צ'לה בניה
"יום אחד לקח אותי אבי לטיול. הייתי כנראה בן חמש. הוא אמר לי להכין את תרמילי אבל שלא יהיה כבד מדי כי הדרך תהיה ארוכה ותלולה. ארזתי בתבונה ובחסכנות. "מדוע שאקח איתי את המפה כולה?" חשבתי, "גם לה יש משקל". לכן נטלתי זוג מספריים וגזרתי סביב הדרך שבה תכננו את טיולנו. בערך באמצע הדרך, אבי ביקש את המפה. מתוך הסידור שלפתי רצועת נייר גזורה ברוחב אצבע אחת. "הנה, אבא, המפה". אולם אז הרגשתי גם אני שמשהו אינו כשורה. מפה צריכה להציג לא רק את דרך המסע המתוכנן, אלא גם את כל האפשרויות לסטייה מהמסלול. הן משמשות נקודות ציון להקפדה על הנתיב הנכון. לכן, אל לנו להיבהל אם איננו מבינים יצירה כתובה. חיבור טוב איננו משקל עודף; יצירה טובה היא מפה. אין צורך שנכסה את כל השטח שהיא מציגה לעינינו. אבל אם איננו רוצים לאבד את דרכנו, עלינו לשאת תמיד את כל מה שיש בה."
מתוך: רוריג, ג' (2009) "סיפור חסידי דמיוני", בתוך: שפה וגלות, חוברת כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודים, תרגם: גרשון גירון, עמ' 63.
הסיפור המובא כאן למעלה הוא הבסיס להמשגה שברצוני לפתח לאורך כל הספר. הסופר ההונגרי גזה רוריג מספר על משקלה של מפה אותה עלינו לשאת אם ברצוננו לא ללכת לאיבוד במסע. על איזו מפה אני רוצה שנסתכל? ובאילו כלים נוכל לשרטט אותה? אני רוצה שנתבונן במפה הלא מודעת של ההורות שמשרטטת את ההיגיון הפנטזמטי של ההורים, היגיון המתבסס על עברם כילדים.
הורים רושמים במפה הזאת את ילדיהם. אותה מפה אינה כתובה באופן שנגיש לנו; עלינו לעבוד באופן אקטיבי עם עצמנו, דרך מסע אל תוך נפשנו, על מנת לחשוף ולגלות אותה. לא מדובר על העץ המשפחתי או על המטען הגנטי שלנו, מפות אישיות לכאורה שאנשי מקצוע חיצוניים יכולים לשרטט למעננו, אך אינן מאפשרות לנווט על פיהן בתוך עולמנו הפנימי.
בבואנו לנסות לרשום או לשרטט את הקווים הבלתי נראים המחברים מאוויים ותשוקות של הורים באשר לילדיהם, נתייחס תמיד לשלושה דורות לפחות: הילד, שמבטא באמצעות אי נחת מסוימת את הכאב שלו, ילד שמתקשה בהתנהגות שלו, במצבי הרוח שלו, בלימודיו, עם אחיו או בקשריו החברתיים, או סובל בגופו; ההורה, שמרגיש שמשהו לא תקין, שמשהו לא כשורה, או שקיבל מגורמים כמו המחנכת, היועצת, העובדת הסוציאלית או הרופאה המטפלת הפניה לטיפול; בדור השלישי, של הסבים והסבתות, נזהה השפעות על אותן התנהגויות. סיפורי החיים של הדור השלישי, ומיקומם של ההורים בילדותם מולם, יובאו להסתכלות מחודשת כדי לבנות את ממד העומק של המפה. ננסה לבנות את המתווה הלא־מודע של הילד ושל הוריו וכך נוכל למקם את הנושאים המרכזיים ששורשיהם עוד בדורות הקודמים של ההורים עצמם.
בתחילת דרכי כפסיכולוגית קלינית של ילדים, כמתמחה בבית החולים "אסף הרופא", התחלתי לעבוד גם עם הוריהם. במסגרת המרפאה לבריאות הנפש הקמתי את המענה הנפשי לילדים המאושפזים במחלקת ילדים. במסגרת זו, כאשר פגשתי ילד, פגשתי גם את הוריו. הייתי אז באמצע ההכשרה של לימודי הפסיכולוגיה הקלינית, ובאותו הזמן היה מקובל להפריד את הטיפול בילד מהעבודה הטיפולית עם הוריו - המטפל של הילד לא פגש את ההורים. זאת הייתה הנורמה בעולם הטיפולי הפסיכואנליטי. בבית החולים המציאות הייתה שונה מאשר במרפאה לבריאות הנפש. כשהגעתי אל הילד המאושפז, ההורה היה נוכח לצדו, וטיפלתי גם במצוקה של ההורה. שם למדתי שכאשר אני עובדת במקביל עם הילד ועם הוריו, מתאפשרת להם ראייה משותפת יותר ברורה, כזו המיטיבה עם הילד. שמתי לב שכשאני נותנת מקום לכאב של ההורה, אני מאפשרת לו עוד שבילי גישה אל הילד שלו. למשל, אם הורה יחוש פחות חרדה לאחר שיחה עִמי, הוא יהיה יותר נינוח ויוכל להקרין יותר ביטחון, באופן שמשפיע על החלמתו של הילד.
באותו זמן התחלתי לעסוק גם בשאלת מקומם של ההורים אצל הילדים, הן בנוכחותם הפיזית והן בנוכחותם המופנמת. כמטפלים, לעתים קרובות אנו חשים שההורה המביא את ילדו לטיפול מרגיש את סבלו של הילד ואת סבלו שלו, אך לא יודע לקשר ביניהם - ההורה לא יודע איך לחבר אותם למפה הכוללנית של חייו. הורים רבים לא מקשרים את הסימפטום של הילד להיסטוריה שלהם עצמם, אלא תופסים את ההתנהגות הבעייתית של הילד כמשהו שמתרחש בנפרד מההורה, ללא קשר אליו. כמטפלים, עלינו להאמין להורה שכך הוא חש את המצב, ולא לשפוט אותו על עיוורונו. אנו זוכרים שגם הורינו היו עיוורים, ושגם לנו כהורים ישנן נקודות עיוורון מסוימות ביחס לילדינו.
לצד הקשיים האינהרנטיים לעבודה עם הורים, ישנם גם אילוצים נוספים: הרצון של ההורים למצוא פתרון מהיר, מספר מועט של פגישות שעומדות לרשותנו בשירות הציבורי וקושי כלכלי במגזר הפרטי. בנוסף ישנה גם תחושת הדחיפות שלנו, המטפלים, למצוא מוצא הולם למצוקה של הילד, וכמובן הפעולה של הלא־מודע שלנו עצמנו. כדי שתהליך פסיכותרפויטי יוכל להתקיים, עלינו לשאת גם את הקשיים האינהרנטיים הללו, וגם את משקלה של המפה הלא מודעת של ההורות.
כאשר הורה נוקט אלימות מילולית, מקלל, צורח, מאבד שליטה מול הילד שלו, ועם זאת מבטא המון דאגה ואכפתיות לילד, אנו כמטפלים יכולים להתערב ולומר לו שאסור לנהוג כך. אולם ההורה הרי יודע זאת, ולכן הוא פונה אלינו - הוא מרגיש שהילד מוציא אותו מדעתו והוא מאבד את העשתונות. בהקשבה שלנו עלינו כמטפלים לשאת את המפה, כלומר להיות מסוגלים לשאת את הכאב של הדואליות הזאת: מחד גיסא אנחנו מאמינים לכאב ולדאגה שלו, תופסים שההתפרצות שלו כהורה נובעת מכאבים היסטוריים שלו כילד מול הוריו. מאידך גיסא, אנחנו שואפים לכך שהוא יפסיק באופן מיידי את ההתנהגות האלימה אל הילד שלו, שגורמת להתכווצות ולהסתגרות שהילד נלכד בתוכה. פעמים רבות נרצה להגיב מייד, אך עלינו לשאת את כובד המשקל של המפה הלא מודעת לאורכם של המפגשים הפסיכותרפויטיים, לנוע מתוך הכאב, להעניק להורה את התחושה שאנחנו נוכל להמיר את הכאב לכוח של חיים, כך שיוכל לראות את ילדו ממקום חדש. במשך התהליך המפה נפרשת. אבל אי אפשר להתחיל לפרוש אותה בלי שנהיה מוכנים לשאת את הכאב שמקופל בה.
כשנכנסים לנפתולי הנפש ולא מפחדים להתבונן, נוכחים לגלות שבראשית חיינו - בינקותנו ובילדותנו - היינו במצב של חוסר אונים מוחלט, חשופים בלי הגנה. היינו זקוקים לידיים מחבקות ולמזון מידיו של מישהו אחר. יותר מכול, היינו זקוקים למישהו שיאהב אותנו. במפגש עם ההורים של הילד שבטיפול, אני מציעה להזמין את ההורה להתבונן בדרך שבה הוא אוהב את הילד שלו. זה נותן מוצא לתקווה. כשההורה מביא את הילד לטיפול, הוא מספר ברובד הגלוי מה קורה לילד, אך מה שנחשף ברובד הסמוי של השיח עמו הוא האופן הלא־מודע שבו הוא אוהב אותו, והיכן הוא מעמיד אותו ביחס לעצמו. במפגשים המשותפים הולך ומצטייר בעדינות רבה מיקומן של אבני דרך משמעותיות שמתגלגלות מדור לדור. המפה עשויה להשתנות ממפגש למפגש. בכל מפגש אנו עתידים לגלות סמטאות חדשות, שבילים חדשים, שמובילים למיקום הלא מודע הזה.
עוד הרבה לפני לידתו מוטלות על כתפי הילד העתיד לבוא משאלות וציפיות רבות, לחלקן ההורה מודע, אך רובן הגדול בלתי מודעות. אמנם ברמה המודעת מבטא ההורה כמיהה מסוימת, אך בפועל מתרחש ממש ההפך. לא פעם אנו שומעים הורים אומרים: "אני אעשה כל מאמץ שמערכת היחסים שלי עם ילדי תהיה שונה מהאופן שבו גידלו אותי וממערכת היחסים שלי עם הוריי." אך לעתים קרובות מאוד, התרחיש במציאות שונה לגמרי מכוונותיהם המקוריות, וכמו בטרגדיה היוונית, הגורל כאילו מוכתב מראש והתסריט של מערכת היחסים של ההורה עם הוריו שלו משוחזר. "כל כך כעסתי על אמא שהייתה מכריחה אותי לעשות שיעורים גם בשעות המאוחרות של הלילה, כדי שאהיה הילדה המצטיינת שלה, והבטחתי לעצמי שאני לא 'אשב' על הילדים ואתן להם חופש. פתאום אני מבחינה שאני מוודאת שהם הכינו שיעורים, שאני בודקת איתם כל ערב את הילקוט ושאכפת לי מאוד שיצטיינו בלימודים. אני אומרת לעצמי, 'מה את עושה? את בדיוק כמו אמא שלך', אבל אני לא יכולה להרפות מזה."
בדוגמה שנתתי אנחנו מזהים רצף ברור הנמתח מעת היותה של האם ילדה מול אִמהּ אל עמדתה כאם ילדיה, אך במקרים רבים המציאות מתעתעת והשחזור מדור לדור איננו ישיר וגלוי כל כך. למשל, הגיע אליי לטיפול אב שגדל בעוני רב ועבד מגיל צעיר מאוד. הוריו נעדרו שעות רבות מהבית כדי לפרנס את ילדיהם בדוחק, והוא הרגיש שהוא לא יכול לסמוך על הוריו ואף שעליו לדאוג להם. לעומתם הוא גידל את ילדיו ברווחה כלכלית, ולתפיסתו נתן להם את האפשרות לעשות כל מה שהם רוצים. הוא חש שהוא נותן לילדיו ביטחון והגנה שלא עמדו לו כילד, אך במהלך הטיפול לתדהמתו נעשה מודע לכך שילדיו משדרים לו שאינם יכולים לסמוך עליו: הוא נעדר שעות רבות מהבית, ראשו ונפשו שקועים בעסק שלו. הוא מצא את עצמו ניצב בשביל ילדיו במקום שהוריו היו בשבילו.
במקרה מורכב אף יותר הגיעה אליי מטופלת עם דאגה עמוקה להתפתחות בנה בן השלוש, גיל, שרק לאחרונה החל לדבר בצורה מעט יותר ברורה. בבית הוא היה מצוי באי שקט, בפיזור דעת, ומיעט לתקשר עם בני אדם. לגיל אח בכור המבוגר ממנו בשנתיים - "ילד באמת נהדר" כדברי האם. לאחר הולדת הבן חשה האם שאינה רוצה עוד ילדים, אך בעלה רצה בכך מאוד ולמענו נכנסה שוב להיריון. אותו היריון לא עלה יפה והאם עברה הפלה. בהמשך הרתה שוב, עם גיל. בחודש השישי להריונה החלו דימומים לא ברורים ואת שארית הזמן עד ללידה בילתה האם בכניסות דחופות לבית החולים. רק באשפוזים הרגישה בטוחה ורגועה, אך כשהייתה משתחררת הוצפה חרדה ושאלה טורדנית: "האם הילד יהיה בסדר?"
מן השיחות עם האם עלה שמקומו של הילד השני היה מקום מסובך ומאיים עוד בטרם נולד. ברמה המודעת יכלה האם לשתף באותו חשש לגורלו של העוּבּר, שאותו קישרה לדימומים. עוד ידעה לספר שחששה לבנה הבכור, ולאופן שבו יגיב כשייוולד 'נסיך' נוסף במשפחה. לאחר ששוחחנו על משפחתה, זיהינו את המטען של לידת הילד השני ארבעה דורות אחורה. הסבתא רבתא של גיל נפטרה בעת שילדה את בִּתה השנייה, סבתו של גיל. אמו של גיל הייתה הבכורה ולאחר שנולד אחיה - בן שני במשפחה - חלתה אמם עד שנשקפה סכנה לחייה, ומשהחלימה נותרה עם מחלה כרונית. וכך, גם במקרה של המטופלת שלי, הניסיון הראשון שלה להביא ילד שני הסתיים בהפלה לא רצויה. זו סימנה, כאות מבשר רע, את גורלו של הילד השני. במהלך הפגישות גילתה האם את החזרתיות הזאת, והצליחה לנסח אותה. לראשונה חשה שלא הגורל הוא המכתיב את חייה, אלא כוח לא מודע הקשור לתולדותיה. היא הבינה מחדש את השורשים להתנגדותה להרות בפעם השנייה, ואת התרומה של החרדה שלה לעיכוב בהתפתחות של בנה.
הורים, ככל בני האדם, מופעלים על־ידי כוחו רב־העֹצמה שלהלא־מודע, אשר מכתיב חלק ניכר מההתנהגות שלהם ומיחסם לסביבה. אני מציעה לקרוא את הלא־מודע כמפה. במסע הפסיכותרפויטי, הילד גוזר בסבלו ובכאבו רצועה מן המפה, והאתגר הוא לנסות ולפרוש את המפה במלואה. סביר שתחילת הדרך תהיה סתומה בשביל המטפלים, כשם שהיא סתומה בשביל ההורים. הסימפטומטולוגיה של הילד היא חתיכה גזורה מהמפה, הרוויה בהיגיון הפנטזמטי של זוג ההורים. יש לפיכך לתת מקום בהקשבה שלנו כמטפלים לחתיכה הגזורה מהמפה שהילד נושא, ומתוך ההקשבה הזאת תתחבר החתיכה לעוד חלקים, שיתגלו ככל שהמפה תיפרשׂ.
בסיפורו של רוריג הילד גוזר חתיכה מהמפה כדי שלא יצטרך לסחוב את כולה ולהכביד על משאו בטיול. אולם מתחוור לו, בשיחה עם אביו, שכדי לא ללכת לאיבוד עליו לשאת את כל המפה. באנלוגיה שאני עושה לטיפול, כמטפלים עלינו לשאת את כל המפה של הילד ולא להסתפק רק בחתיכה שהוא גזר לו; והמפה הזאת כבדה, ספוגה בכאב, מקופלת, מקומטת, בלויה ומצריכה תהליך פתיחה ופיענוח.
עלינו לזכור שהמפה היא ניסיון למפות משהו שלא באמת ניתן למיפוי. כמטפלים עלינו לחיות את הפרדוקס הזה. המפה היא דרך סימבולית שמייצגת בשבילנו המטפלים את האופן שבו ההורה רושם את ילדו בעולמו הלא־מודע, ואנו יכולים לעשות בה שימוש כדי להבהיר מהו הרישום הלא מודע הזה. יתר על כן, עלינו לדעת שככל שהיחסים הטיפוליים הולכים ומתפתחים, המפה עשויה להשתנות. המפה היא לא תוצר מוגמר, לא בשביל המטופל ולא בשביל המטפל. יכולת ההשתנות של המפה משקפת את התנועתיות של הקשר בין הורה לילד, קשר שהוא מסע למידה מתמיד. ככל שהטיפול מתקדם, יש ביכולתנו להרחיב, להעשיר ולהעמיק את המפה. השרטוט שלה הוא דינמי, וכשהטיפול מסתיים המפה ממשיכה להדהד במטופלים שלנו, והם יכולים להמשיך לגדול איתה וגם לשנות אותה.
