ד"ר מור שחורי-סטאל
בהלווייתו של זיגמונד פרויד ב-26 בספטמבר 1939 סטפן צוייג ספד לו: "בלעדיו, הבנתו ומחשבתו של כל אחד מאיתנו, בני המאה העשרים, הייתה שונה. כל אחד מאיתנו היה חושב אחרת, חש לחוץ יותר, פחות חופשי, פחות צודק, ללא מחשבותיו [של פרויד], ללא הדירבון האדיר שהעניק לנו לחדור פנימה. ככל שננסה להוסיף ולפרוץ למבוך הלב האנושי, יהיה זה אורו הרוחני שימשיך להנחות אותנו בדרכו" (בהלינג פישר, 2002, עמ' 7 ;Reed, 2015). גם כיום, במרחק של 86 שנים מהספד זה, רעיונותיו ואורו הרוחני של פרויד הפכו במובנים רבים לאופן בו אנו מתבוננים בעולם, חיים אותו ויוצרים אותו.
כפרפרזה לציטוטו המפורסם של פרויד, "לכל מקום שאני הולך, משורר היה שם לפני" (שלא נמצא בכתובים אך ככל הנראה נאמר בעל פה), אני מבקשת לומר "כל מקום שאליו אנחנו הולכים, פרויד היה שם לפנינו". כמו ב'תל ארכיאולוגי פסיכואנליטי' בו החדש נוצר על בסיס הישן, להבנתי, פרויד מצוי בתשתית של כל רעיון תיאורטי פסיכואנליטי. בין אם מסכימים אתו, שוללים את רעיונותיו או כותבים אותם כחדשניים לכאורה, קריאה מדוקדקת מלמדת שפרויד היה שם כבר קודם, כנקודת התייחסות מודעת או לא מודעת, מוצהרת או לא מוצהרת. למעשה, ניתן להגיד כי פרויד הפך לנקודה ארכימדית בחשיבה הפסיכואנליטית – נקודת משען היפותטית עליה ניתן לבסס את הידע הפסיכואנליטי כולו ונקודת תצפית המאפשרת מבט רחב על האנושות כולה.
משהו מן האיכות הארכימדית הזו, נוכח גם בפתיחת הסרט "פרויד. האאוטסיידר". בסצנה הפותחת אנו משוטטים במבטנו בתוך אנימציה מבריקה של חדר העבודה המיתי של פרויד – החדר ממנו הוא "שינה את העולם ואת איך שאנחנו מסתכלים עליו" (צור מהלאל, בגוף הסרט). מבט הצופה נע לאט ומנסה לספוג את האוירה, הכמעט מקודשת, שיש בחלל הזה. אנחנו שם, בפנים, רואים הכל: הריהוט, אוספי האומנות והעתיקות, ספת האנליזה, גווני הקירות, אורות וצללים. אנחנו חשים את המסתורין, את חלל החדר הריק אך הכל כך עשיר ומלא, את היעדרו של פרויד אבל גם את נוכחותו. חדי העין יזהו על המסך גם את חלקיקי האבק שמרחפים בחדר ומוארים בקרני אור הנכנסות מהחלון, היוצרים חוויה אינטימית וטקטילית של מגע בלתי אמצעי עם פרויד.
חלקיקי האבק המתנועעים בחדרו של פרויד הזכירו לי ספר ילדים יפה בשם "זהרורים", שלפני שנים רבות הייתי נוהגת להקריא לילדיי (פרימו, 2009):
הספר מספר על הילדה עמליה החולה, השוכבת במיטה באמצע היום. היא לא יכולה ללכת לשום מקום ואף אחד לא יכול לבוא אליה. בדיוק כשעמליה חושבת שנמאס לה כבר להיות לבד והיא מתכוננת לפתוח את הפה ולקרוא לאמה, היא שומעת קול צחוק עדין ומיוחד, צחוקם של המוני פעמונים קטנטנים המצטלצלים יחד – "את לא לבד", צוחק קול הפעמונים, "תסתכלי".
עמליה מסתכלת. מתריסי החלון שליד המיטה שלה מסתננים פנימה פסי אור ובתוכם מרחפות, מרקדות, מסתחררות אלפי... מיליוני.. טריליוני נקודות זוהרות זעירות. "מי אתם?" שואלת עמליה, מנסה לתפוס רק אחת מהן ולא מצליחה. "אנחנו זהרורים", "אנחנו באים לבקר ילדים שאין להם מה לעשות". עמליה מתעטשת והם מתפזרים ומתהפכים באוויר. עמליה מרגישה שהיא בגינת שעשועים של יצורים קטנים. היא מתיישבת על המיטה והזהרורים מרחפים סביבה ומספרים לה סיפורים.
הזהרורים מספרים לה שהיא אף פעם לא לבד ושיש גם זהרורי לילה. "אם תעצמי את העיניים חזק חזק, תראי נקודות אור. אלה הם זהרורי הלילה, והם ילחשו לך חלומות טובים כל לילה".
ובחזרה אל פרויד ואל הסרט, כשאנו רואים בחדרו של פרויד את אותם חלקיקי האבק מוארים בקרני האור, אותם הזהרורים, ניתן לדמות כי גם הם מספרים גם לנו על אלפי... מיליוני... טריליוני המחשבות, החלומות, התובנות, שעות הטיפול ושעות הכתיבה, שעות ההרהור ושעות היצירה, אשר התרחשו בין כתלי החדר. במובן זה, מה שאבקש לכנות במאמר הנוכחי 'זהרורי פרויד' הינם "אורו הרוחני", כפי שנאמר בטקס האשכבה שלו, והם נמצאים בכל מקום. ממש כמו הזהרורים של עמליה, לפעמים קרני השמש מאירות אותם ולפעמים לא נראה ואף לא נרגיש אותם, ועם זאת זה לא אומר שהם לא שם. בפועל, הם הסביבה וההוויה שמקיפה אותנו, הם אנחנו.
בספרו של אוגדן "מצע הנפש" (2003), הוא מציע לחשוב על אובייקטים פנימיים כעל ארגוני משנה לא מודעים ודינמיים של האני. ארגוני משנה אלה כוללים ארגוני עצמי משניים בהם האדם חווה באופן מלא יותר את רעיונותיו ורגשותיו כשלו (רכיב העצמי המופנם) וכן ארגוני עצמי משניים המבוססים על הזדהות היבטים של האני עם האובייקט (רכיב האובייקט המופנם). אוגדן מסביר כי לעיתים הזדהות זו עם האובייקט היא כה עמוקה, עד שתחושת העצמי המקורית של הפרט אובדת כמעט לחלוטין (עמ' 112-113). במונחיו של אוגדן (2003), ניתן להגיד כי פרויד הינו אובייקט פנימי מופנם שחלה בו הזדהות כמעט מוחלטת בין רכיב העצמי המופנם ובין רכיב האובייקט המופנם. פרויד הוא פרויד (רכיב האובייקט המופנם) ופרויד הוא גם אני-אנחנו (רכיב העצמי המופנם). כאשר אנחנו חושבים על האיש ועל רעיונותיו הוא רכיב אובייקט, וכאשר אנחנו חושבים באופן פסיכואנליטי, גם אם לא על תיאוריה פרוידיאנית באופן ישיר, הרי שהוא שם כרכיב עצמי.
הסרט "פרויד. האאוטסיידר" מפגיש אותנו, באופן נוגע ללב, עם ההתמודדות הכואבת של פרויד בעקבות האובדנים של אביו, ביתו סופי, נכדו היינלה ואימו. לאחר מות נכדו היינלה כתב "בנה הצעיר של סופי – היינלה, היה באמת ברנש קטן וחביב ביותר. ואני בעצמי מעולם לא אהבתי בן אנוש, בוודאי לא ילד, כפי שאהבתי אותו. אני לא חושב שחוויתי מעולם יגון כזה" (מתוך מכתב לקאטה ולאיוס לוי, בגוף הסרט). ממילותיו אלו ניתן לשער כי פרויד למד באופן עמוק וכואב עד כמה מוות הוא חלק מהחיים הנפשיים וכן עד כמה היחסים עם המוות קובעים את היחסים עם החיים. החלל הממשי והנפשי בחייו של פרויד עבר טרנספורמציה והיווה תשתית לעבודה נפשית ולכתיבה תיאורטית פורה. בדומה לדפוסי אבל עליהם כתב ב"אבל ומלנכוליה" (1917), נראה כי עבודת האבל אמנם שאבה את האני של פרויד, אך הוא גם היה מסוגל לאחר מכן לשחרר מעט את היקרים האהובים שאבדו לו, למשוך את הליבידו מהם בחזרה, ולייצב אותו מחדש דרך יצירה, תנועה וכתיבה.
דרך נוספת באמצעותה התמודד פרויד עם אובדנים הייתה ליקוט ואספנות של אלפי פריטים ארכיאולוגיים אשר אפשרו היאחזות וחווית ממשות בהווה של עבר שאבד. ברצוני להציע כי ניתן לזהות את דפוס ההיאחזות במה שישנו לטובת שימור הקשר עם מה שאיננו או עם מה שאבד, כביטוי לאובייקט שאבד. זאת, בדומה לרעיונתיהם של שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום (2016) אשר תיארו את 'המודל הדו-מסלולי לאובדן ולשכול' והסבירו כי תהליכי אבל ואובדן מצריכים ארגון וכינון מחדש של הקשר עם הנפטר על מנת לשמר מערכת יחסים מתמשכת עמו (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). כך, כפי שפרויד אחז בפריטים ארכיאולוגיים, דומה כי גם אנו אוחזים בפרויד כאוביקט שאבד לנו. לאורך חייו, וכן מאז לכתו, רבים רצו ורוצים להיאחז בו. מעבר לרצון לחקור את מעמקי ה'תל הפסיכואנליטי', ניתן להציע כי זה הוא גם ביטוי של עבודת האבל של כולנו על מותו של פרויד ועל האובדן של מה שהוא מייצג עבורנו.
החדשנות הרעיונית של פרויד העניקה לחברה האנושית חוויות של גילוי עצמי-חברתי אשר היווה ומוסיף להוות 'אובייקט מתמיר' במונחיו של בולאס (1987). גילויים בעלי איכות של שינוי התפתחותי עמוק המזוהה עם תמורה פנימית וחיצונית, ועל כן הם מעוררים חוויה של התמזגות עוצמתית ומייצרים כוח משיכה חזק אליהם. כלומר, האחיזה בפרויד היא אחיזה באובייקט המגלה לנו את עצמנו ומשלים את ה'חלקים החסרים' בפאזל של הנפש על נפתוליה המסתוריים. זאת ועוד, כאובייקט מתמיר של ממש הוא גם מלמד אותנו על עצם יכולתנו להשתנות. אם כך, אין זה פלא שעוד בחייו עלו אליו לרגל ופעלו באומץ להציל אותו ואת כתביו מן הכיליון העומד בפתח לקראת מלחמת העולם השנייה. אין זה פלא כי גם לאחר מותו רבים בעולם ממשיכים לחפש את נוכחותו ונאחזים בכל חפץ, מכתב ואות שהשאיר אחריו. כולם רוצים אחיזה ב"ירושלים הפסיכואנליטית", המהווה מרכז כובד תיאורטי שתמיד מפנים אליו את המבט.
לאחר מותו של פרויד בספטמבר 1939, נפער חלל ענק בעולם הפסיכואנליטי. איך ממשיכים הלאה ללא מייסד הפסיכואנליזה? בתקופה הסוערת של דיוני המחלוקת בחברה הפסיכואנליטית באנגליה, מלאני קליין ואנה פרויד, בתו של פרויד, נאבקו זו בזו מאבק תיאורטי ואישי חריף אשר מוקדו ומטרתו היו להכריע מי תהיה ממשיכת דרכו האמיתית של האב המייסד. האם בתו הביולוגית שהווייתה ודמה נשאו את דמותו ורוחו? או האם דווקא מלאני קליין שתפסה עצמה כממשיכת דרכו? קינג וסטיינר (1991) כתבו על דינמיקה זו וביקשו לנתח אותה במבט פסיכודינמי. לדידם, במסגרת המאבק, טענתה של מלאני קליין איימה לגזול מאנה פרויד את אביה לאחר מותו, בעוד שטענתה של אנה פרויד לבלעדיות על הפירוש של כתבי אביה היוותה התנגדות לכך (פכלר, 2018). כל אחת מהן ביקשה להיאחז בפרויד אשר היווה קרקע לבניית זהות ייחודית ומובחנת של העצמי האישי והמקצועי שלהן. פרויד היה עבורן מעין ארגון עצמי משני או אובייקט מתמיר, ולכן הפסד בתחרות זו היה כרוך לא רק באובדן האחיזה באובייקט שאבד אלא גם באובדן של העצמי ושל מי שהפכו להיות בזכותו. ההיאחזות בפרויד, ברעיונותיו ובמשמעות שלו, הייתה חלק בלתי נפרד מהאבל עליו.
כמו אנה פרויד ומלאני קליין, עד היום תיאורטיקנים בני זמננו ממשיכים להתדיין עם רעיונותיו של פרויד, חוקרים את כתביו, מכתביו, אישיותו, יחסיו עם הסובבים אותו, מטופליו וחלומותיו. תוכניות הכשרה המתמקדות בתיאוריות של פרויד ממשיכות לשגשג והסקרנות המקצועית, התרבותית, הספרותית והפילוסופית רק מתפתחת, משתכללת ומעמיקה בחלוף השנים. זו היא הדרך שלנו לעבד את האובדן של פרויד, על נקודת המשען החשובה שהוא היווה ומהווה עבורנו, בניסיון מתמשך לאחוז ב'זהרורי פרויד' באופן הכי חי שניתן. אפשר לחשוב גם על הסרט "פרויד. האאוטסיידר", כמו גם על הגיליון בו מתפרסם המאמר הנוכחי, כמבטאים בעצמם ניסיון לאחיזה זו. הסרט מהווה שחזור ארכאולוגי קולנועי אשר מאפשר לצופים להרגיש קרובים לפרויד ולהתארח בתוך עולמו, בתודעתנו ובדמיוננו. בעיניי, כך הסרט מצליח להפוך עבר להווה נצחי.
פרויד היה לפני הכל אנושי, ובתוך כך גם חוקר בלתי מתפשר של בני אנוש. כפי שכתב פובליוס טרנטיוס אפר – "אנוש הנני וכל דבר אנושי אינו זר לי" – במחזה "המענה את עצמו" משנת 163 לפנה"ס. פרויד, אשר אנושיות לא הייתה זרה לו, היה מוכן לפגוש את האמת הנפשית, החברתית והתרבותית באופן אמיץ ופורץ דרך. הוא העז לראות ולהגיד את מה שבתקופתו סרבו לקבל ולדעת. התיאוריה שהגה, אשר שואפת להיות אוניברסלית, אינה מבוססת רק על תצפיות קליניות או גילויים נפשיים אישיים שלו עצמו, אלא גם על התבוננות בלתי מתפשרת בתהליכים רבי העוצמה שהתרחשו סביבו.
פרויד נולד למשפחה יהודית וחי כ'אאוטסיידר' השייך למיעוט נרדף. בסרט ניתן למצוא כמה מן המפגשים הכואבים שחווה עם גילויי אנטישמיות – כלפי אביו (כאשר אדם אנטישמי הפיל את כובעו ברחוב), כלפיו עצמו (בנסיעה ברכבת בה אדם זר קרא לו "יהודי מסריח"), כלפי קולגה שלו קוהלר (כאשר כונה בעבודה "חזיר יהודי") וכלפי העם היהודי כולו עם עליית הנאציזם לשלטון. למעשה, פרויד ספג רדיפות כלפיו, כלפי משפחתו וכלפי כתביו לאורך שנים ארוכות. לבסוף, למרות שבתחילה התכחש לסיכון עבורו ועבור מפעל חייו, והודות לנחישות ולתחכום של הנסיכה מארי בונפרטה שהבינה טוב ממנו עד כמה בהול ומסוכן המצב, הסכים גם להכיר בסכנה ולברוח עם משפחתו מוינה ללונדון. לפיכך, המפגש של פרויד עם ביטויים של דחף המוות היה חזיתי ואישי ביותר.
כבר לנוכח מלחמת העולם הראשונה ובהמשך עם עליית הנאציזם ובפתחה של מלחמת העולם השנייה, פרויד ניסה לפתור את אחת השאלות הקשות והכואבות בעולמנו – מדוע האנושות זורעת כל כך הרבה הרס, הרג, אכזריות ושתלטנות? בתוך המפנה התיאורטי של שנות ה-20, הוא הבין כי לא ניתן להסביר את כלל התופעות הקליניות והחברתיות רק באמצעות עקרון העונג, והעלה השערה כי התפקוד הנפשי של האדם נשלט על ידי קונפליקט יסודי יותר – הקונפליקט בין דחף החיים לדחף המוות (פרויד, 1920). דחף החיים מתבטא באהבה, התקשרות, התרבות, התענגות, פריון, מיניות וצמיחה, ואילו דחף המוות מתבטא בהרס האחר והעצמי, צרות עין, נקמה, שתלטנות ואיון האחר, אפילו במחיר איון העצמי. בהמשך, ייווכח פרויד כי כאשר ידו של דחף המוות על העליונה בקונפליקט זה, המרכיב ההרסני של חיי הנפש כופה את עצמו עליהם באמצעות תופעות כמו סדיזם, מזוכיזם וכפיית החזרה. לעומת זאת, כאשר ידו של דחף החיים על העליונה, המרכיב ההרסני מנוטרל בחלקו, והתוקפנות נרתמת לשרת את החיים ואת האני.
הקונפליקט בין דחף החיים ודחף המוות הינו בו בזמן הן עבר והן הווה נצחי. ההיסטוריה וההווה מוכיחים שוב ושוב עד כמה האדם מתעקש לכלות את עצמו ולרדוף את האחר מתוך מאבקים על טריטוריה, דחפי נקמה, הגנה עצמית או תיקון עוול שנעשה בעבר (דורבן, 2002). פרויד עצמו כתב כך: "מה אנשים מגלים על עצמם דרך ההתנהגות שלהם, כמטרה וכוונה של חייהם? הם שואפים לאושר. הם רוצים להיות מאושרים ולהישאר כאלה. מצד אחד, היעדר של כאב ואי-נוחות ומהצד שני, רגשות חזקים של עונג. אבל כל זה בלתי ניתן להשגה. כל מנגנוני היקום מתנגדים לכך. הכוונה שאדם יהיה "מאושר" אינה כלולה בתוכנית הבריאה". (פרויד, 1930).
אני כותבת שורות אלה בעת ימים סוערים וכואבים מבחינה בטחונית ופוליטית במדינת ישראל, כאשר עברו מעל 650 ימים מאז אסון השבעה באוקטובר, חטופים עדיין שבויים בעזה ותושבי ישראל מנסים לעכל את ימי המלחמה עם איראן, על הישגיהם ונזקיהם הקשים. אנחנו חיים כעת את הקונפליקט בין דחף החיים לדחף המוות באופן הקיצוני ביותר מאז קום המדינה. לאורך ימי מלחמה ממושכת ועקובה מדם, אנו חיים בתוך זירת דחף מוות אכזרית ומדממת, מעשה ידי אדם, אשר כרגע לא רואים את סופה. ומנגד, בה בעת, אנו מצויים בזירת דחף חיים עוצמתית, בה בני אדם בוחרים להתנדב, להציל אחרים תוך סיכון חייהם, להתמסר, לדאוג לנפגעי המלחמה ומשפחותיהם ולשמר אנושיות מיטיבה גם בתוך מציאות מדממת. בקונפליקט זה החברה הישראלית מוצאת עצמה קרועה בתוכה, מפוצלת, מסוכסכת, חרדה ומלאת זעם כלפי כל מי שחושב אחרת. באופן פרדוקסאלי, כל צד בעם תופס את עמדתו של האחר כביטוי של דחף המוות וכחורבן עצמי, ואת עמדתו שלו כביטוי של דחף החיים וכהישרדות. במובן זה התיאוריה של פרויד מתגלמת סביבנו במלוא עוזה, הן בממד החברתי-לאומי-פוליטי והן בממד האישי-נפשי.
אני שבה אל עמליה, שהזהרורים באו אליה כדי לעזור לה להתמודד עם השקט והבדידות. האם גם לנו "זהרורי פרויד" יוכלו לעזור לשאת את האימה, הכאוס ודחפי המוות שמסביב? פרויד כתב באחרית ימיו מכתב לסופר הצרפתי רומן רולן, שהיה פעיל שלום ופעיל בצלב האדום (בגוף הסרט): "אני שייך לגזע שבימי הביניים הואשם בכל המגפות. התנסויות כאלה גורמות להשפעה מפכחת מפני האמונה באשליות. חלק ניכר מחיי הוקדש לניסיון לנפץ אשליות, אבל אם יש אשליה שכדאי להאמין בה ולו באופן חלקי, זו האשליה שנלמד כיצד להסיט את הדחפים ההרסניים שלנו מבני מיננו, כיצד להפסיק לשנוא איש את רעהו בגלל הבדלים זניחים ולהפסיק להרוג זה את זה בעבור רווחים עלובים. שנפסיק לנצל את הישגי הקִדמה כדי לשלוט בכוחות הטבע באופן שיביא לחורבננו. בלעדי האשליה הזו, איזה עתיד מצפה לנו?".
פרויד מסמן לנו שהכמיהות העמוקות ביותר לשלום בתוכנו ובינינו ולוויסות דחפי המוות הינן אשליה, אך לדבריו זוהי אשליה שהנפש והחברה לעולם לא יוכלו לוותר עליה. בהתאם, הוא גם האמין שטבע האדם הוא לחיות את הקונפליקט בין דחף החיים לדחף המוות באופן בלתי ניתן לפתרון. בני האדם נדרשים ללמוד לחיות עם הקונפליקט, מתוך הבנה עמוקה שהוא כאן על מנת להישאר (פרויד, 1937). אני מקשיבה לפרויד. מנסה ללמוד מחוכמתו ולקבל ממנו 'זהרורים' שיאירו את הדרך. שואלת בכאב, בתפילה ובדאגה "האם זו באמת רק אשליה?" כי בלעדי אשליה זו – מי אנחנו ואיזה עתיד מחכה לנו?
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בתל אביב וברעננה. מרצה ומדריכה במסלול הלימודים המתקדמים ’ויניקוט, ביון, והעצמאים בפסיכואנליזה – פורצי דרכים‘ התוכנית ללימודי המשך בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב, במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית ת"א-יפו, במחלקה לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין ובמסלול לפסיכותרפיה פסיכואנליטית במכללת לוינסקי. חוקרת ומרצה בתחומים של פסיכותרפיה, תיאוריות פסיכואנליטיות, טראומה, שכול ואובדן והתמודדות עם גירושין במשפחה. עמיתה במרכז לאובדן שכול וחוסן נפשי, אוניברסיטת חיפה. פסיכולוגית בארגון "ילדי המלחמה של כולנו" המסייע ליתומים של מלחמת 'חרבות ברזל'. שותפה לכתיבת הספרים "טנטולוגיה, מדעי האובדן, השכול והאבל" (2013) ו"למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית" (2019), An Experience-based Vision of Psychoanalytic Theory and Practice (2021).
אוגדן, ת. (2003). מצע הנפש. תל אביב: תולעת ספרים.
בהלינג-פישר, ק. (2002). לסעוד עם פרויד. תרגם: דובי לנץ. תל אביב: מטר.
בולאס, כ. (1987). צלו של האובייקט. תל אביב: דביר
דורבן, י. (2002). על אהבה, שנאה וחרדה – מבוא לחשיבה הקלייניאנית. מתוך: מלאני קליין כתבים נבחרים. עמ' 7-38. תל אביב: תולעת ספרים
פכלר, ע. (2018). שתי תרנגולות רבות על ביצה – דיוני המחלוקת בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. בתוך: קולטארט, נ. איך לשרוד כפסיכותרפיסטית. עמ' 7-31. ירושלים: הוצאת כרמל.
פרויד, ז. (1917). אבל ומלנכוליה. בתוך: כרך ד, אבל ומלנכוליה, פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. רסלינג, 2008.
פרויד, ז. (1920). מעבר לעיקרון העונג. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תרגום: חיים איזיק, דביר, תל אביב.
פרויד, ז' ([1930] 2000). "תרבות בלא נחת". בתוך: התרבות והדת, תרגום: י' גוטשלק, תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, עמ' 145-75.
פרויד, ז. (2002 [1937]). "אנליזה סופית ואינסופית". בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. ערך: עמנואל ברמן, תרגם: ערן רולניק. תל אביב: עם עובד, 201-226.
פרימו, ר. (2009). זהרורים. ידיעות אחרונות. ספרי חמד.
רובין, ש., מלקינסון, ר. וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול: תאוריה וטיפול. הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס.
שלגי, ב. (2022). לב פקוח לרווחה. תל אביב: תולעת ספרים.
King, P. & Steiner, R. (eds)(1991). The Freud-Klein controversies 1941-1945. London: Routledge
Reed, S. (2015). A Friendship with Freud: Stefan Zweig and the father of Psychoanalysis. BRITISH LIBRARY. https://blogs.bl.uk/european/2015/09/a-friendship-with-freud-.html
