חיפוש

התמודדות קהילות הסיוע המקומיות: בעקבות מאמרה של מירב רוט

רותם לוי הימן

פתח דבר

ב-6.11.23 בשעת בוקר מאוחרת אני מקבלת שיחת טלפון ממי ששמורה לי בזיכרון הטלפון הנייד כ-"עו"סית מלון לגונה". מאחורי כבר מספר טיפולי קלינאית תקשורת בילדים אילתים בטיפול שגרתי ובילדים מהעוטף להתערבות בחירום. יומי מתעתד להיות עוד ארוך: ישיבות, פגישה בבית הספר של בני, ויותר מהכל, אני חייבת להגיע בזמן הביתה. בן זוגי בצו 8 בכיתת הכוננות במושב ויש להם אימון אחר הצהריים. מעבר לקו, עובדת סוציאלית נעימה מהמשרד לשירותים חברתיים עם פנייה לגבי ילד מפונה הזקוק בהקדם לקלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק בשל קשיים התפתחותיים אשר התבטאותם הוחמרה עקב המצב והשהות במלון. העו"סית מציינת שכיום היא במלון אחר לאחר שחזרה שוב לאילת מתקופה בביתה שבצפון. היא שואלת אותי: "את עדיין כאן? באילת?" שיתפתי אותה בעובדה שאני תושבת האזור, ואנחנו כאן, כבר חודש שלם, ללא הפוגות, נענות לצרכים ופועלות כמיטב יכולתנו. הרגע הזה, בו שמעתי אותה בצד השני של הקו עוצרת לרגע ונושמת איתי (ועבורי), היה זיקוק של החודש שעבר עלי והיום הנוכחי שאני נמצאת במהלכו. הרגשתי את כובד המשא: חודש שלם של עבודה מסביב לשעון במתן מענה להורים וילדיהם, לעובדות הסוציאליות ולמטפלות בילדים. חודש שלם של חשיפה לאירועים האפלים שעברו על המשפחות שפגשתי. וגם, חודש שלם של ניהול משפחתי בזמן חירום והשגרה המעורערת שנוצרה בעקבותיו.

במאמרה "קשיים ועוגנים ביציאה מהתנדבות חירום ובחזרה לשגרה" מתארת פרופ' מירב רוט את החזרה הביתה של מטפלות ומטפלים מהתנדבות במצב החירום הלאומי, לאחר שהות עם הנפגעים והמפונים של ה-7.10.23, כמשימה שאינה קלה בלשון המעטה. מאמרה מתאר את הסיבות לקושי שבחזרה לשגרה לאחר הגשת הסיוע הראשוני בחירום, וממפה עוגנים שיכולים לאפשר או להקל חזרה זו. במסגרת שיח עמיתות עם רוט, ברצוני להביא כאן קול נוסף לצד מאמרה, זה של הצוותים מקומיים אשר קלטו מפונים במקומות שונים ברחבי הארץ ואינם יכולים לסיים תפקיד ולחזור הביתה משום שזהו ביתם. במסגרת מאמר זה, אבקש להתייחס לדומה ולשונה בהתמודדות הקהילה המקצועית המקומית והקהילה המקצועית אשר באה מרחוק עם הסיוע למפונים, וכן לתת את הדעת על יחסי הגומלין בין שתי קבוצות אלה במצב זה.

קשיים ועוגנים של קהילות מקצועיות מקומיות בסיוע למפונים

לצידם של המתנדבים והמתנדבות שהגיעו לאילת בהתגייסות חירום מופלאה, עבדו ועובדים גם מטפלים "מקומיים" מאילת והערבה, בתחומי בריאות הנפש, מקצועות הבריאות השונים, ובהקשרים חינוכיים-טיפוליים בילדי המפונים. אני עצמי קלינאית תקשורת במכון להתפתחות הילד באילת, ותושבת מושב פארן בערבה. עם הגעת אלפי המפונים לעיר, הגיעו גם ילדים רבים עם צרכים התפתחותיים שונים. כבר בימים הראשונים להגעתם, התחלנו לקבל באופן יזום אלינו למכון ובמרחבי המלונות, ילדים הזקוקים לטיפולים התפתחותיים. עם התארכות השהות באילת, מספר הפניות גדל ואני מוצאת את עצמי עסוקה במרכיבים שונים של הטיפול בהם.

קבוצה זו של מטפלות ומטפלים מקומיים עליה אני נמנית, התגייסה מהרגעים הראשונים של הגעת המפונים לעיר, על פי רוב דרך מקומות העבודה (קופות החולים, משרד החינוך ועוד) או בהתנדבות, באופן מיידי ובהיקפי שעות נרחבים. זאת, לצד המשך תפקוד בשגרת ה"בית" (ילדים ללא מסגרות עד שלב מסוים, מילואים של בני ובנות זוג, חברים ומשפחה במעגלי פגיעה שונים ועוד), ובשגרת התעסוקה (המשך מענה למטופלים קבועים למשל, באופן חלקי או מלא). אוכלוסייה זו של מטפלים ומטפלות, חווה אתגרים דומים ושונים משל המתנדבים שהגיעו לעיר לפרק זמן קצוב, אשר לאחריו הם חוזרים לביתם ושגרתם (אפילו שגם היא מופרת).

המאמר של רוט נגע באופן עמוק בנפשי, נתן המשגות שונות לתחושות שחוויתי ולאירועים שעברו עלי, ואיפשר לי לראות את הכוח והמשמעות בעוגנים שתיארה. לצד זאת, התגברה והתבהרה אצלי התחושה שאנו, המטפלות והמטפלים המקומיים במרחבים השונים, מהווים קבוצה הנבדלת מבחינות מסוימות בתוך העוסקים במלאכה בימים אלו. שיחות רבות עם קולגות ושותפות לדרך, הביאו אותי לנסות ולמפות מאפיינים ייחודיים בהתמודדות קבוצה זו על בסיס התנסויותינו בשטח וחוויותינו עד כה.

רוט מתארת במאמרה את הקושי הנלווה לתנועה בין הסיוע לבית: בסיוע המטפלות והמטפלים סופגים חומרי אימה קשים ביותר ועם החזרה הביתה רבים חווים תחושות קשות של ריקנות, עצבנות, חרדה ועוד. כאשר מדובר בצוותים מקומיים, במקרה שלנו תושבות אילת והערבה, המעברים בין הסיוע לבית אינם חד פעמיים עם סיומה של ההתנדבות או עבודת החירום אלא חזרתיים, יומיומיים ולעיתים אף שעתיים: לעיתים ראיתי מטופל של "שגרה" ושעה לאחריו מטופל "חירום", וחוזר חלילה. עובדה זו נכונה גם כאשר מדובר ב"מתנדבים חוזרים" הנעים הלוך ושוב בין ביתם במרכז להתנדבות באילת, אך אצל המטפלים המקומיים נוסף גם המרכיב החזרתי והיומיומי. ההתנדבות אינה מסתיימת בשעה או ברגע מסוים, אלא שלובה במציאות חיינו כרגע. בסוף יום עבודה אנו חוזרות הביתה - לילדינו, משפחותינו ובמקרים מסוימים אף לחברים הקרובים ששכלו ואיבדו משפחה וחברים. חלקנו אינן בעלות משפחה גרעינית משלהן או מערכת יחסים זוגית וכך, מסיימות את יומנו העמוס בחזרה לבית ריק.

להתרשמותי, המציאות המורכבת, שאינה פוסחת על איש מתושבי המדינה, עלולה להחוות כמוקצנת מבחינות מסוימות בסיטואציה זו: בני ובנות זוג בצו 8, ילדים חולים, תיאום בייביסיטר או תור לרופאת שיניים, היעדר תוכניות שגרה לילדים, התמודדות של חלקנו עם שכול ואי וודאות במעגלים שונים, ולצידה באופן מתמשך התגייסות לעבודה שעות רבות, טשטוש גבולות שעות העבודה, פניות רבות לנייד האישי בכל רגע של היממה, טיפול במפונים עצמם וכל מה שכרוך בכך. בניית גשר איתן בין מרחב הסיוע למרחב הביתי הופכת מורכבת, שכן הוא רעוע וחבוט מצעידה בלתי פוסקת בין צידי התהום. בהמשך למאמרה של רוט, ותוך התאמות למאפיינים ייחודים, אתאר עתה קשיים ועוגנים של הצוותים המקומיים.

קשיים של הצוותים המקומיים

חלק מהגורמים לקשיים בחזרה לשגרה אשר רוט ממפה במאמרה עולים כרלוונטיים הן למתנדבים מבחוץ והן לצוותים המקומיים: אופי ועוצמת האירועים עליהם שומעים מהפונים, עומס היתר הנפשי, אשמת ניצולים וההתקשרות האינטימית והייחודית הנוצרת במסגרת התערבויות אלו ועוד. יחד עם זאת, מחוויותינו בשטח עולה כי המאפיינים הייחודיים בעשייה של הצוותים המקומיים משפיעים על אופי הקשיים הללו וכן מוסיפים אתגרים ייחודיים לקבוצה זו:

אתגרים דומים

פרידות חוזרות ונשנות מתפקיד חיוני: רוט מתארת את הקושי הנלווה לעזיבת התפקיד המשמעותי בזמן הסיוע, המשמש כמעטפת של ערך ומשמעות, עם החזרה הביתה. כאמור, המטפלות והמטפלים המקומיים עושים למעשה את הפרידה הזו באופן תדיר, על בסיס יומי או שעתי, עם כל מעבר בין התערבות חירום לטיפול בשגרה, עם כל חזרה ממרחב הסיוע למרחב הביתי. ריבוי המעברים ובו ריבוי של "הלוך חזור" בין התפקיד החיוני וההתגייסות אליו, לבין השגרה החדשה שנוצרה בביתנו ועם מטופלינו, מקלף שוב ושוב את ההגנות שהתפקיד מייצר, מפשיט ומלביש אותנו בריבוי תפקידינו, ומייצר פרידות חוזרות ונשנות ממנו. מניסיוני האישי ומשיחות עם קולגות, פרידות אלו, לאורך זמן, מקשות לשמר את ההגנה שהתפקיד מייצר ושוחקות את יכולתנו לשמור על תחושת החיוניות והחוסן שהתפקיד מספק לנו.

שיאים ונפילות אנרגטיים: רוט מתארת במאמרה את המצב האנרגטי רווי האדרנלין בו אנשי ונשות הטיפול נמצאים במהלך הסיוע כדי לאפשר התמודדות עם החומרים הקשים אליהם הם נחשפים, ואת הנפילה האנרגטית המשמעותית הנלווית לחזרה הביתה. המטפלות והמטפלים המקומיים, כאמור, נדרשים למעברים אלו באופן תדיר. גיוס האדרנלין והנפילה האנרגטית המלווה לחזרה לשגרה, הקורים באופן תכוף ויומיומי, עלולים לייצר אפקט שחיקה משמעותי במדדי גוף-נפש שונים. את השחיקה הזו אני עצמי מרגישה בגוף - עייפות כבדה, קושי בהתגייסות למשימות יומיומיות, וקושי ממשי בתפקודים קוגניטיביים מלווים את חיי בשבועות האחרונים.

מעברים תכופים בין חוויות עוצמתיות לחיי היומיום: כפי שמתארת רוט במושג 'חריפות חווייתית', עוצמת החוויות אליהן המטפלות והמטפלים נחשפים וכן החוויה של ההתמודדות בחירום עלולות לגרום לחיים בחוץ להראות חיוורים וחסרי משמעות. מהעולה אצלנו בשטח, מעברים רבים ויומיומיים, עלולים להקשות על יציאה מתחושה זו, להדגיש שוב ושוב את גודל האירועים, ולגרום לכל מה שלא אינטנסיבי באותה מידה לחוש תפל ביתר שאת. כמו-כן, העובדה שהצוותים המקומיים נדרשים לשזור בתוך היומיום החדש משימות יומיומיות, "קטנות", עלולה לגרום לתחושה שאינן חשובות דיין, ולוותר עליהן.

אתגרים ייחודיים

משך האירוע: בניגוד למתנדבים המגיעים לתקופות זמן קצובות, המטפלות והמטפלים המקומיים נדרשים לגיוס משאבים כבר למעלה מחודש. לכך מתווסף חוסר הוודאות של העתיד. בין האישי לפוליטי, בין הלאומי למקומי, אנו לא יודעות למשך כמה זמן אילת תאכלס אוכלוסייה הכפולה מגודלה המקורי הזקוקה לטיפול וליווי. מניסיוני עד כה, עולה כי התמודדות מתמשכת ללא סיום נראה לעין מהווה אתגר למשאבים ולחוסן, להימנעות משחיקה, ומקשה על יצירת תחושת רצף והגיון פנימי של התקופה שאנו עוברים בקרב אנשי ונשות הצוות.

"המבט הצפוני" (The northern gaze): עם הגעת המפונים הרבים לאילת הרשת התמלאה בקריאות לאנשי טיפול שיגיעו לעיר. קריאות אלו כללו פוסטים בפייסבוק של ניצולים, הודעות דחופות בקבוצות וואטסאפ טיפוליות והתארגנויות זריזות להקמת מענים טיפוליים. כל אלו חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם. אילת הינה עיר ספר, בקצה מדינת ישראל, אשר גם בימים של שגרה סובלת מחוסר מתמיד בכוח אדם. לצד זאת, קריאות אלו והגעתם של מתנדבים וארגונים מהצפון, לוו לעיתים בתחושה שהמענים באילת אינם קיימים, או שאינם מקצועיים דיים, וחידדו יחסי כוח הקיימים ממילא בין הפריפריה למרכז. "המבט" (gaze) הינו מושג המשמש תיאוריות ביקורתיות, סוציולוגיות, פילוסופיות ופסיכואנליטיות לאופן שבו קבוצות (או פרטים) תופשים ומַבְנִים קבוצות אחרות, באופן שמייצר ומשחזר יחסי כוח. במקרה הנידון, מבט זה, גם אם אינו מכוון, עלול לאתגר ולערער את תחושת המסוגלות הקלינית והמוטיבציה של הצוותים המקומיים כמו גם את מקומם ומעמדם במערך הטיפולי המקומי הקבוע. 

תחלופה מרובה והיעדר רצף: המטופלים עצמם מדווחים על הקושי בתחלופת אנשי הטיפול בעיר. גם אנחנו, הצוותים המקומיים, מרגישים תחלופות אלו, הן ברמת הצוותים הטיפוליים והן ברמת הארגונים המגיעים לעיר ומחליפים את המערכות המנהלתיות המלוות אותנו. צוותי החמ"לים, העובדות הסוציאליות המָפְנות במלונות, והאחראיות מטעם הארגונים המסייעים מתחלפים תדיר. לעיתים זהו חלק ממהלך מבורך של התמסדות הטיפול והעברת המושכות לארגונים ממשלתיים שיתנו מענה באופן קבוע, ולעיתים זוהי כניסה זמנית נוספת של ארגון או אנשי מקצוע. כאמור, כל התגייסות וחיזוק בסיוע למפונים הינה מבורכת, ואין באמירות אלה בכדי לגרוע מערכם, אלא להצביע במקביל על המורכבות הכרוכה בכך.

כל כניסה של ארגון או צוותים חדשים, מציפה מחדש את יחסי הכוח, ואנו נדרשות להתמקם מחדש במערכת הסבוכה של ידע/כוח. עובדה זו מקשה על יצירת רצף וקוהרנטיות בעבודת הצוותים הטיפוליים הקבועים בעיר, וממשיכה לאתגר באופן רציף את יחסי הכוח המובנים ביחסי מרכז ופריפריה בנפשם של הצוותים הטיפוליים ובהתארגנות הממוסדת. מכיוון שאנו ממשיכות לנכוח במרחבים הפיזיים המשותפים, עלול להיווצר קושי בהתמודדות עם השינויים וביצירת רצף נפשי של המטפלת עצמה.

עוגנים לצוותים המקומיים

רוט מתארת במאמרה רשימה של עוגנים לחזרה לשגרה. עוגנים אלו רלוונטיים עד מאד גם לצוותים המקומיים. בנוסף לכך, ובשל העובדה שצוותים אלה ממשיכים לעבוד עם האלפים שצפויים להישאר בעיר בשבועות וחודשים הקרובים, אני מציעה להתבונן גם על עוגנים ספציפיים הרלוונטיים להם אשר יכולים לסייע בעבודה הממושכת. בחלק זה, אתייחס לשניים מהעוגנים אותם רוט מתארת תוך התאמות לצוותים המקומיים, ואוסיף עוגנים ייחודיים אשר זיהינו בשטח.

עוגנים דומים

כולנו באותה סירה: ביישום דבריה של רוט לצוותים המקומיים, קודם כול – עוזר לדעת שכולנו באותה הסירה. זה באמת קשה! קשה לנוע בין הרצוי למצוי, בין האדרנלין לשגרה, בין החירום לטרדות היום יום. קשה להרגיש לפרקים משמעותיים, ולפרקים מרוקנים. להרגיש אשמים מול הניצולים, וגם מול המשפחות הפרטיות שלנו, אליהן הקשב שלנו ירד משמעותית. יש הרבה מן המשותף בין כל העוסקים והעוסקות במלאכה באילת ובערבה, ואני מתרשמת כי תחושת השותפות יכולה לחזק ולהוות עוגן משמעותי למניעת שחיקה וחיזוק החוסן שלנו כקהילה מקומית.

התעכשוות חוזרת: רוט מתארת פעולה אותה היא מכנה "התעכשוות", הכוללת היחלצות הן מזירת האסון עליה שמענו והן מזירת הסיוע אל עבר התחברות לכאן ועכשיו. במקרה של מטפלות ומטפלים מקומיים, בשל מעברים תכופים ומהירים, עולה הצורך למציאת ויצירת אסטרטגיות להתעכשוות מהירה. בין האסטרטגיות אשר זיהיתי כיעילות: רגע של מיינדפולנס באוטו לפני הכניסה הביתה, ארוחה מזינה במעבר בין ההתערבויות והעבודה לבין החזרה לבית, מפגש הדרכה מקצועי, וודאי יש אסרטגיות נוספות, כל אחת לפי המתאים לה.

עוגנים ייחודיים

שמירה על שגרה בריאה: החוויה של שבועות אלו כללה בתוכה ערפול, טשטוש ופריצה של גבולות התעסוקה המוכרים לנו. היחסים עם מקומות העבודה שלנו היטשטשו בשל הצורך והרצון לתת מענה בכל זמן ובכל מקום שניתן. שמירה על שגרת פעילות בריאה, וארגון סדר היום באופן המאפשר איזון בין צרכי הבית לבין צרכי המפונים ומקומות העבודה – כל אלה מתגלים כבסיסים חזקים אשר יכולים לאפשר היתכנות להמשך הליווי לאורך זמן. אבני היסוד של שגרה בריאה כארוחות מסודרות, הקפדה על פעילות גופנית, שינה וזמני עוגן עם המשפחה שבבית, מתגלות עתה כחשובים במיוחד.

חיבור למשאבי "שגרה": בניגוד לצוותים החיצוניים, אשר ניתקים משגרת יומם ומהסביבה הטבעית להם, הצוותים המקומיים נמצאים במקומם הטבעי. אלו, ישנים במיטתם, נפגשים עם האהובים עליהם, ומגיעים בבוקר למקומות העבודה הקבועים שלהם. עובדה זו יכולה להוות מקור לחוסן, על ידי חיבור למשאבים הרגילים הזמינים לנו. גם תחת העומס הכבד שאנו נמצאים בו חשוב שלא לוותר ולהמשיך בשגרות המיטיבות המוכרות ו"להתמשאב" מהן - הדרכות מקצועיות, ישיבות צוות סדירות, מפגשים חברתיים ופעילויות הפגה שאנו רגילים להם בימי שגרה. מנגד, חשוב לזכור שרוב אנשי ונשות המקצוע המקומיים ממשיכים לקיים גם שגרת טיפול במטופלים המקומיים, ולמעשה מתפקדים כל הזמן במספר כובעים, עובדה הדורשת ליהטוט בלתי נגמר ובה בעת מקשה להשתמש במשאבים הזמינים בעיקר למתנדבים - כגון קבוצות הדרכה ייעודיות לצוותים במלונות. בהקשר זה, זוהי קריאה גם למקומות העבודה שלנו לתת מענה מסודר לצרכים שלנו הצוותים המקומיים – החל מהדרכות סדירות ייעודיות למצב זה בתוך מקומות העבודה ועד משאבים אדמיניסטרטיביים נוספים על הקיים בשגרה.

התחזקות וחיזוק הקהילה המקצועית המקומית: בעוד המתנדבים והמתנדבות מבחוץ מגיעים כיחידים או בקבוצות קטנות למרחב חדש להם, הקהילה הטיפולית המקומית הינה קהילה עם בסיס איתן של היכרות מוקדמת, המאפיינת קהילות קטנות. רמת הקישוריות גבוהה, ועל כן ישנה אפשרות להיעזר זו בזה הן לטיוב המענה לצרכי המטופלים והן להתעצמות מקצועית. הישענות על קהילה זו, הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית, מהווה גורם חוסן של המטפלות והמטפלים המקומיים, אשר לתחושתי מצליחים בשבועות אלו להיות שם זו עבור זה ועבור המטופלים והמטופלות שכה זקוקים לנו כעת ויזדקקו לנו בעתיד לבוא, ללא קשר לפוליטיקות של ארגונים או שייכות מקצועית. אנו נשארים פה יחד, גם אם אנו מעטים. עם ידיעה זו ניתן לצאת לדרך של שותפות, יצירתיות ותמיכה. בתוך האופל הגדול שאופף אותנו, אני רואה בכך נקודה של אור אישית ומקצועית ומוקירה זאת מאד.

עובדה זו יכולה להאיר את הדרך לארגונים מבחוץ אשר נכנסים לעיר לתקופות ארוכות או קצרות – הצוותים המקומיים כבר צברו ידע רב בשבועות שעברו עלינו. ניתן להשתמש בו, ולהרחיב יחד את השירותים הקיימים. העצמת הצוותים המקומיים והישענות על הידע שנצבר ישרתו את המטופלים עצמם, והרי זו מטרתנו. באופן זה יכולה להתבסס מערכת בת קיימא של טיפול במפונים, ולצידה העצמה המייצרת רצף ולא קיטוע בחוויה של המפונים המטופלים ושל הצוותים שנמצאים כבר ב"שטח".

סיכום

רוט מציינת בדברי הסיכום שלה כי כך או כך, החזרה הביתה תהיה מטלטלת והדרגתית, ותדרוש סבלנות עד אשר המטפלות והמטפלים החוזרים הביתה יתמקמו שוב בביתם וימצאו מחדש את המצפן הפנימי לעתיד. כפי שניסיתי להראות בטקסט זה, במקרה של מטפלות ומטפלים מקומיים, החזרה לבית מתרחשת מצד אחד באופן תדיר, ומצד שני בעצם אינה מסתיימת עדיין, שכן אנו נעים בין חירום לשגרה שוב ושוב. המעברים הללו כוללים את המעבר מטיפול בחירום לטיפול של שגרה, ובין שגרת החירום לבין ביתנו באופן ספיראלי ומתמשך.

חלק מהאתגרים עמם מתמודדים הצוותים המקומיים דומים לאלה של מטפלים אשר באים מבחוץ, אף כי נחווים אצלנו אולי בתדירות גבוהה יותר ופעם אחר פעם. חלק, הם אתגרים ייחודים. אלה דורשים תשומת לב והתייחסות מצדנו ומצד הממונים והממונות עלינו, וכן דורשים שותפות רבה בין כל הארגונים המקומיים הפועלים בעיר. לשמחתי, יש לנו את הבסיס האיתן לכך.

לסיום, וברוח דבריה של רוט, אני מאמינה שאנו, הצוותים האילתיים ומהערבה, נלמד לשזור, בסבלנות רבה, כעבודת רקמה עדינה, את הפעילויות שלנו בתקופה זו לתוך שגרת החירום החדשה שנוצרה סביבנו. וכך נצליח, בכוחות משותפים, לייצר שגרה עבור משפחותינו, מטופלינו (המקומיים והחדשים) ועבור עצמנו.

על הכותבת – רותם לוי הימן

רותם לוי הימן היא קלינאית תקשורת, ומנהלת תחום קלינאות תקשורת במכון להתפתחות הילד באילת. בוגרת תואר שני בלימודי מגדר. חוקרת אימהות לילדים עם מוגבלות וחוקרת מקצועות הבריאות.

הקרנה מקוונת של הסרט 'פלס"ר הימלאיה' ודיון עם יוצר ומשתתפי הסרט
עם אלדד פריבס (יוצר הסרט), נחי אלון וד"ר תולי פלינט. בהנחיית ד"ר שרון זיו ביימן ויואב בר יוסף. האירוע ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
26.02.24
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב. בהנחיית פרופ׳ ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן, ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
יום רביעי 21.02.24 בשעה 20:00
הרשמה לתוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה
ביסוד הרעיון להקמת התוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה עומדת האמונה בחשיבות מפגש רב ממדי ורב תחומי עם חומרי נפש המניעים את הפרט והחברה
מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
טיפול דינמי חווייתי אינטנסיבי במצבי הצפה רגשית ופוסט טראומה
פסיכותרפיה דינמית-חווייתית אינטנסיבית (IE-DP) היא מודל פסיכותרפיה מואץ -ולכן חסכוני. הכוח המרפא של הקשר האנושי האמיתי בין המטפל למטופל נמצא בלב מודל IE-DP.
מכון מפרשים, אונליין
05/03/2024
הקרנה מקוונת של הסרט 'פלס"ר הימלאיה' ודיון עם יוצר ומשתתפי הסרט
עם אלדד פריבס (יוצר הסרט), נחי אלון וד"ר תולי פלינט. בהנחיית ד"ר שרון זיו ביימן ויואב בר יוסף. האירוע ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
26.02.24
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב. בהנחיית פרופ׳ ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן, ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
יום רביעי 21.02.24 בשעה 20:00
הרשמה לתוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה
ביסוד הרעיון להקמת התוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה עומדת האמונה בחשיבות מפגש רב ממדי ורב תחומי עם חומרי נפש המניעים את הפרט והחברה
מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
טיפול דינמי חווייתי אינטנסיבי במצבי הצפה רגשית ופוסט טראומה
פסיכותרפיה דינמית-חווייתית אינטנסיבית (IE-DP) היא מודל פסיכותרפיה מואץ -ולכן חסכוני. הכוח המרפא של הקשר האנושי האמיתי בין המטפל למטופל נמצא בלב מודל IE-DP.
מכון מפרשים, אונליין
05/03/2024