רוני כרמלי
לפניכם הפרק "המרחב הפוטנציאלי כמרחב פרדוקסלי" מאת רוני כרמלי, מתוך הספר "הפרדוקס הפסיכואנליטי" באדיבות המחברת והוצאת רסלינג.
ייתכן שהבלבול המושגי בין הדיאלקטיקה ההגליאנית לפרדוקס הוויניקוטיאני נעוץ בדיוק בדקויות שבנושא המרחב הפוטנציאלי. כפי שראינו, ויניקוט ניסה לקבוע אזור גבול שבין שתי קצוות הכפילות של התודעה העצמית, בין הליבה הפנימית הלא חדירה ובין אזור היחסים הבין־אישיים (ויניקוט, 1995 [1951]). אולם זהו אזור פרדוקסלי שאינו מתכנס לסינתזה ואיחוד.
על ראשית ההתפתחות כתב אוגדן: "האם מסוגלת, במצב של מושקעות אימהית ראשונית, לספק לתינוק את צרכיו, באופן שהוא צריך, מתי שהוא צריך, וכאילו (as if) הוא "יצר" את האובייקט" (Ogden, 1985: 350).1
הביטוי as if מצביע על כך שאוגדן ראה את הפרדוקס כפרדוקס־דמה הנובע מבלבולו של התינוק שהמציא את האובייקט. מבחינת אוגדן, הפרדוקס ייפתר עם ההתפתחות. זוהי פרשנות בעייתית בקריאה בכתבי ויניקוט, שמבחינתו הפרדוקס אמיתי ובלתי פתיר בין העולם האובייקטיבי לעולם הסובייקטיבי.
בהיבט אחר ראה ויניקוט את הבעיה הפסיכו־פיזית בתור בעיה בלתי פתירה, פרדוקסלית והוא דחה סוגי פתרונות נוסח "בלוטת האצטרובל" הקרטזיאנית המנסים להתחכם לפרדוקס אינהרנטי. מבחינתו, אין אפשרות להבין כיצד התינוק מצליח להמשיג ולתקשר עם העולם החיצון ללא המרחב הפרדוקסלי הזה והאובייקטים הפרדוקסליים שבו שבהם העולם מומצא ונמצא בה בעת. זהו פרדוקס פילוסופי ולא תעתוע תינוקי. פרדוקס המציאה/הימצאות של ויניקוט מקביל במידה רבה לפרדוקס הכללים של ויטגנשטיין ולשאלת המעבר מחוויה לשפה, קרי מעולם פנימי לעולם חיצוני.
נראה שהמקום היחידי שוויניקוט השתמש בסייג הכאילו (as if) הוא במאמרו "Mirror‑role of mother and family in child development":
אם התינוק מוחזק ומטופל בדרך משביעת־רצון, אנו יכולים להניח שמוצג לפניו אובייקט בדרך שאינה מפרה את חווית האומניפוטנטיות הלגיטימית שלו. התוצאה יכולה להיות שהתינוק מסוגל להשתמש באובייקט, ולהרגיש כאילו אובייקט זה הוא אובייקט סובייקטיבי, שהוא עצמו יצר אותו" (ויניקוט, 1995 [1967ב] 128).2
בשל חד־פעמיותו של השימוש כאן ואי־השימוש במילה השכיחה כל כך בהגותו של ויניקוט "פרדוקס", נראה שכאן התייחס ויניקוט לאספקט מסוים ונקודתי בהתפתחות שאינו המרחב הפוטנציאלי. ויניקוט הדגיש פה את תפקיד הסביבה ליצירת אזור היצירה והתקשורת. בפסקה זו הציג ויניקוט את הקוטב האדנותי של התינוק, החלק של התודעה העצמית שהיא כשלעצמה בלבד, ולא עבור עצמה. עם זאת, עצם השימוש במונח subjective object, רומז בקריצה על הפרדוקסליות שאינה התוכן המרכזי שהוא מנסה להעביר בפסקה זו.
מונח פרדוקסלי אחר של ויניקוט הוא מושג האובייקט המעברי המסמל איחוד של האם והתינוק כנפרדים ברגע תחילת היפרדותם (ויניקוט, 1995 [1967]). האובייקט המעברי מסמל קשר ראשוני בין סובייקטים נפרדים ונמצא בין העולם הסובייקטיבי של התינוק ובין היכולת לתפוס את האם כאובייקט במציאות; בין האם־סביבה ובין האם־אובייקט. ויניקוט תיאר כיצד משחק בחוט, לדוגמה, יכול לשמש כאיחוד וחיבור עם האם ובה בעת כסימון הנפרדות ממנה (Winnicott, 1965 [1960])תיאור משחק זה מזכיר את משחק האין! הינה! (!Fort! Da!) שתיאר פרויד, בעיקר בשימוש בחוט כמסמן את הגבול בין הילד לאימו.
ויניקוט ראה את המרחב הפוטנציאלי ואת התופעות המעבריות, שהכרחיות למעבר בין תקשורת בתוך עולם התופעות הסובייקטיבי אל עבר תקשורת עם אובייקטים (סובייקטים אחרים) בעולם, כפרדוקס, ולא כמהלך דיאלקטי: "אני מבקש להזכיר כאן שהמאפיין המהותי במושג אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר (כפי שהצגתי את הנושא), הוא הפרדוקס, וקבלת הפרדוקס: תינוק יוצר את האובייקט אבל האובייקט כבר היה שם, ממתין להיווצר ולהיעשות אובייקט טעון" (ויניקוט, 1995 [1969]: 108).
הפרדוקס העולה מתוך משחק השפה הפסיכואנליטי ניתן לניסוח באופן הזה: הסובייקט ממציא את הזולת ונשאר בגבולות עצמו, אך בה בעת מוצא אותו וחורג מגבולותיו. בלשונו של ויניקוט:
בבריאות, התינוק יוצר את מה שלמעשה כבר מצוי ממילא בסביבתו וממתין להימצא. אך בבריאות, האובייקט נוצר, לא נמצא. היבט מרתק זה של התייחסות־אובייקט נורמלית נחקר על ידי בחיבורים שונים, כולל החיבור על "אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר" (1951 [בתוך ויניקוט, 1971]). אובייקט טוב אינו מועיל לתינוק אלא אם כן נוצר בידי התינוק. האם עלי לומר, נוצר מתוך צורך? אבל האובייקט צריך להימצא כדי להיווצר. יש לקבל זאת כפרדוקס, ולא לפתור זאת באמצעות ניסוח־מחדש, המבטל לכאורה בתחכומו את הפרדוקס (ויניקוט, 2009 [1963]: 238‑237).
ויניקוט הוא אולי יחיד מבין התאורטיקנים הפסיכואנליטיים שניסח את פרדוקס התקשורת שוב ושוב לאורך הגותו. מושג הפרדוקס עומד במרכז התאוריה שלו ועובר כחוט השני בספרו משחק ומציאות. כבר במבוא של הספר הוא כתב: "אני מבקש להסב את תשומת הלב אל הפרדוקס הצפון בשימושו של התינוק במה שכיניתי אובייקט מעבר. את תרומתי אני רואה בבקשה לקבל את הפרדוקס הזה, להיות סובלניים כלפיו ולכבדו, ולא ליישב אותו. אפשר ליישב אותו בדרך של בריחה אל תפקוד אינטלקטואלי מפוצל, אבל המחיר שנשלם על כך הוא אובדן ערכו של הפרדוקס עצמו" (ויניקוט, 1995 [1971]: 31). במשחק ומציאות וגם במאמרים נוספים אחרים הפציר ויניקוט בקוראיו לקבל את הפרדוקס כמות שהוא - כפרדוקס, ולא לנסות לפותרו. הפרדוקסליות כה אינהרנטית לרעיונותיו, עד כדי כך שמשחק ומציאות מסתיים במילים: "פער זה בין השגה [ conception] לתפיסה, מספק חומר עשיר לעיון. אני מניח את קיומו של פרדוקס מהותי, שאנו מוכרחים לקבלו, ואשר לא נועד ליישוב. פרדוקס זה, שהוא מרכזי למושג, יש להניח לו להתקיים ולהשלים עמו למשך פרק זמן, בטיפול בכל תינוק ותינוק" (ויניקוט, 1995 [1971]: 164).
פרדוקס היווצרותו של המרחב הפוטנציאלי וכן הפרדוקס בדבר תופעות מעבריות דומה במידה רבה לפרדוקס הכללים של ויטגנשטיין. גרבר ניסח בעיה מרכזית שוויטגנשטיין העלה: "איך כלל יכול להיות דבר שנמצא בעולם הטבעי?"3
אם משמעות הייצוג שלו נזקק הסובייקט הוא חיצוני לו, הרי שאין לו מובן כלל. מבחינת ויטגנשטיין, המשמעות מתבדרת עד אין־סוף; ואילו מבחינת ויניקוט המשמעות נותרת סתומה ולא משמעותית עבור הסובייקט, במקרה הטוב, וחודרנית במקרה הרע, שכן אין תפירה של המושג את הליבה הפנימית של הסובייקט.
בדומה לוויטגנשטיין ראה ויניקוט את מטפורות המיקום בפסיכואנליזה (פנים וחוץ, המרחב הפוטנציאלי) לא בתור מצביע על מקום ממשי כי אם בתור נובע מאופן השימוש בשפה: "בלי למתוח את השפה שבשימוש יומיומי, אני יכול לדבר על התנהגותי בעולם המציאות החיצונית (או המשותפת), או לחוות חוויה פנימית, או מיסטית, [...] דומה שהשימוש במילה 'פנימי' לתיאור מציאות נפשית, הוא שימוש מודרני למדי - לטעון שיש פנים" (ויניקוט, 1995 [1967א]: 122). ויניקוט הצביע על כך שמשחק השפה היום־יומי, ובוודאי הפסיכואנליטי, מרבה להשתמש במושגי "מקום" כדי לתאר מצבים מנטליים ופסיכולוגיים ומבהיר שמשחק שפה משתמש באופן אבסטרקטי במילות ה"מיקום" ואין זה שימוש קונקרטי. ויטגנשטיין התנגד לשימוש "פנימי" ולא ראה בכך כל תועלת (כדוגמת השימוש בצירוף "חיפושית בקופסה"), בדיוק בשל בלבול זה שבין המופשט לקונקרטי. ישנה במושג "פנימיות" משום הטעיה, כישוף של השפה, כאילו המושג מצביע על דבר מה. לעומתו, לא התנגד ויניקוט באופן נחרץ כל כך, אך הדגיש שהשימוש ב"מקום" הוא מופשט ולא מצביע. ויניקוט ניסה להרחיב את מושגי ה"מיקום" בשיח הפסיכואנליטי, ועל כן זנח את המיקום הפנימי המקובל בזרם הקלייניאני ועבר לדבר על "מיקום" אחר.
ההתנגדות העיקרית של ויניקוט להכברה בשימוש במושג פנים נבעה מנקודת המבט שלו כי לא זה ה"מקום" שבו אנו חיים. עמדת יחסי האובייקט הקלייניאנית מתמקדת בחיי הנפש הפנימיים של המטופל, ואילו הביהוויוריזם מתכחש לפנים ורואה את המשמעות בהתנהגות הנצפית כלפי חוץ בלבד. שתי העמדות האלה נופלות בפרדוקסים של משמעות: האחת בפרדוקס הכללים שלפיו המשמעות היא בתוך המערכת בלבד, ואילו האחרת בבעיית הכוללים שלפיו המשמעות היא מחוץ למערכת.
מאחר שמדובר במיקום מופשט השתמש ויניקוט בפרדוקס של קיום ואי־קיום בו־זמנית: "אני מעלה כאן לדיון ולבחינת ערכה כרעיון את התזה, שמשחק יצירתי וחוויה תרבותית, ובכלל זה התפתחויותיהם המתוחכמות ביותר, מקומם הוא המרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם. כוונתי לתחום ההיפותטי הקיים (אבל יכול לא להיות קיים) בין התינוק ובין האובייקט" (ויניקוט, 1995 [1967א]: 124)
ולשם ההשוואה נתבונן גם במקור האנגלי:
The position is the potential space between the baby and the mother. I refer to the hypothetical area that exists (but cannot exist) between the baby and the object... (Winnicott, 1971 [1967a]: 107) (emphasis added)
ישנו אי־דיוק בתרגום בנקודה קריטית זו מאחר שוויניקוט כתב: cannot exist ולא might not exist. התרגום המדויק יותר הוא "אבל לא יכול להיות קיים" ולא "אבל יכול לא להיות קיים". ההיפותטיות או הפוטנציאליות של המרחב הוא אינהרנטי. המרחב לא יכול להיות קיים, אלא בכוח ולא בפועל.
הפרדוקס של המרחב הפוטנציאלי הוא פרדוקס הנוגע למעמד האונטולוגי של המקום שבו החיים קורים. זהו מקום שקיים ולא יכול להיות קיים. הוא קיים בפוטנציאל, אבל בהיעדרו אין חיים. ויניקוט השתמש בשפה מעט אניגמטית:
זהו הפרדוקס שאני מקבל ואיני מנסה ליישבו. ההפרדה שמפריד התינוק את עולם האובייקטים מן העצמי מושגת רק בהיעדרו של מרחב ביניים, כאשר המרחב הפוטנציאלי מתמלא בדרך שאני מתאר". (ויניקוט, 1995 (1967א): 125).
ובמקור האנגלי:
This is the paradox that I accept and do not attempt to resolve. The baby's separating‑out of the world of object from the self is achieved only through the absence of a space between, the potential space being filled in in the way that I am describing" (Winnicott, 1971 [1967a]: 108)
וויניקוט הדגיש את המילה "פוטנציאלי", ובכך הוא חרג מתחום טיעוני החיווי אל אזור הפרדוקס. המרחב הפוטנציאלי אינו אובייקטיבי כי אם נמצא כמציאות בכוח ולא בפועל. מבחינה אונטולוגית המקום של החיים התקשורתיים, המשחקיים והתרבותיים הוא מקום המקביל מבחינה תחבירית למודוס האיווי (optativus) - צורת הטיה של פועל - שעשיר למשל ביוונית האטית העתיקה. זהו מודוס של תנאי - "לוּ". אין בו התחייבות למציאות, כפי שקורה במודוס החיווי. מודוס האיווי מתייחס למציאות פוטנציאלית. בעברית שבה ישנה דלות קיצונית של מודוס זה אולי קשה יותר להבין את האמירה הזו של ויניקוט. אך הקושי בראש ובראשונה נובע מתוך ההנחה השגויה שעליה מצביע ויטגנשטיין שלפיה השפה משמשת רק בצורה אחת: לנסח משפטי חיווי על המציאות. הפרדוקס מתרחש במרחב הביניים הנעדר ובין התמלאות אותו המרחב שאינו קיים, אלא כמרחב שישנו בו פוטנציאל להתקיים. באופן אונטולוגי הוא איננו.
ניכר שהתרגום העברי נקי יותר ואניגמטי פחות, אך הוא מחמיץ את עצם התחביר הפרדוקסלי של המשפט. כך גם מוחמץ היות התינוק עצמו מתפרד (separating‑out), בבניין התפעל, מעולם האובייקטים מתוך העצמי. אין כאן הפרדה נקייה ולוגית של עצמי מעולם האובייקטים; ואין מדובר כאן אך ורק בנפרדות האני (me) מהלא־אני (not‑me); אין מדובר בנפרדות בין אובייקטים בעולם. הנפרדות לעולם אינה מלאה ונקייה. המרחב הפוטנציאלי יכול להתקיים מתוך היפרדות מעולם האובייקטים וגם מתוך (ליבת) העצמי. כך שבאופן פרדוקסלי התהליך "ממקם" אותו במקום מתפרד, הן מהפנים הן מהחוץ, אזור הקיים רק בפוטנציה ומתמלא במשחק. פרדוקס אונטולוגי של מרחב פוטנציאלי.
1. "The mother is able, in her state of primary maternal preoccupation, to provide the infant with what he needs, in the way that he needs it, when he needs it, as if he had "created" the object" (Ogden, 1985:350). תרגום שלי.
2. "A baby is held, and handled satisfactorily, and with this taken for granted is presented with an object in such a way that the baby's legitimate experience of omnipotence is not violated. The result can be that the baby is able to use the object, and to feel as if this object is a subjective object and created by the baby" (Winnicott, 1971[1967b]:112). ההדגשה שלי.
3. "How can a rule possibly be the sort of thing that is found in the natural world?" (Garver, (1994: 232. תרגום שלי.
