנעת ממנו האפשרות להכיר את עצמו ואת בן/בת הזוג שלו.

שקר, כמו סוד, גם הוא ניסיון להסתיר חלק מודע וחבוי של האדם. אולם בניגוד לסוד, הרי שלשקר מתווספת פעולת אמירה שאין בה אמת. במערכת יחסים קיימת חשיבות למקור שממנו נובע השקר, וניתן להבחין בין שקר הנובע מצורך בהגנה לבין שקר הנובע מהתקפה. כלומר, שקר יכול לנבוע מרצון להגן על עצמי או על בן הזוג שלי מפני אינפורמציה שיכולה להיות הרסנית, למשל, כאשר אחד מבני הזוג בוגד ומשקר על כך בכדי לא לפגוע בפרטנר. לעומת זאת, שקר יכול לנבוע גם מהתקפה על האחר; במקרה זה, השקרן תוקף את עולמו הפנימי של בן הזוג, באופן המשלב אלמנט של השפלת האחר ואף לעיתים מלווה הנאה.

ד"ר לויטה מציעה למטפלים להסתכל על סודות ושקרים כדרך לאבחון המערכת הזוגית. על המטפל להניח שלכל הזוגות יש סודות, בעוד שהשקר הוא הדבר הבעייתי לקשר הזוגי . חשוב לאבחן מי מבני הזוג לא רוצה לדעת ואת מה לא רוצה לדעת, וכן את מי משמש הסוד. כמו כן, חשוב שהמטפל יבדוק את הצורך שעומד מאחורי השקר או הסוד, תוך ניסיון להבין האם הוא בעצם נועד כדי לחפות על שקר אחר. עוד מוסיפה ד"ר לויטה כי על המטפל להיות מודע לכך כי לפעמים השקר לא מתקיים רק במרחב בין בני הזוג, ונכנס לתוך הטיפול עצמו בשקרים שמספרים בני הזוג למטפל. יש לזכור כי חשיפת סוד או שקר יכולה להיות רגע נוראי שיביא להרס בחיי זוגיות, אבל זו עשויה גם להיות רגע של תקווה מחודשת לקשר. זו תתאפשר בעזרת הכלה אמפתית של הסוד או של הצורך שהביא אותו, אשר מביאה לתיקון של הקשר.

מחלות מין: הסוד שקשה להסתיר- דילמת המטפל – ד"ר אלחנן בר-און

ד"ר בר-און, גניקולוג ומטפל מיני, הציג בהרצאתו נקודת מבט של סוד שקשה להסתירו – מחלות מין. השפעתן אינה מוגבלת רק לחלק הגופני, אלא גם לחלק הפסיכולוגי בקשר הזוגי. את הרצאתו התחיל ד"ר בר-און בהסברים על מחלות מין, שהינו מחלות המתקיימות באברי מין ומועברות במגע מיני. למחלות מין יש שני יש מקורות: חיידקי או ויראלי. כאשר המקור למחלה הוא חיידקי, טיפול אנטיביוטי יביא לסיום המחלה. הבעיה היא שאם לא מטפלים בה בזמן, המחלה עלולה להתפשט ולפגוע באיברי גוף אחרים ואף להביא למוות. כאשר המקור למחלה הוא ויראלי, המחלה נשארת בתחום האיברים המיניים. הבעיה כאן, שהטיפול במחלות הוויראליות מיועד לסימפטומים, תוך שהווירוס נשאר רדום בגוף ועלול להתפרץ שוב אחרי מספר שנים.

בהמשך ההרצאה הביא ד"ר בר-און מניסיונו בקליניקה, ונתן דוגמאות הממחישות כיצד כל אחד מההיבטים של המחלה מעורר תהליכים פסיכולוגים שונים. ראשית, יש להבין כי המקור להדבקות הוא תמיד השותף המיני, דבר שמעלה אצל החולים רגשות שונים כגון בושה, אשמה, או רצון להסתיר את המחלה. לחילופין, הדבר מעורר כעס, האשמה וחוסר אמון בבן הזוג שהדביק. שנית, לעיתים האירוע של התפרצות המחלה מביא לגילוי סוד שהיה קיים כבר קודם בזוגיות. כך למשל, תיאר ד"ר בר-און בחורה צעירה, מאורסת, אשר פנתה לגניקולוג עם כאבים וחום. בבדיקות נמצאה מחלת מין הנקראת כלמידיה טרכומטיס, מחלה שהמקור לה הוא חיידקי ולכן עלולה לפגוע באיברים פנימיים נוספים בגוף. לאחר בדיקות נוספות, אכן נמצא שהמחלה התפשטה והרופא נאלץ לכרות את החצוצרות לבחורה הצעירה. האירוע הביא לביטול הנישואים הצפויים, זאת לאחר שהתגלה כי מקור ההדבקה לא היה בן זוגה. כך, התפרצות המחלה הביאה לחשיפת הסוד לפיו הבחורה קיימה יחסי מין מחוץ למערכת הזוגית.

דילמות אתיות וטיפוליות מורכבות

השמירה על סוד סביב מחלות מין מעלה דילמות מורכבות הן אצל המטופל והן אצל המטפל. דילמת אחת קשורה בחשש משיפוטיות לעומת הרצון לקבל טיפול רפואי; כך, המטופל יכול להימנע מלחשוף בפני הרופא את המקור להדבקות בשל חשש שהרופא יהיה שיפוטי כלפיו. דילמה אחרת קשורה לחשש מפירוק הזוגיות, כתלות במי שהיה המקור להדבקות. בדוגמא הקודמת, חולה שהתקשתה להאמין לרופא כי המקור למחלת המין הוא הדבקה של בן זוגה. היא ניסתה למצוא סיבות אחרות לעובדה שנדבקה, כגון שירותים לא נקיים בעבודה, מגבת מלוכלכת בבית המלון או טבילה במקווה, ובכך נמנעה מלהכיר בעובדה שבן זוגה קיים יחסים עם אישה נוספת. לפעמים, הניסיון להימנע מגילוי המחלה לבן הזוג עלול לעלות לפרטרנטית בבריאותה; למשל, במחלות מין מסוימות כמו וירוס הפפילומה, הגבר יכול להיות נשא שנים רבות כמעט ללא תסמינים, בעוד הדבקת בת הזוג עלולה להוביל להתפתחותו של סרטן צוואר הרחם. כמובן, גם אצל המטפלים והרופאים מתקיימות דילמות הקשורות לשמירה על הסוד. כך למשל, נשאלת השאלה האם הרופא צריך לחשוף בפני האישה את סיבת הבדיקה, או להישאר נאמן לבעל ולא לחשוף את סודו? והאם על המטפל לנסות ולשכנע את המטופל לגלות לבת הזוג את סוד המחלה?

Lying on the couch: הגרסא האדלריאנית – ד"ר אנאבלה שקד

ד"ר שקד הציגה את ההתייחסות הטיפולית לבגידה וסוד במערכת הזוגית לפי הגישה האדלריאנית. היא פתחה בתיאור הנחות היסוד של אדלר אודות טבע האדם, המדגישות כי הבסיס של החוויה האנושית הוא התודעה ולא המציאות החיצונית; מגיל צעיר אנו יוצרים לעצמנו מפה מנטלית של מסקנותינו הסובייקטיביות על העולם ועל עצמנו, ונוטים לפרש את המציאות על סמך ההנחות המוקדמות שלנו. אולם, אנו לא רק מפרשים את החוויות שלנו אלא גם יוצרים מטרות, ואז נוטים לקבל החלטות התנהגותיות אשר יצדיקו את ההנחות שלנו. כך לדוגמא, אדם אשר בחר לשבור את האמון בקשר הזוגי, יצדיק את הבחירה שלו בכך שיגיד לעצמו: "יש לי זכות לחוש התרגשות, אני לא מובן בבית, ויש לי זכות להראות ולהיות מובן". לפי אדלר, לכל מה שאנו חושבים, מרגישים ועושים יש הקשר חברתי ומטרה, ולכן, ההסבר להתנהגות האנושית לא נמצא בשאלה למה אדם עשה משהו, כי אם בשאלה בשביל מה הוא עשה זאת ומה רצה להשיג. מטרת העל של כל אדם, לפי גישה זו, היא להרגיש תחושת השתייכות לקבוצה.

את ההנחות הללו מחזיק בראשו המטפל, ובחדר הטיפולים עליו לחפש את מטרת הבגידה, הסוד או השקר שבזוגיות, שכן כל מטרה תוביל להתייחסות טיפולית שונה מאוד. למשל, מטרה אחת הינה לפרק את הזוגיות, בעוד מטרה אחרת היא דווקא ניסיון לשמר את הזוגיות. בכדי לאתר את המקור, המטפל יכול לנתח את תגובת בני הזוג לגילוי – האם הגילוי הוביל את בני הזוג לניסיון לשקם את הקשר וליצור אמון מחודש, או שמא לפירוק מוחלט שמרמז כי הייתה זו תחנה בדרך החוצה? לעיתים, יוכל המטפל לראות שמטרת הבגידה היא כפולה, במקרים בהם המטופל רוצה לחיות בשני עולמות כשבכל אחד מהם יתמלאו עבורו צרכים שונים. למשל, תיארה ד"ר שקד מקרה של גבר שהרגיש שקוף בבית וקיים רומן כדי לקבל תשומת לב. עם זאת, כשאשתו התחילה לחשוד, שיקר והכחיש מכל וכל את הבגידה, מאחר והוא רצה גם את הזוגיות וגם את הרומן. במקרים כאלה, טענה שקד, קיים סיכוי רב שהמטופל ישקר גם למטפל.

לבגידה נלווים לא פעם גם רגשי אשמה כבדים. בתיאוריה האדלריאנית, רגשות אשמה עולים בכל פעם שאדם רוצה לעשות משהו שהוא מנוגד לאינטרס החברתי, ולא רוצה לשלם את המחיר על מעשיו. למשל כאשר אדם שמנהל רומן, הוא פועל למעשה בניגוד לסדר החברתי שמבקש שנהיה כנים ונאמנים. כדי להרגיש טוב עם עצמו ולהצדיק את מעשיו, הוא מפתח רגשי אשמה. חשוב לזכור כי רגשות האשמה אינם מוסריים מטבעם, שכן הם תמיד עולים לאחר מעשה ומכאן שהם תורמים רק את האדם המרגיש אותם אך לא את הזולת. בניגוד לכך, הפחד מרגשות אשמה תורם גם לאדם וגם לאחרים, ובכך משפיע באופן דרמטי על ההתנהגות ומונע מאיתנו להרע לאחרים.

המודעות לצורך של האדם יכולה לשנות את התנהגותו ולהוביל לבחירה אחרת שאינה בגידה. כלומר, כאשר הבגידה היא מענה לצורך עמוק של המטופל, ניתן וכדאי להציע לו אלטרנטיבה התנהגותית אחרת שתמלא את אותו הצורך. למשל, לספר לבן/בת הזוג על הרצון לבגוד – שיתוף שיענה על הצורך להעביר את המסר תוך ויתור על החוויה עצמה. ד"ר שקד תיארה בהקשר זה בחורה שהייתה בטיפולה, אשר התחתנה וקיימה קשר זוגי חיובי, אך חש כי בן זוגה מתנשא עליהשכן היה בעל תואר אקדמאי. הבחורה המשיכה לחיות בזוגיות ולספוג את העקיצות של בעלה לאורך שנים, עד שיום אחד פגש מישהו בעבודה שגם לו היה תואר אקדמאי, אך הוא לא התנשא עליה הבחורה התנסתה לראשונה בחוויה של קשר שוויוני; העמית לעבודה נמשך אליה וגם היא חווה משיכה מינית אליו. רגע לפני הבגידה (ובהמלצת המטפלת), הבחורה החליטה לשתף את אשתו ברצון שלה לבגוד, פעולה שנועדה למלא עבורה את הצורך לשוויון בזוגיות שלא בעזרת בגידה. לסיום, ציטטה ד"ר שקד את דרייקורס ,אשר טען כי מודעות עצמית הינה היכולת לקבל את מעשינו כביטוי לכוונות האמתיות שלנו: "מה שעשינו זה מה שהתכוונו". לכן, ההונאה העצמית הגדולה ביותר היא להאמין שאנו יותר טובים מהמעשים שלנו.

על הסוקרת - תמר שחר שחורי

תמר שחר שחורי היא פסיכולוגית יעוצית וחינוכית מומחית, מדריכה ומנהלת את השרות הפסיכולוגי באבן-יהודה, ורכזת ארצית בתכנית העוסקת בהורים לילדים בגיל הרך. היא עוסקת בטיפול בילדים, בהורים ובזוגות, וכן מנחה סדנאות לאנשי חינוך וטיפול בתחום העבודה עם הורים ומשפחות.