על הרגש האנטישמי

16.04.25

גיל כרוז

לפניכם הפרק "על הרגש האנטישמי" מתוך הספר "לאקאן בעברית", באדיבות המחבר גיל כרוז והוצאת הרשת הלאקאניאנית. הספר מאגד עדויות אישיות וכתבים קצרים, על המפגש עם ההוראה של לאקאן בישראל ובשפה העברית.

"... מאז השיבה מבבל, היהודי הוא זה שיודע לקרוא, ז"א שבאמצעות האות, הוא לוקח מרחק מן הדיבור שלו, וכך הוא מוצא את המרווח הנכון על-מנת לפרש." תחילה נתמקד בהבחנה שעושה כאן לאקאן בין האות לבין הדיבור. ממד האות הוא המקום בו המסמן פוגש בגוף. במפגש הזה, יש תמיד משהו ייחודי. הוא טראומטי, הוא נמצא בבסיס כל הסימפטומים שלנו, הוא קובע את אופן ההתענגות האינטימי ביותר של הסובייקט והוא לגמרי מקרי. מדוע למסמן כלשהו יש אפקט על הגוף ולא למסמן אחר? איש לא ידע, ועל כן זה אוטיסטי וחסר מובן. הדיבור לעומת זאת הוא הבניה מאוחרת ביחס לאות. הוא יוצר מובן ומְתַקְשֵׁר עם האחר. הוא הבסיס לכל המרכיבים הקולקטיביים שבמבנה הסובייקטיבי: הפנטזמות, ההזדהויות, הרומן המשפחתי...כל אותם דברים שנותנים מובן למה שקרוי ״נפש״.

בניסוח מסכם ניתן לומר: האות מבודדת ומייחדת, הדיבור מְקַבֵּץ ומאחד.

מכאן ניתן להבחין בשני ממדים עליהם מצביע המסמן ״יהודי״.

הממד הראשון קשור לדיבור כמְקַבֵּץ. היהודי הוא שם של הוויה פוליטית, של אומה, של קולקטיב, בצד קבוצות אחרות ששוכנות בממד האוניברסלי. ואולם קיבוץ של אלה הנרשמים תחת השם ״יהודי״ בקולקטיב הוא תמיד בעיתי. מדינת ישראל שהיא ניסיון מובהק לקיבוץ כזה, מגלמת אולי יותר מכל את הקושי הזה ומאורעות השנתיים האחרונות מראים זאת היטב. כפי שמרמזת הבדיחה, כאשר יש שני יהודים, יש לפחות שלוש דעות, לפחות שלושה סובייקטים.

הממד השני עליו מצביע המסמן ״יהודי״ קשור לאות. מדובר בישות ייחודית שאין לה דבר משותף עם ישות אחרת. ניתן להבין את האיסור התנ״כי למְנות באופן ישיר את מספר היהודים הלוקחים חלק בקולקטיב כלשהו כהכרה בכך שאין שני סובייקטים זהים. כדי שאפשר יהיה למְנות אלמנטים השייכים לקבוצה כלשהי הם צריכים להיות בעלי תו שווה ערך. מתן ערך זהה לכל הסובייקטים הרשומים תחת השם יהודי מהווה דחיה של הייחודיות של כל אחד. מכאן האיסור לספור אותם. קפקא מביא את הדבר אל הקצה כאשר הוא כותב: ״מה יש לי במשותף עם היהודים? לא יותר ממה שיש לי במשותף עם עצמי״. אמירה זו מצביעה על הזרות הרדיקלית של היהודי אשר משסעת אותו. הוא זר אפילו לעצמו.

כפי שנאמר, הקשר המיוחד של היהודי לממד של האות במסמן הוא זה שנותן לו את האפיון הייחודי שלו. הדבר מעוגן ביהדות עצמה: מוצאים בקבלה את הרעיון על-פיו לכל פרט בישראל יש אות מן התורה אליה נפשו קשורה עמוקות. כל אחד מהם קורא את התורה באופן המסוים בו נשמתו מושרשת באות זו. משמעות הדבר היא כי כל יהודי "יודע לקרוא" החל מן החותם שהאות הותירה על גופו, דבר החושף את הכתוב לאינסוף פירושים. הייחודיות הנובעת מהקשר הזה של היהודי אל האות נמצאת בניגוד מוחלט לשיח של פאולוס, אשר בשם האוניברסלי, מטיף למחיקה של שמות: "אין יהודי וגם לא יווני [...] כי אתם כולכם אחד בישו המשיח". האות פועלת כנגד הקולקטיביזציה משום שהיא מטביעה על כל גוף וגוף חותם ייחודי, סימן המסרב לכל צורה של אוניברסליזציה.

הייחודיות הזו של המסמן ״יהודי״, שמסרבת להיטמע במובן או בשייכות קהילתית כלשהם, מהווה שערורייה. הסירוב שלו להכפיף את עצמו לממד האוניברסלי הוא בלתי נסבל ויכולים היינו להניח שקשיות העורף הזו מהווה מרכיב או גורם מרכזי לתופעת האנטישמיות. ואולם זוהי פרשנות דמיונית של התופעה שממקמת את ה״שאלה״ או ה״בעיה״ היהודית במישור של ההזדהויות. כאילו היהודי מלבה את השנאה כלפיו בגלל התעקשותו על זהות האגו הלאומי או הדתי שלו. לאקאן ממקם את ה״רגש האנטישמי״ במקום אחר, וליתר דיוק בנקודת המפגש בין הגוף לשפה.

ברית המילה מגלמת את הרגע שבו הסמלי, כלומר הממד של האות במסמן, נוגע בגוף. החתך הממשי בגוף כטקס הבא לאשר את הברית עם האחר האלוהי מבטא את הפעולה הטראומטית של המסמן על האורגניזם אשר הופכת אותו לגוף בעל איברים שניתן לשיים אותם. ואולם המסמן אינו יכול לספוג אל תוכו הכול. לאקאן ידגיש שהשימוש המטאפורי בשמות אברי גוף מותיר שארית שאינה מטאפורית אלא ממשית. בביטוי ״ליבי דואב״ הלב נוכח כפשוטו, כאיבר בגוף, וכאשר אומרים לתינוק ״אתה מתוק, בא לי לאכול אותך״, לא צריך להתפלא אם במקרים מסוימים יראה התינוק סימני מועקה.

לאקאן מצטט את עבודתו של אדוארד דוֹהרם, כומר שהתעניין בתרבויות שמיות, ואשר מציין את ריבוי השימוש במטאפורות של אברי גוף בעברית ובאכדית. החשיבות שניתנת בתנ״ך לערלה ולברית המילה מתגלה בין השאר במשפט שקשה לתרגמו לשפות אחרות: ״וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה... כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב.״ מבלי להיכנס לפירוש הפרדוקס שבפסוקים האלה לאקאן מדגיש שלא מדובר כאן רק בפרידה מן הערלה כחתיכת בשר הנחתכת בעת טקס הברית, כי אם בפרידה בסיסית, ראשונית, מחלק מהגוף המתרחשת בעת הניכור של הסובייקט באחר כסמלי. בעקבות הפרידה הזו נותרת אצל הסובייקט כמיהה לאובייקט האבוד שהיא תנאי לאיווי . הביטויים השגורים ״ערל שפתיים״ (חסר כשרון דיבור) ו״ערל לב״ (רשע, מנוול), מראים שמדובר בפעולת הסירוס באמצעות המסמן ולא רק בחתך ממשי של הערלה. כאשר הסירוס לא התרחש, ניתן להניח שהסובייקט יהיה חסר כישרון דיבור. העיסוק הזה של התנ״ך באובייקט החָתוּךְ, בשארית הנותרת לאחר פעולת המסמן, היא ביטוי לעניין באובייקט סיבת האיווי. לאקאן קרא לשארית הזו ״אובייקט a״.

ואולם הדבר המרכזי שלאקאן מדגיש בקטעים הללו של הסמינר על המועקה נמצא באזכור שלו את ״הסוחר מוונציה״ מאת שיקספיר . גם כאן, אפשר לטעות ולחשוב ששיקספיר היה אנטישמי בכך שיצר דמות של יהודי מרושע, שיילוק, מלווה בריבית, אשר מבקש לקיים ככתבו וכלשונו את ההסכם שחתם עם הלווה הנוצרי. כיון שאין באפשרותו של הלווה להשיב את החוב, הוא יצטרך לשלם בליטרת בשר שתחתך מגופו, ליתר דיוק מאזור הקרוב לליבו. ניתן לומר ששיילוק מתגלה כחסר לב במובן המטאפורי של המילה. הוא איננו מוכן לשום פשרה. ולאקאן מוסיף שהתנ״ך העברי, יותר מכך טקסט אחר, מביא אותנו להתנסות ברגע האמת של המפגש ״עם הרשעות האלוהית על-פיה עלינו תמיד לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרנו״ . הוא מוסיף שבנקודת המפגש הזו עלינו לחפש את המקורות לרגש האנטישמי. העם היהודי נושא בפונקציה של השארית אשר נותרת לאחר המפגש של הגוף עם ״המסמן הטהור״. היהודי הוא עדות שמזכירה לעולם את רשעות המפגש הזה וככזה הוא ההופך לקרבן המוקרב על מזבח אותה רשעות. השנאה כלפיו היא הבניה מאוחרת הנעשית בזמן שני ביחס למפגש הראשון עם המסמן.

כול הסבר פוליטי, סוציולוגי או דתי לתופעת האנטישמיות, גם אם הוא נכון ומשכנע, מחוויר ליד ההנחות האלה של לאקאן. האנטישמיות טבועה בקשר של כל אחד לפעולת המסמן על הגוף. זוהי עמדה שקודמת לכל רעיון, דעה או אָפֶקְט של שנאה. כפי שכותב פרנסואה רֵניו, לא בלי הומור מסוים, בהקדמה לטקסט שכותרתו ״אובייקט a שלנו״: ״כאשר דנים על קונפליקט בין מדינה יהודית, תהא אשר תהא, מדינת ישראל למשל, ובין מדינה כלשהי אחרת, כל אחד מבני השיח, בתוך תוכו, כבר נקט את עמדתו, מאז ומתמיד״. במילים אחרות, יש ברגש האנטישמי משהו ארכאי, שבא ממרחקים. לא מדובר בדעה. עם דעה אפשר להתווכח. מדובר בעמדה בסיסית ביחס לאפקטים של המסמן על הגוף. יתכן שטיפול אנליטי יכול, במקרים מסוימים, לשנות דבר-מה בעמדה הזו.