אורנה אפק
לפניכם הפרק "ההטיה האישית הבלתי נמנעת ביצירתה של תיאוריה פסיכולוגית" מאת אורנה אפק, מתוך הספר "הפסיכואנליזה בראי הנרקסיזם" באדיבות המחברת והוצאת רסלינג.
"בפסיכולוגיה, האמצעי שבו אנו חוקרים את הנפש הוא הנפש עצמה [...] הצופה הוא הנצפה. הנפש היא לא רק האובייקט, אלא גם הסובייקט של המדע שלנו". (C. G. Jung in Atwood and Stolorow, 1993: 6).
תיאוריה העוסקת בנפשו של האדם, בניגוד לתיאוריות העוסקות במדעים המדויקים, אינה יכולה להיות נקייה מהשפעות אישיות סובייקטיביות של התיאורטיקן (ראו Atwood and Stolorow, 1993; Renik, 2006; Symington and Symington, 1996). במידה רבה, תיאורטיקן העוסק בהבנת נפשו של האדם נוטה לראות צרכים מסוימים ולא אחרים כמרכזיים על פי תפיסות העולם שהוטמעו בו במשפחה ובחברה שבה הוא חי, על פי הביוגרפיה האישית שלו, קווי אישיותו, צרכיו העמוקים ביותר, חרדותיו, משאלותיו ואמונותיו. יש מי שידמה את הנפש למכונה הפועלת באמצעות אנרגיה ויחפש את המקור לחרדות ברגשות האשמה על דחפים אסורים, כפי שפרויד הציע, ויש מי שיעסוק בשאלות קיומיות הקשורות בהגשמת ייעודו של העצמי, ויקשר את החרדה הגדולה לסכנת התפרקותו, כמו שהציעו ויניקוט וקוהוט. בניגוד לבריאות גופנית, שבה הקריטריונים ברורים יותר לשאלת הבריאות והחולי, הקריטריונים לבריאות נפשית פחות ברורים וחד־משמעיים ופעמים רבות לא פשוט להגיע להסכמה רחבה לגביהם. האם היכולות לאהוב ולעבוד, לוותר על משאלות ופנטזיות ילדותיות ולהשלים עם חיים "שגרתיים ואפורים" מוכיחות שהאדם בריא בנפשו, כמו שחשב פרויד? או אולי דווקא היכולת לחוש חיוּת, להיות בעל דמיון עשיר, יצירתיות ויכולת לבטא את העצמי האמיתי, כפי שחשב ויניקוט? אפילו דרכי הטיפול המומלצות עלולות להיות מושפעות מצרכיו האישיים של התיאורטיקן: האם, למשל, החיבור ללא־מודע ולזיכרונות מודחקים, לתובנות שונות לגבי העולם הפנימי והחיצוני, הוא המשמעותי? או הקשר הטיפולי עצמו, האמפתיה וההכלה, "החוויה המתקנת" שהמטפל מציע למטופל? אלה מקצת מהשאלות הרבות שעוסקים בהם התיאורטיקנים שחוקרים את נפשו של האדם, והתשובות שהם מספקים שונות ומגוונות, ומושפעות במידה רבה מהאופן שבו התעצבו חייהם ואישיותם.
אטווד וסטולורו (Atwood and Stolorow, 1993) מציגים ניתוח פסיכו־ביוגרפי של פרויד, יונג, ראנק ורייך, ומתארים את הקשר בין העולם הסובייקטיבי של דמויות חלוציות אלה לבין יצירתם התיאורטית. על פי הגדרתם קיימים "עקרונות מארגנים", סכמות אופייניות שהתהוו בילדות המוקדמת אשר דרכן המציאות החיצונית והפנימית נחווית ומתפרשת. להלן שתי המחשות קצרות מתוך ספרם לניתוח דמותם של פרויד ויונג:
בפרק העוסק בפרויד הם מסבירים מדוע דמותה של האם, כפי שהיא מצטיירת בדרמה האדיפלית, היא מושא לתשוקה ולרגשות חיוביים של הבן כלפיה, בניגוד לדמותו של האב, המצטיירת כדמות מתחרה, מעוררת חרדה ומאיימת (בסירוס), אשר כלפיה מתעוררים רגשות אמביוולנטיים. הגורם לכך מבחינתם הוא חרדת הנטישה של פרויד. לפרויד היה צורך הגנתי להאדיר את אימו (ובהתאם לכך, להאדיר יחסי בן־אם באופן אוניברסלי כיחסים מושלמים) פן היא תנטוש אותו שוב: בהיותו בגיל שנה ועשרה חודשים נפטר אחיו הקטן ג'וליוס. ניתן לשער שמותו גרם לנסיגה רגשית של האם בשל הדיכאון שחוותה. כשנה לאחר מכן, נולדו חמש אחיותיו בזו אחר זו ובן הזקונים אלכסנדר, דבר שאף הוא כנראה לא אפשר לה להעניק לו את תשומת הלב המתבקשת, ואולי גם עמד בניגוד חד לתשומת הלב שקיבל בתחילה, כילד ראשון ויחיד לאימו. אירוע משמעותי נוסף בחייו של פרויד הוא היעלמותה הפתאומית של עוד דמות אם. בהיותו כבן שנתיים וחצי האומנת שטיפלה בו במשך תקופה ממושכת, ואליה היה קשור מאוד, הואשמה בגנבה ונשלחה לבית הסוהר. ההנחה של אטווד וסטולורו היא שנטישות אימהיות אלה עוררו אצלו חרדה קטסטרופלית מפני נטישה חוזרת, ועל כן היה עליו להתכחש לרגשותיו השליליים כלפי אימו שמא יסכנו את הקשר שנתפס כשברירי. הם מצטטים את פרויד שאמר שהקשר המושלם ביותר הוא הקשר בין אם לבנה, דבר שהעיד על האידיאליזציה ההגנתית שעשה לדמות האם.
דוגמה נוספת הממחישה את הקשר בין קורות חייו ועולמו האישי של התיאורטיקן לתיאוריה שיצר, מובאת בפרק העוסק בדמותו של יונג. אטווד וסטולורו מסבירים מדוע לדעתם מושגיו המרכזיים, תהליך האינדיווידואציה והלא־מודע הקולקטיבי, הושפעו באופן ברור מחוויות מרכזיות מעצבות בילדותו וממבנה אישיותו של יונג. תהליך האינדיווידואציה הוא תהליך התפתחותי של אינטגרציה וחיבור בין חלקי העצמי השונים לכדי חוויית עצמי שלמה, אינטגרטיבית והרמונית יותר, והוא מצוי בליבת הטיפול האנליטי־יונגיאני. יונג כנראה נזקק מאוד לתהליך כזה היות שהוא ראה את עצמו כבעל אישיות מפוצלת. להלן ציטוט שאני בוחרת להביא מתוך ספרו האוטוביוגרפי של יונג הממחיש את תפיסתו לגבי הפיצול באישיותו :
במקום כלשהו, במעמקי נפשי ידעתי ששוכנות בי שתי אישיויות. האישיות האחת הייתה בנם של הורי, שצעד לבית הספר כנדרש והיה פחות אינטליגנטי, פחות חרוץ, הגון ונקי מיתר הנערים. האישיות האחרת הייתה בוגרת, ספקנית חשדנית, מרוחקת מבני אדם, אך קרובה לטבע, לאדמה, לשמש ולירח, לחילופי העונות ולכל אשר בו חיים ומעל לכל קרובה ללילה לחלומות ולכל אשר נשמת "האל" בו [...] (יונג, 1961 : 53).
לגבי מושג הלא־מודע הקולקטיבי, אטווד וסטולורו רואים את הקשר בין בדידותו של יונג בילדותו לצורך להישען על מושג תיאורטי כזה: הלא־מודע הקולקטיבי מתאר מכנה משותף מולד של ארכיטיפים, של חוויות משותפות לכל המין האנושי לאורך ההיסטוריה, בדומה לגנטיקה של אפיונים פיזיים־ביולוגיים העוברת מדור לדור. חוויות ומושגים מרכזיים כאלה הם דמויות האם או הזקן החכם, או חוויות שליליות המודרות מהעצמי (הצל) ועוד. לתפיסתם, יונג נאחז במושג הלא־מודע הקולקטיבי כנחמה לתחושת הבדידות והחריגות שחש בילדותו, היות שהוא מתייחס לחוויות בסיסיות שמשותפות לשאר בני האדם ומחברות אותו אליהם.
לא מפתיע שבעיקר דמותו של פרויד זכתה לניתוחים רבים נוספים, העוסקים בקשר שבין הגותו התיאורטית לאישיותו וקורות חייו. להלן דוגמה נוספת מני רבות אחרות: ארון וסטאר (Aron and Starr, 2013) מקשרים בין התסביך האדיפלי, שמשמש ציר מרכזי בתיאוריה שלו, לבין חייו האישיים. הם מתבוננים דרך הפריזמה של גורמים חברתיים־תרבותיים שחלחלו לתוך מארג אישיותו והשפיעו עליה. הדרמה האדיפלית משקפת תפיסה בינרית, כפי שכתבתי בפרק הקודם, תפיסה שרווחה בתקופתו ובאה לידי ביטוי בין השאר באנטישמיות ובמיזוגניות, תפיסה בינרית שהצביעה על חלוקה קוטבית של אנשים לכאלה שהם "שווים יותר" ולאחרים שנחשבו "שווים פחות": הגברים הלבנים הלא יהודים נחשבו עליונים, בעוד הגברים היהודים (בדומה לנשים) נחשבו נחותים ואף נשיים, פסיביים, לא מוסריים ולא רציונליים. תפיסה אנטישמית זו חלחלה לעולמו הפנימי של פרויד, אשר ניסה להתנער מדמותו של היהודי ה"מסורס" - שנתפס כך כי עבר ברית מילה, והלא מוסרי - שמיוחסות לו משאלות של גילוי עריות (יהודים הואשמו בכך בשל נישואיהם בתוך הקהילה עקב החשש מהתבוללות). תסביך אדיפוס מהווה למעשה עמדה הגנתית של פרויד, הטוענת שכל בן ביקום חושק באימו וחרד מסירוס, ועל כן זו תופעה אוניברסלית שאינה קשורה בהכרח בבנים/גברים יהודים. קנאת הפין, שפרויד ייחס לנשים, היא מושג שענה על הצורך של פרויד להשליך על המין השני את רגשי הנחיתות והפגיעות שלו כיהודי, כגבר "פגום", בחברה הווינאית שבה הוא חי.
גם דמויותיהם של ויניקוט וקוהוט זכו לניתוחים שונים בכלל ובהקשר להשפעה שלהן על הגותם בפרט. רודמן, הביוגרף של ויניקוט (Rodman, 2003) למשל, סבר שמושג העצמי האמיתי, שהוא מושג מפתח בתיאוריה הוויניקוטיאנית, קשור בקושי האישי של ויניקוט לבטא את העצמי האמיתי שלו: ויניקוט נאלץ להקריב את העצמי האמיתי שלו כדי לרצות את אימו הדיכאונית. רודמן כתב שכשהיה ויניקוט בן תשע הוא התבונן במראה וחש את עצמו כילד "נחמד מדי", ילד מְְרַצה, דימוי שהוא לא אהב, ועל כן ניסה לשנותו על ידי התנהגות פרועה ומרדנית (ביחס לעצמו), שגרמה לאביו לחשוש שהוא מושפע מחברה רעה ולכן לשלחו לפנימייה מיוחסת. למעשה ויניקוט נלחם כל חייו, גם בחייו הבוגרים, לבטא את העצמי האמיתי שלו, אך היות שהיה לו קושי משמעותי להגיב באופן לא נעים או תוקפני לאחרים, הדבר לא תמיד צלח בידו. נראה שבשל כך הוא ראה משימה זו כמשימה אוניברסלית ומרכזית לכל המין האנושי.
גם בהקשר לדמותו של היינץ קוהוט נערכו אנליזות שונות של אישיותו ושל הקשר בינה ובין קורות חייו לבין הגותו התיאורטית. פיליפסון (Philipson, 2017), למשל, ראתה את יחסו המזלזל והמקטין של קוהוט כלפי ה"פסיכולוגיה החברתית", זו המעניקה משקל משמעותי לגורמים חיצוניים, חברתיים ותרבותיים רחבים, כנובעת מטראומת השואה. בגלל מוצאו היהודי קוהוט נאלץ לברוח מווינה, עירו האהובה, ולהתנתק מחייו כפי שהכיר אותם ומכל מה שהגדיר עבורו את זהותו העמוקה ביותר: התרבות הווינאית שכללה אופרות, קונצרטים, בתי קפה, תיאטראות ועוד, שהיו כה משמעותיים עבורו. הבריחה לארה"ב ויצירת חיים חדשים מהיסוד היו עבורו טראומטיות באופן שלא אפשר לו להכיר בהשפעתן ההרסנית על עולמו האישי, ובהתאם לכך על עולמם של אחרים, כולל מטופליו. מבחינתו של קוהוט, על כן, הגורמים הקשורים ב"פסיכולוגיה חברתית" נחשבו שטחיים, בניגוד להשפעות של חוויות מוקדמות עם הדמויות ההוריות ולסיפוקם או תסכולם של צרכים נרקיסיסטיים.
פרויד, ויניקוט וקוהוט עצמם עסקו בניתוח פסיכו־ביוגרפי של אחרים, המחפש את הקשר בין גורמים בחייהם ובאישיותם לבין יצירתם. פרויד, בהיותו האב המייסד של הפסיכולוגיה המודרנית, חקר דמות שאינה מהתחום הפסיכולוגי: לאונרדו דה וינצ'י. הוא הצביע על קשר ברור בין האמן הדגול לבין קורות חייו ואישיותו, וניסה להבין את פשרה של יצירתו הידועה המונה ליזה (גיי, 1988). הוא נשען על זיכרון קצר שכתב לאונרדו, ובו הוא תינוק בעריסה ונשר מגיע וחובט בשפתיו מספר פעמים. פרויד קישר בין הנשר לאימו של לאונרדו (נשר ייצג דמות אם בהירוגליפים המצרים) אשר העניקה לו חיבה ואהבה "מוגזמים" בשל חוסר אהבה גברית בחייה (היא הפכה להיות אם לא נשואה), דבר שהוביל, לדעתו של פרויד, להומוסקסואליות של לאונרדו. מבחינתו, המונה ליזה שיקפה את אימו של לאונרדו, המפתה והחידתית.
ויניקוט ניתח את דמותו של יונג בסקירה שפרסם על ספרו זכרונות, חלומות, מחשבות (יונג, 1961), ובין השאר קישר בין מושגיו התיאורטיים של יונג לאישיותו וקורות חייו האישיים. למשל, הוא הצביע על הקשר שבין הפיצול באישיותו של יונג למושג הלא־מודע הקולקטיבי שהוא פיתח: הוא סבר שפיצול זה גרם לו להדגיש יתר על המידה את משמעותו של הלא־מודע הקולקטיבי על חשבון הלא־מודע האישי. הוא הסביר זאת בכך שהפיצול והדיסוציאציה החליפו את הצורך בהדחקה ללא־מודע האישי. הפיצול ייתר את הצורך בהדחקה למקום פנימי עמוק שאליו מושלכים תכנים אישיים מנטליים מאיימים. לעומת זאת, הלא־מודע הקולקטיבי אינו קשור לתהליכי הגנה אישיים, שכן הוא מאכלס דימויים אוניברסליים העוברים מדור לדור לאורך ההיסטוריה האנושית (ארכיטיפים). נוסף לכך, השימוש שיונג עשה במנדלה כאמצעי טיפולי, פורש על ידי ויניקוט כשיקוף של קשייו הרגשיים. המנדלה היא צורה גרפית מעוגלת המכילה סמלים שונים, והעיסוק בה נתפס על ידי יונג כמאפשר את יצירתם של תהליכים מרפאים, המעודדים אחדות ושלווה פנימית. ויניקוט סבר שעיסוקו של יונג במנדלה מבטא "בריחה אובססיבית מחוויה מפחידה של דיסאינטגרציה" (Winnicott, 1964: 454), בשל הקושי האישי שלו להתמודד עם כאוס והרס.
גם קוהוט ניתח את דמותו של פרויד במספר מקומות בכתביו (1977 , 1984 , 1985), בעיקר בהקשר לאמונתו התיאורטית של פרויד שחלק מרכזי מתהליך הריפוי הוא גילוי האמת המודחקת הקבורה בלא־מודע של המטופל. לתפיסתו של קוהוט, פרויד חש צורך עז לדעת תמיד את האמת לאמיתה, הן בשל השפעות הקשורות באווירה ששררה בילדותו המוקדמת והן בהשפעת האמונות התרבותיות שרווחו בתקופתו, אשר צידדו בגילויה של אמת אובייקטיבית. קוהוט כתב שפרויד חש זעם ופגיעה נרקיסיסטית כאשר האמת הוסתרה מפניו.
דוגמאות אלו מצביעות על כך שניתן, ואפילו רצוי, להבין ולנתח את אישיותו של היוצר כדי להבין את יצירתו, במיוחד כשמדובר ביצירה שעשויה להיות לה השפעה כה מרחיקת לכת על בריאותם הנפשית וגורלם של אנשים הפונים לסיוע נפשי. לתיאוריות המניחות הנחות על הפסיכולוגיה האנושית ועל אישיותו של אדם וצרכיו הספציפיים ישנן השלכות מעשיות ברורות, הן מציעות לא רק רעיונות שניתן לקבל או לדחות, אלא קווים מנחים לטיפול באנשים. ארון וסטאר (Aron and Starr, 2013) תיארו כיצד הפסיכואנליזה הזיקה בעבר לא פעם לקבוצות שונות באוכלוסייה, למשל נשים או הומוסקסואלים, בשל אמונותיה התיאורטיות שהיו נגועות בדעות קדומות. אם כן, השאלה היא: האם בכלל ניתן להתבסס על הגותו של תיאורטיקן בתחום רגיש זה, ואף ליחס לה תוקף אוניברסלי, אם היא כה מושפעת מגורמים אישיים הקשורים באופן כה הדוק לחייו הספציפיים של הוגה התיאוריה?
סטרוזייר עוסק בשאלה זו בהקשר לדמותו של קוהוט: "יתכן כי כל הוגה, בעיקר הוגה פסיכולוגי שואב מן הקונפליקטים האישיים שלו כבסיס לתובנה. מכל מקום, השאלה אינה אם התיאוריות הנן סובייקטיביות אלא אם תובנות שכאלה ניתנות להכללה" (סטרוזייר, 2001 : 294). כלומר סטרוזייר מניח, כמו רבים אחרים, שלא ניתן להימלט מההשפעות הסובייקטיביות של אישיותו וקורות חייו של התיאורטיקן. עם זאת, השאלה הקריטית שנשאלת היא אם השפעות אלה דומיננטיות באופן המגביל את האפשרות להציע חוקים ועקרונות אוניברסליים רחבים ותקפים, הניתנים ליישום לכלל האוכלוסייה. לתפיסתו, קוהוט התקשה לשמור על מרחק סביר בין עצמו לבין התיאוריה שהגה:
יתכן שקוהוט יותר מכל הוגה פסיכולוגי אחר בעשורים האחרונים, כתב באופן כללי על בני אדם, כפי שצמחו באופן אינטימי מתוך חווייתו האישית [...] יתכן כי כל הוגה, בעיקר הוגה פסיכולוגי שואב מן הקונפליקטים האישיים שלו, כבסיס לתובנה. מכל מקום, השאלה אינה אם התאוריות הנן סובייקטיביות אלא אם תובנות שכאלה ניתנות להכללה [...] לעיתים האיכות המתייחסת לעצמי של כתבי קוהוט, מגבילה את מידת היישום של הפסיכולוגיה שלו באופן כללי יותר" (שם: 294).
אם כן, המסקנה המתבקשת היא שככל הנראה לא ניתן להימנע מהטיה אישית, והשאלה הקריטית היא עד כמה הטיה זו קיצונית, גורפת ומשמעותית באופן שהתיאוריה הופכת להיות כזו שלא ניתנת להכללה אוניברסלית. כאן המקום להעיר שאני מודעת לגמרי לכך שיש שיאמרו (בעיקר תיאורטיקנים השייכים לזרם ההתייחסותי־ אינטרסובייקטיבי, הנשענים במידה רבה על האפיסטמולוגיה הפוסטמודרנית, שאתייחס אליהם ביתר פירוט בפרק 6) ששאלה זו אינה רלוונטית, היות שאין אמת אבסולוטית ולא ניתן לפתח תיאוריה ללא השפעות אישיות גורפות של התיאורטיקן. כמו כן, הם יטענו שלא רצוי כלל ליישם כל תיאוריה "חיצונית" על המטופל. המטופל הוא אדם ייחודי בפני עצמו, ולא ניתן להבינו ללא דיאלוג מתמשך שיאפשר להבין ולפרש את נפשו הייחודית. אורנג' למשל, יוצאת נגד שימוש בתיאוריה כלשהי כדי להבין את המטופל, או שימוש בקטגוריות דיאגנוסטיות כאלה או אחרות ומציעה "להתחבר ולהבין את הסבל של הזולת" (Orange, 2011: 4) באופן ישיר, אמיתי וללא הגדרות והמשגות תיאורטיות. אורנג', ותיאורטיקנים אחרים מזרם זה, תופסים את האופן שבו מאבחנים מטופלים דרך משקפיים תיאורטיות כרדוקציוניזם שלא מאפשר לפגוש אותם באופן אמיתי, אנושי ופתוח. עם זאת, אני סוברת שעמדה מאוזנת של המטפל, המתבססת על הבנה תיאורטית של תהליכים פסיכולוגיים, יחד עם פתיחות לייחודיות והסובייקטיביות של המטופל, היא נכונה ויעילה יותר מבחינה טיפולית. על כן, אני מאמינה שיש להמשיך לחתור לגיבושה של תיאוריה אוניברסלית כוללת, מעמיקה ותקפה ( Govrin, 2006), על בסיס התובנות שהתגלו עם השנים בדרכים שונות (מהתחום הקליני, התיאורטי והאמפירי ומתחומים הנושקים לפסיכולוגיה). תיאוריה כזו עשויה לסייע באופן אמיתי להבין מצד אחד את המכנה המשותף בין בני האדם, את הצרכים הבסיסיים המרכזיים ואת המנגנונים הנפשיים הפועלים אצל רוב האנשים, ומצד שני לעודד כמובן לפגוש את המטופל הייחודי ואת השפעות ההקשרים האנושיים, התרבותיים והחברתיים שבהם הוא חי ופועל.
פה המקום להדגיש שברור שנטייתו של התיאורטיקן להישען על חוויותיו האישיות ועולמו הסובייקטיבי אינה רק מכשול, אלא ההפך הוא הנכון: היכולת להתבונן, לזהות רגשות ותהליכים פנימיים אישיים, להכיר חוויות מגוונות וכדומה, מאפשרת היכרות ישירה עם חיי הנפש ומעניקה אפשרות ללמוד באופן בלתי אמצעי על תהליכים וצרכים נפשיים שקרוב לוודאי מופיעים גם אצל אנשים אחרים. עם זאת, נוכחותן של יכולות משלימות היא קריטית והיא עשויה לאפשר את גיבושה של תיאוריה תקפה וכוללת יותר. יכולתו של התיאורטיקן, למשל, להתבונן ממרחק מסוים על חוויות, צרכים ותהליכים פנימיים שלו עצמו, או יכולתו להכיר בחלקים מאוימים, פגיעים או כאלה שהוא תופס כפגומים באישיותו. עוד תכונה משמעותית בעיניי היא היכולת, והצורך, להיות מעורבים ביחסים קרובים עם אנשים אחרים, דבר שמאפשר להכיר ולזהות לעומק תופעות פסיכולוגיות דומות או שונות בין אנשים ולגזור מכך עקרונות משותפים אוניברסליים. נוסף לתכונות אלה, גישה פתוחה, קרובה ומלאת עניין כלפי אנשים המגיעים מרקע תרבותי שונה, תורמת מאוד לתיאורטיקן, ועשויה להרחיב את הבנת המורכבות של הנפש האנושית, את הדומה והשונה בין אנשים.
כאשר תכונות חשובות אלה חסרות אצל התיאורטיקן, הדבר עלול להגביל את תוקף התיאוריה שלו. נראה שאנשים בעלי קווי אישיות נרקיסיסטיים יגלו ליקוי בתכונות ספציפיות אלה, דבר שיתבטא כמובן גם באופן שבו הם מגבשים תיאוריה פסיכולוגית. הם ייטו יותר מאחרים להטיה סובייקטיבית ביצירתם התיאורטית, היות שהם נוטים באופן ניכר להתמקדות בעצמי, לעיסוק יתר בצרכים שלהם, ברגשות שלהם ולעיסוק פחוּת באחרים, בצורכיהם ורגשותיהם. כמו כן, הם יתכחשו לחולשותיהם ומגבלותיהם כדי לשמר חוויית עצמי מנופחת ועליונה, חוסר מודעות שמגביל את תובנתם לגבי רגישויות כאלה אצל אחרים. עוד נקודה מרכזית היא שתיאורטיקנים בעלי קווי אישיות נרקיסיסטיים נוטים לגלות עיוורון לחוויה מרכזית המארגנת את הנפש האנושית - לצורך הראשוני ביחסים בין־אישיים, כמו גם להתקשרות רגשית לאחר משמעותי ללא קשר הכרחי לפונקציה שהוא עשוי לשרת, היות שהמודעות לצורך ולהזדקקות באחר עלולה לחשוף אותם לפגיעות פוטנציאלית ולהכרה בחוסר שלמותם. כמו כן, אנשים אלה מתקשים במיוחד לגלות פתיחות וקבלה כלפי כל מי ששונה מהם, ובפרט אנשים המגיעים מתרבויות שונות משלהם.
למרות המגבלות האלה, יש להדגיש שבאופן פרדוקסלי, דווקא אנשים בעלי קווי אישיות נרקיסיסטיים, המוּנעים מתחושת גרנדיוזיות, מגלים מוטיבציה גבוהה, אומץ, יצירתיות ונחישות (Maccoby, 2004; Smith and Webster, 2018), באופן שעשוי לאפשר להם להעז לנסח תיאוריית אישיות מורכבת ומעמיקה, פרויקט שאפתני מאוד, ללא ספק. על כן, אין זה מקרה כלל שפרויד, ויניקוט וקוהוט ניחנו בתכונות נרקיסיסטיות, שאפשרו להם את התעוזה לנסח תיאוריות מורכבות, עשירות ומעמיקות. אפיוני הליבה של אישיות נרקיסיסטית יוצגו לעומק בפרק הבא, ולאחר מכן, בפרק 4, בהתבסס על מחקר פסיכו־ביוגרפי, אראה כיצד אפיונים אלה באו לידי ביטוי באישיותם של שלושת דמויות המפתח של הפסיכואנליזה.
אורנה אפק היא פסיכולוגית קלינית בכירה העומדת בראש מכון "תמוז" לפסיכותרפיה; מלמדת במסגרות שונות, בין השאר בבית הספר לפסיכותרפיה אנליטית יונגיאנית; עוסקת וחוקרת גם בתחומים הבאים: נרקיסיזם, אבחון אישיותי, הערכה השוואתית של תאוריות פסיכואנליטיות ושימוש בחלומות בפסיכותרפיה.
