תפריט נגישות

אָדָם בְּתוֹךְ עַצְמוֹ הוּא גֵּר – מחשבות על עבודה טיפולית בשעת חירום

ד"ר הילית אראל-ברודסקי

לתכנים נוספים במאגר מרוכז לחומרים טיפוליים בשעת חירום

בימים טראגיים ונוראים אלו, של אחרי טבח השבעה באוקטובר, אני כותבת בחיל ורעדה. תאודור אדוֹרנו אמר לאחר אושוויץ כי כתיבת שיר היא מעשה ברברי. לדידו, עצם ההתענגות (ובתוכה גם אפשרות ההתחלחלות) על מעשה הייצוג של הבלתי ניתן לייצוג, הוא הוא האקט הברברי. אולם, גם הרצון למחוק עלול להיות ברברי. כידוע, חזר בו אדורנו בשנותיו המאוחרות מהנחרצות שבאמירתו. בספרו "דיאלקטיקה שלילית" נכתב: ״הסבל המתמשך, זכאי לייצוג כשֵם שהמעונה זכאי לצרוח... לפיכך, ייתכן שהייתה זו טעות לקבוע כי אחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שיר" (אדורנו, 1973).

בתקופה זו, אני חשה כי האפשרות לכתוב נשענת על האתיקה אליה אני חותרת. שכן, הבעתה היא גם לנוכח היעדר המשמעות והיעדר הרישום. הטבח הנורא אשר התרחש בשבת, ה-7.10.23, הוא בלתי נתפס. המשמעות שלו או היעדר המשמעות שלו מבעיתים לא פחות מהאירוע עצמו (צוקרמן, 2016). האנושיות או שלילת האנושיות שבו מצמררים. לכן, נשאלת השאלה האם ניתן כלל לייצגו, לספר אותו, לשאת אותו כזיכרון.

מהו הזיכרון אם לא מפגש עם הפער בין מה שזכור לבין מה שנשכח או מה שטרם נרשם בנפש? טראומה מסרבת להירשם. זיכרונות טראומטיים נמצאים מחוץ להכרה המודעת ואין אליהם גישה ישירה, אך הם יכולים לחזור בכל זמן במהלך החיים, בעקבות זרז ומשבר (זליגמן ונוה, 2016). הצורך לכתוב נובע מהדחף להנכיח כי האירוע היה. מתוך המקום הזה אני שואפת לתעד, להעיד, להנכיח באמצעות מילים, המבקשות ככל יכולתן הצנועה והמוגבלת להקיף את עוצמת הכאב, השבר, הזוועות והאכזריות. כולנו נותרים חסרי אונים אל מול העדויות, המידע והתמונות הבלתי נתפסות.

לאחר הטבח, הרגשתי שלא אוכל להשתמש בידע שאיתו עבדתי עד כה כיון שהימים הם ימים שונים מכל מה שהכרתי. הרגשתי שאני לא מוצאת מנוח ו"מתרוצצת" מהרצאה להרצאה, אולי כדי למצוא מילים שיסייעו לי כי אבדה לי הדרך. בימים האחרונים חזרתי מעט לחשוב, חזרתי אל מה שאני כן יודעת. ברצוני להציע בזהירות כי יש בנו הרבה הבנה וידע, אשר נאספו לאורך השנים יותר מכפי שנדמה לנו כעת. במאמר זה אבקש לשתף אתכם במה שסייע לי לחשוב ולעבוד בימים אלו.

להתמסר מתוך סולידריות עמוקה

המפגש עם אגרסיה כה אלימה פולש והורס את ההנחות הבסיסיות באשר לסדר הפסיכולוגי והתרבותי ומשתק את האדם (Auerhahn & Laub, 1987 ;Amir, 2012; Laub, 2005). חוסר האנושיות שאפיינה את האירועים הנוראים בלתי נסבל. כיצד ניתן, להיפגש באופן אמיתי וקרוב כאשר האמונה באדם ובאהבת האדם נסדקת? הנוגדן לחוסר האנושיות ולמחיקה של האחר הינו המפגש האנושי והאפשרות להציע את עצמנו כבני אדם, מתייצבים, נוכחים, מחויבים, מתמסרים. גנט (2013) מנסח את מושג ההתמסרות כתהליך בו אנו מציעים את עצמנו ללא שיפוטיות, מתוך כבוד הדדי, מתוכו האדם יוכל לאפשר לעצמו להרפות מעט ולהיתמך עם מחויבות עמוקה ואתית להיות שם ככל שיידרש.

מתוך כך, החובה הראשונית שלי כמטפלת היא לא להזיק. אני משתדלת לבוא בצניעות ולשים את פנטזיית ההצלה בצד. כך, אוכל להיות מחויבת ליישם כלים מקצועיים עדכניים ומותאמים למצב, ללמוד, לבדוק, להתאים את עצמי ואת דרכי העבודה שלי למצב ולצרכים אשר עולים.

ניהול מובנה, מסור ואמין של התהליך

בנוסף, אני זוכרת בכל מפגש את גודל המחויבות שמלווה אותי לנהל תהליך אמין, נוכח ומובנה. אחת המשמעויות של היבט זה היא החיוניות של בהירות הסטינג והחוזה. לשם כך, ישנה חשיבות לכמות המפגשים, משכם, מידת הזמינות שיש באפשרותי להציע. בזמנים אלו, אני מציעה ביתר שאת יצירת קשר בין מפגשים או מציעה להתקשר למחרת כדי לשמוע מה שלומם (מעין follow up). באם מדובר בילדים, חשוב, כמובן, לקבל אישור מההורים על מנת לשוחח עימם.

בניית נרטיב מארגן

הסיפור המסופר במפגשים חשוב ביותר. חשוב לשים לב, שכניסה לסיפור תהיה לבחירת המטופל ורק במצב בו יש וויסות רגשי וחושי משמעותיים ואין הצפה של תגובת דחק אקוטית. במצבים אלו בלבד, נקשיב לסיפור ובעדינות ננסה להבנותו. ככל שהוא מאורגן ויש בו עבר, הווה ועתיד, הוא יקל על עיכול האירוע ועיבודו חשוב לשמוע את הסיפור ולנסות לחזור אליו באופן המעצים משאבים, שליטה, בחירה, עשייה בהבנת הסיפור. חשוב לחזור על הסיפור באופן המבנה נרטיב מעצים ומחובר לנרטיב של הניצול.

בעבודתי הטיפולית בימים אלו, אני מבקשת לסייע לאדם שמולי לארגן, בקצב הנכון לו, סיפור של מה שעבר עליו, לתרגם אותו כך שיהיו בו פשר, בחירה וחוסן. המלצה משמעותית היא להימנע מעמדה פרשנית. להפעיל עמדה חשיבתית (קורטיקלית) המווסתת את המערכת הלימבית באמצעות פנייה לשאלות המחייבות מחשבה וארגון באופן מעצים ומגביר חוסן. אם אין ויסות רגשי וחושי וניכרות תגובות דחק וחרדה, חשוב לפעול להשבת הוויסות בתנאים של ביטחון, לפני עיסוק בסיפור.

בחירה ושליטה

תחושות רבות אשר עולות בקרב נפגעים, ניצולים וקרובי משפחה הן תחושות של חוסר אונים. אני מנסה, ככל יכולתי, למצוא יחד איתם את המקומות בהם עשו בחירה אשר סייעה להם או לקרוביהם. במקביל, אני מבקשת לחפש דרכים להגביר ככל הניתן תחושה של שליטה, גם בהתמודדות עם מציאות בה מתקיימות אפשרויות מצומצמות ומוגבלות ביותר לשליטה. המטרה בתקופה זו, בעיניי, היא חיזוק ההגנות ולא פירוקן. אני מוצאת שהאפשרות לסייע להם, כפי יכולתי, מנחמת גם עבורי ומייצרת גם בי תחושה של קצת יותר שליטה.

מתן מקום לכלל לתחושות הקשות שעולות

רבים מהאזרחים חיכו שעות, נצורים בממ"ד, שיוועו לעזרה ואיש לא בא. ההמתנה הבלתי נסבלת, ההפתעה, החושך, הניתוק מהחשמל, הסוללה בנייד שהלכה ודעכה, רעש הירי הבלתי פוסק בחוץ והודעות רבות של חברים ומשפחה המבקשים סיוע ואין. כל אלו מעוררים תחושות קשות של כעס, הפקרה, זעם וחרדה גדולה. מחד, חשוב לתת מקום לתחושות הקשות. לצידן, ישנם גילויים רבים של אכפתיות, מחוות של אזרחים, תמיכה של שכנים ומשפחה, מדינה שלמה שכל אזרחיה מבקשים לסייע לניצולים. כל אלו מסייעים בתחושה שיש עוד חוויות מלבד תחושות ההפקרה והכעס. למשל, אישה שפגשתי השבוע ושרדה את הטבח סיפרה ששאלה את החייל שחילץ אותם: "למה לא באתם"? והוא ענה לה: "את תראי בדרך למה". כאשר היא ראתה את כמות הגופות והמכוניות השרופות בדרך, בכל זאת הרגישה שהיה ניסיון להגיע אליהם.

מפגש עם פני הרוע

רינה לזר (2017) שואלת מה ייחודי לשואה שלא ניתן לעבדה נפשית ותשובתה הינה שזהו "גולמיותו" של הרוע: "הרוע שהופך את קורבנו לחומר גולמי, נטול סממן אישי, למעט יהדותו של הקורבן – בסימון של טלאי או מספר – חומר מיותר, עודף; התמונות שלא מניחות לנו הינן תמונות של ערמות של גופות, של נעליים או של יהודים על סף מותם. הכול בקיבוץ אחד, ערמתי. אין פרט מובחן מפרט – כמויות". פירוט זה הופך מצמרר בעדכניותו גם בנוגע לאירועי השבעה באוקטובר. לא בכדי השוואות רבות ניתנות בימים האחרונים בין הרוע הרצחני של זה לבין פני הרוע של האויב הנאצי.

כיון שהדעת ממאנת לתפוס שאלו אנשים שרצחו, אנסו, בזזו, חטפו וחיללו באכזריות רבה כל כך, רבים מהניצולים מתארים את אנשי החמאס כלא אנושיים: "אלו אפילו לא אנשים או חיות אדם. אלו זומבים", אמרה לי מישהי שניצלה מהתופת. המפגש עם נוראות הרוע והאכזריות האנושית בלתי נסבלת ומולן, מול דחף המוות הנורא, אני מבקשת להיזכר ש "לב נכון ברא לי ה' ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נ"א). כלומר, אני מנסה לייצר תנועה הפוכה של החייאת הקול המשותק או המורדם, של האובייקטים הפנימיים המסמנים חיים. כך, מתוך תשומת לב לסדקים בהם נכנס האור, אני מבקשת לסייע לאדם למצוא בתוכו את דחף החיים.

אל מול הרוע וחוסר הפשר, אני מנסה לחתור לכך שהמפגש האנושי, המשפחה והקהילה ישיבו משהו מהאמונה באדם ובטבעו הטוב. חשוב לי לציין שהחיפוש הזה מסייע, לא אחת, גם לי. למשל, היום בכתה איתי בחורה צעירה ושאלה: "למה הם שונאים אותנו כל כך? מה עשינו להם"? ואז שאלה: "איך יכולים להיות אנשים כל כך רעים בעולם הזה? כל כך אכזריים"? אמרתי לה שזה בלתי נתפס ושאי אפשר לשאת את השנאה ואת הרוע. היא נזכרה שרוצה להראות לי תמונות של גורי הכלבים מהעוטף שאספה לביתה לאומנה. "תראי כמה שהם מבוהלים. תראי בעיניים שלהם..." היבטנו יחד בתמונות של הגורים שובי הלב האלה ואז עלה בראשה הרעיון שתזמין ילדים מהאזור ללטף אותם כדי ש"יחזור אליהם הצחוק לחיים". השתהיתי איתה ברגע הזה ואמרתי לה בהתרגשות שבתוך כל הכאב הנורא, יש לה יכולת לחבק ולהיות מחובקת. הרגשתי שהצלחנו לרגע קטן למצוא את האור מתוך השברים והסדקים של הקיום הנוכחי.

אשמת ניצולים

תחושת האשם יכולה אצל חלקנו להוות תחליף לתחושת חוסר האונים. לחלקנו, קל יותר לחשוב שיכולנו לעשות משהו מאשר לשאת את האימה ואת השרירותיות של חוסר הישע. זו גם דרכו של האדם להרגיש שייך לסדר התרבות ולחברה האנושית, האתית וחפצת החיים. האשמה מונעת גם את שכחת האירוע וזה אשר לא ניצל. שכן, היא מבקשת לייצר הפקת לקחים ולמידה מן האירוע על מנת ש"שנית מצדה לא תיפול".

בעיניי, נכון לתת מקום לאשמת הניצול אשר עלולה להתעורר באופן טבעי בקרב אלו ששרדו, בעוד יקיריהם לא שרדו. יתרה מכך, גם עבור אלו שכלל לא היו בזירת הטבח או הכירו כאלו שהיו שם, עלולה להתעורר אשמת ניצולים. בו זמנית, אני מנסה לחפש דרכים אותנטיות לחבר את האדם לתחושה כי הוא עשה כמיטב יכולתו בתוך הזוועה שחווה, ברמה הישירה או העקיפה, וכי אין לו אחריות למצב שנוצר.

תשומת לב לחוסן וחוזקות

בתקופה זו יותר מתמיד, אל מול הדיאלקטיקה העמוקה שבין הקושי הבלתי נתפס לכך שהחיים נמשכים, אני מבקשת לסייע לאנשים שאני פוגשת למצוא בתוכם חוסן, משאבים וכוחות. יחד עם הקושי העצום, המאמץ הוא לסייע לאדם למצוא את האהבות שלו, את מה שמנחם אותו, את המשפחה ואת הקהילה המחזקת שלו. על פי היינל (Haynal, 2003), מה שמסייע לחוסן הוא האפשרות לספר סיפור ולתת משמעות להתרחשות ולא פחות חשוב מכך, לסייע לאדם לחזור אל הקהילה שלו.

ויקטור פרנקל (1970) כתב, בהשאלה מניטשה ש"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". במשפט זה פרנקל מכוון את מבטו אל התקווה, אל משמעות ואל עבר העתיד. נסו לחפש עם האדם שמולכם את "המשהו או המישהו שלמענו הוא יחיה". בנוסף, חשוב לי לעשות הבחנה בין מי שצריך כעת טיפול מתמשך לבין זה אשר יסתפק, לעת עתה, במענה ראשוני ויפיק מהישענות על כוחותיו שלו. כל זאת, לצד הקפדה שלי על קבלת הדרכה מיטיבה ובחינת הקיבולת הרגשית שלי. לא כל אחד מאתנו מרגיש כי באפשרותו כרגע להתקרב אל זוועות הטבח. גם שמירה על השגרה שלנו בבית ובעבודה היא משמעותית בעיניי.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο אחד עשר הרהורים על השגחה של מעלה והשגחה של מטה בימים נוראים

ο ביתי כבר אינו מבצרי: הזדקנות בצל טבח ומלחמה

ο עדות הדדית בין כותבת לקוראיה בספרה של אתי הילסום - ד"ר מירב רוט

אדם בתוך עצמו הוא ג̤ר– על הבית שהיה ושיהיה

נדרשו לי מספר ימים עד שהצלחתי לחזור לחשוב. בימים הראשונים הרגשתי שהזמן עצר מלכת. חלק מחבריי הפכו פעילים מהר מאוד ומיד ירדו לשטח לסייע לנפגעי הטראומה. אני נזקקתי להיאחז בעוגנים של הבית על מנת לשוב לתפקוד ולו לתפקוד חלקי. כולנו הפכנו ניצולים בן רגע. לכל אחד יש, בעיניי, דרך התמודדות משלו וקצב אחר שבו הוא מתנהל. לקח זמן עד שיכולתי לשמוע מוסיקה ולהאמין לרגע קט בשיר שהתנגן ברדיו: "ועוד יהיה טוב". רק אז הרגשתי שאני מסוגלת להושיט עזרה לנפגעי הטבח.

ב"מיתוס של סיזיפוס" כותב אלבר קאמי (1978): ש"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים הוא עדיין עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו הוא-הוא תחושת האבסורד." ואכן, תחושת הגלות לא זרה לאף אחד מאיתנו כעת. עבור מפוני הדרום, הבית, המקום הכי בטוח, הפך למקום המבעית ביותר. בשיח עימם עולות פעמים רבות שאלות הנוגעות לכך, האם נחזור אל הבית ואם כן מתי ובאילו תנאים? אישה שדיברתי עמה אתמול אמרה לי: "הבית שאני מתגעגעת אליו הוא זיכרון. במציאות לא נותר ממנו זכר". אני מבקשת לסייע לה להתחבר לבית שבתוכה, לכתלים האנושיים שבו. שמעתי למשל על מישהו שחילצו את זיכרון המחשב שלו וזה הפך אותו שוב לאדם עם בית ועם זיכרון.

בקליניקה, עם מטופלים ותיקים, אני יכולה לחבר בין המתרחש בעולמו הפנימי של המטופל ולאובייקטים הפנימיים שלו. מטופלת שעברה גילוי עריות בילדותה בכתה על כך ש"הכל קרה בתוך הבית". אפשר היה להתבונן איתה על הכאב שנוגע בליבת הטראומה שלה. במובן זה, לכל אחד מהמטופלים נוגע הטבח בסיפורו שלו. האחד יכאב על ההפקרה, האחר על הבית המתפורר והשלישי על תחושות חוסר האונים. העמדה הטיפולית המסורה והאנושית מסייעת לי להקשיב ולייצר מרחב לחשיבה משותפת בתוך קירות הבית שקרסו אל תוך עצמם. כעת, זהו הבית שאציע למטופליי ולעצמי ואלו היסודות שמתוכם אוכל לבנות ביחד איתם את סיפור הטראומה. כפי שהיטיבה לנסח זאת המשוררת מיטל חודורקובסקי בשירה "קשר":

"לא על קירות מערה

צריך אדם לכתוב את

סיפורו,

אלא על עור התוף של

אחרים, המקשיבים

לכל הדברים הכואבים".

על הכותבת - ד"ר הילית אראל-ברודסקי

ד"ר הילית אראל ברודסקי היא פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, עו"ס קלינית, ראש התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בבר אילן וחברת סגל בביה"ס לע"ס. זוכת פרס היימן לחקר השואה לשנת 2021 ופרס ה- Psychoanalytic Training Today , לשנת 2015. שניהם מטעם האיחוד הבינלאומי לפסיכואנליזה. עורכת הספר "שתי וערב"-פסיכואנליזה, אמנות ותרבות בהוצאת רסלינג.

מקורות

אראל ברודסקי, ה. (2019). התשמע קולי? קולן של נפגעות גילוי עריות והפצעתה של "עדות צלילית". שיחות, ל"ד (1), 1-10.

גנט, ע' (2013) מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות (א' רילוב, מתרגם). בתוך ס' א' מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית (עמ' 262-297). תל אביב: תולעת ספרים.

זליגמן, צ. ונוה, א. (2016). הנשכחות שאי אפשר לשכוח. תהליכי זיכרון אצל נפגעי גילוי עריות. שיחות, ל (2), 133-142.

פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות - מבוא ללוגותרפיה. דביר: שוהם.

צוקרמן,מ. (2009). גר־מאניה אמנות ושואה. בצלאל — כתב עת לתרבות חזותית וחומרית.

קאמי א. (1978). המיתוס של סיזיפוס. תל אביב: עם עובד.

Adorno, T. W. 1973: Negative Dialectics, London: Routledge & Kegan Paul

Amir D., (2012). The inner witness. Int. J. Psychoanal., 93: 879-896

Auerhahn, N. (2016) “I Could Eat You up:” Philomela, Trauma, and Enactment. IJP Open - Open Peer Review and Debate 3:1-25

Auerhahn N.C, &Laub D. (1987). Play and playfulness in holocaust survivors. Psycho-Anal. Study Child., 42: 45-58, 1987

Haynal, A. (2003) Childhood Lost and Recovered. International Forum of Psychoanalysis 12:30-37

Laub,D.(2005). Traumatic shutdown of narrative and symbolization: A death instinct derivative? Cont. Psychoanal., 41: 307-326, 2005

Lazar, R. Talking about evil: Psychoanalytic, social and cultural perspectives. The Routledge:London

ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
הכשרה בטיפול רגיש טראומה
הכשרת מטפלים.ות בטיפול רגיש טראומה תוך הקניית ידע תיאורטי וקליני אודות טראומה והטיפול בה.התוכנית תתקיים בחודשים נובמבר 2024 עד יוני 2025 ותכלול 24 מפגשים
בשביל התקווה, יבנה
החל מנובמבר 2024
ACT הכנס הישראלי השנתי- בואו כמו שאתם/ן
הקהילה הישראלית של ACT והמדעים ההתנהגותיים-קונטקסטואליים, ומכון מפרשים במכללה האקדמית ת"א-יפו שמחים להמשיך במסורת ולהזמינכם לכנס ACT הישראלי השלישי
מכון מפרשים, תל אביב יפו
12/09/2024
טיפול ממוקד חמלה CFT סדנא חוויתית לאנשי ונשות טיפול
מתאים למתחילים ולמנוסים. עם גבו וייס ונורית ירמיה
מרכז בודותרפיה, קיבוץ נצר סירני
24-26/07/2024
שיחה עם ג׳יל סלברג וסו גרנד על ספרם החדש
שיחה עם ג׳יל סלברג וסו גרנד על ספרם החדש Transgenerational Trauma – A Contemporary Introduction
מכון מפרשים, אונליין
14/07/2024
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
הכשרה בטיפול רגיש טראומה
הכשרת מטפלים.ות בטיפול רגיש טראומה תוך הקניית ידע תיאורטי וקליני אודות טראומה והטיפול בה.התוכנית תתקיים בחודשים נובמבר 2024 עד יוני 2025 ותכלול 24 מפגשים
בשביל התקווה, יבנה
החל מנובמבר 2024
ACT הכנס הישראלי השנתי- בואו כמו שאתם/ן
הקהילה הישראלית של ACT והמדעים ההתנהגותיים-קונטקסטואליים, ומכון מפרשים במכללה האקדמית ת"א-יפו שמחים להמשיך במסורת ולהזמינכם לכנס ACT הישראלי השלישי
מכון מפרשים, תל אביב יפו
12/09/2024
טיפול ממוקד חמלה CFT סדנא חוויתית לאנשי ונשות טיפול
מתאים למתחילים ולמנוסים. עם גבו וייס ונורית ירמיה
מרכז בודותרפיה, קיבוץ נצר סירני
24-26/07/2024
שיחה עם ג׳יל סלברג וסו גרנד על ספרם החדש
שיחה עם ג׳יל סלברג וסו גרנד על ספרם החדש Transgenerational Trauma – A Contemporary Introduction
מכון מפרשים, אונליין
14/07/2024