ד"ר אנאבלה שקד
לפניכם הפרק "כל מה שצריך להפסיק לעשות" מאת ד"ר אנאבלה שקד, מתוך הספר "להחזיר את האומץ" באדיבות המחברת והוצאת מודן.
"ביקורת היא דבר מסוכן, מפני שהיא פוגעת בתחושת הגאווה היקרה של האדם, פוצעת את תחושת הערך שלו ומעוררת טינה."
דייל קרנגי (Carnegie, 1936, 5).
הפילוסופיה הפסיכולוגית של אדלר תורגמה כבר מראשיתה לגישה חינוכית. עקב החרם על תורתו באקדמיה, שנשלטה במשך שנים רבות על ידי הגישה הפסיכודינמית, רבים לא זכו להכיר לעומק את רעיונותיו. כבר בתחילת המאה העשרים הקים אדלר בווינה מרכזים להדרכת הורים ונשות חינוך, ובזכות עבודה חלוצית זו השיטה החינוכית שלו פורחת כיום בכל העולם. הורים שמגיעים להדרכה לומדים גישה חינוכית שמתכתבת עם תפיסת העולם והערכים שלהם, ורוכשים כלים לחינוך דמוקרטי שעובדים במהירות וביעילות כשמיישמים אותם בבית.
בגלל מסורת אוטוקרטית־כוחנית ארוכת שנים בחינוך ילדים, רבים מההורים, כמו גם כל מי שנמצא בעמדת סמכות, בין שזו מורה ובין שמנהלת בעבודה, אינם מודעים לקיומן של דרכי תקשורת דמוקרטיות, שהן מכבדות ואפקטיביות כאחת. בחלק זה אציג את הפרקטיקות האוטוקרטיות וההשלכות שלהן ואציע דרכים אחרות לתקשורת על מנת להגביר את תחושת השייכות, לפתח תחושת מסוגלות ולמנוע אובדן אומץ. הפרקטיקות שנציג ישימות בכל מסגרת חברתית: בבית, בבית הספר, בעבודה, בקהילה, בקליניקה ובמרחב הציבורי.
בסיום הסרט 'קזבלנקה', אחרי סצנת השיא שבה ריק (בגילומו של המפרי בוגרט) עוזר לאילזה (אינגריד ברגמן) לעלות על המטוס ולברוח, מפקד המשטרה לואי רנו (קלוד ריינס) מחפה על ריק ונותן לפקודיו את הפקודה המפורסמת: "עצרו את החשודים הרגילים!" בפרק זה נכיר את "החשודים הרגילים" של אובדן אומץ – דברים שרבים מאיתנו עושים, ושכדאי שנפסיק לעשותם.
המקור של תקשורת לא מעודדת נעוץ בתרבות, בהלך הרוח ובשיטות החינוך המקובלות. ביקורת, למשל, היא שריד מהגישה האוטוקרטית שבה לבעל הסמכות יש "מונופול על האמת" והכוח להשליט את תפיסתו באמצעות הפחדה ועונשים. פרקטיקות נוספות שנובעות מגישה כוחנית הן זלזול, שבח ופרסים. הכרת הפרקטיקות הללו הכרחית, כי הן אלו שצריך להפסיק אם רוצים ליצור סביבה שאין בה סכנה לאובדן אומץ. אולם קיימות גם פרקטיקות מחלישות שנובעות מגישה מתירנית, כמו פינוק וחסות־יתר.
לפני שאתייחס לחשודים הרגילים, חשוב לומר שיש ילדים ומבוגרים רבים שחווים חוויות שליליות קיצוניות המזיקות לתחושת השייכות והערך שלהם. אירועים קיצוניים כמו אלימות, ניצול או פגיעה מינית יכולים לגרום לפגיעה אנושה ולהוביל לטראומה התפתחותית ולהפרעות נפשיות כמו פוסט־טראומה (PTSD) והפרעות אישיוּת מורכבות. אירועים מסוג זה עלולים לשנות את המנגנונים הביולוגיים במוח ולהשפיע על פעילות ציר ה־HPA (היפותלמוס – יותרת המוח – אדרנל), ולגרום בכך לתגובות פיזיולוגיות ורגשיות מוגזמות או משותקות, לדיכאון חריף ואף למחלות פיזיות ואוטואימוניות.
חשיפה מוקדמת לטראומה גורמת לשינויים ארוכי טווח בתפקוד המוח ובתפיסת הערך העצמי, והדבר יכול להוביל לקשיים בתפקוד רגשי, חברתי וקוגניטיבי בהמשך החיים. חוויות כמו עוני, מחלה או מלחמה עשויות להותיר צלקות רגשיות עמוקות שמלוות את האדם לאורך חייו. נוסף על כך, בריונות ופגיעה חברתית יכולות לערער את תחושת הערך והביטחון העצמי של ילדים. כל אלה מהווים אתגרים משמעותיים לשימור תחושת הערך ודורשים התערבות מתמשכת לשיקום האמונה העצמית והחוסן האישי. במקרים האלה העידוד חיוני במיוחד, אך מלאכת העידוד אינה פשוטה כלל וכלל. ריפוי ושיקום הנפש דורשים תהליך טיפולי ארוך טווח, שבו נבנית מחדש תחושת השייכות והערך של האדם, תהליך שיכול להוות מעין "ילדות שנייה" המאפשרת חוויית תיקון. עם זאת, תהליך כזה אינו תמיד אפשרי עבור כל אדם. השילוב בין תחושת ערך נמוכה ובין מחסור בידע ובמיומנויות מעשיות וחברתיות עלול להוביל אנשים פגועים לקבל החלטות שגויות, להיקלע למערכות יחסים פוגעניות ולהישאר בהן, וכך לחיות על קרקע עקרה או רעילה שמחלישה אותם עוד יותר.
נתחיל מביקורת, שהיא שיטת התקשורת הנפוצה ביותר בחברה שלנו. ביקורת היא חוות דעת. אף שעל פי האקדמיה ללשון עברית היא איננה חייבת להיות שלילית, היא לרוב כזאת, ומי שהיא מוטחת בו עשוי לחוות אותה כחוויה קשה שכרוכה בכאב, עלבון ופחד.
פעם חשבו שכדי שילדים ישתפרו צריך להגיד להם מה לא בסדר. זה לא נכון. ראשית, לרוב אדם יודע בעצמו מה לא בסדר, ושנית, רוב האנשים מתקשים להשתמש בביקורת לצורך שיפור. ביקורת מתפרשת אצל רובנו כאיום או כפגיעה בתחושת הערך ומובילה להגנתיות ולהסתגרות ולא לשיפור. כדי להימנע מביקורת, מתהלכים בעולם בזהירות־יתר, נמנעים מכל התנסות שעלולה להוביל לכישלון ולביקורת שמתלווה אליו. השתתפות ולמידה מניסיון הן טבעיות עבור מי שתחושת השייכות שלו עמוקה ויציבה. אין סיבה שאדם לא ישתפר בפעם הבאה. שיפור הוא תהליך טבעי, והוא מהיר יותר ללא ביקורת ונעים יותר עם עידוד.
קיימות כמה סיבות לכוח ההשפעה ההרסני של ביקורת. הסיבה הראשונה היא הקשר ההדוק שנוצר בין שיפוט שלילי של פעולה או תוצאה ובין שיפוט שלילי של האדם כולו. במקום לתאר מצב נתון ברגע מסוים, כמו "הוא נחלש" או "היא התעקשה" הביקורת מגדירה: "הוא חלש" או "היא עקשנית". בילדותנו אנחנו תלויות לחלוטין בהורים ובדמויות המטפלות ורגישות ביותר לתגובות שלהם כלפינו. כאשר הורה אומר לילדה שמהססת אם לעלות על המגלשה הגבוהה בגינה "אין לך ממה לפחד", היא לא חושבת "איזה מזל שאמרת לי, אפסיק לפחד מייד", אלא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלה: "אם אין לי ממה לפחד ואני מפחדת, אני כנראה לא בסדר".
ילדים שחשופים לביקורת מתמשכת עלולים לפתח גישה פסימית ופסיבית לחיים, להימנע מהתנסויות חדשות ולהתרחק מהוריהם כדי להגן על עצמם מפני פגיעה נוספת. במילים אחרות, ביקורת אינה פוגעת רק בילד אלא גם בקשר. היא נוטעת עמוק בלב הילדים זרע רעיל של ספק עצמי. כאשר ילדה שומעת שוב ושוב חוות דעת שלילית על התנהגותה, בין שהיא ישירה ובוטה ובין שהיא מסתתרת מאחורי הבעות פנים מאוכזבות, היא מתחילה להאמין שהיא אינה טובה מספיק. לתחושה בלתי נעימה זו יש גם השלכות ארוכות טווח על ההערכה העצמית של הילדה. כשאדם חש שסביבתו חושבת כי הוא אינו טוב מספיק, הוא מפנים את המסר הזה כחלק בלתי נפרד מזהותו.
הדעה שיש לאדם על עצמו מכתיבה כאמור את החלטותיו, את מידת התעוזה שלו, את הציפיות שהוא מציב לעצמו, ואת סוג היחס שהוא חושב שמגיע לו מאחרים. ביקורת היא ההפך מעידוד. במקום לזרוע תחושת מסוגלות, היא זורעת ספק. במקום לעודד למידה וצמיחה, היא מטפחת הימנעות ופחד מכישלון. סיבה נוספת להשפעה ההרסנית של ביקורת היא שבדרך כלל מעביר אותה אדם שנמצא בעמדת סמכות או שהסמיך את עצמו לעמדה כזו, ולדעה השלילית שלו עלינו עלולות להיות השלכות ממשיות.
הגישה השלילית לביקורת מקשה על כולם: המבקר אינו זוכה להישמע בכובד ראש, והעיסוק של המבוקר בפגיעה מונע ממנו ללמוד ולהשתפר. אם רצוננו האמיתי הוא לתקן או לשפר התנהגות או ביצוע, ביקורת תהיה אחת הדרכים היעילות פחות לעשות זאת.
כשאדם מפרש תגובה כלפיו כפגיעה בתחושת הערך, הוא חש כאב בלתי נסבל. לכן ביקורת אינה יוצרת סקרנות, פתיחות או הכרת תודה על חוות דעת מאירת עיניים, אלא מעוררת הגנתיות או הצדקה עצמית. במקרה הגרוע ביותר היא מובילה לזהירות־יתר ולהימנעות, ואלה גרועות מטעות. המסקנה היא שביקורת אינה כלי חיוני לשיפור ולהתקדמות ועלולה לפגוע מאוד בתחושת הערך העצמי ולהפחית את החוסן של ילדים ומבוגרים כאחד.
פעמים רבות ביקורת משמשת כלי לשליטה באחרים. היא מועברת כאשר המבוקר אינו פועל בהתאם לציפיות או לדרישות המבקרת. באמצעות הפגנת חוסר שביעות רצון, המבקרת מכתיבה התנהגות מסוימת כדרישה לקבלה או לשייכות. המבוקר מרגיש שאין לו מרחב לפעול לפי דרכו האישית. תגובה טבעית לכך יכולה להיות הימנעות מביצוע פעולות שעלולות להוביל לביקורת נוספת או ניסיון לרצות את המבקרת – כלומר להתאים את התנהגותו על חשבון האותנטיות שלו. במקרים אחרים ביקורת עלולה לעורר מרדנות והתנגדות, כך שהמבוקר מפסיק להקשיב למבקרת מתוך עיקרון, וההתנגדות איננה רק לתוכן הביקורת אלא גם למבקרת עצמה, ולכן כל מה שיבוא ממנה ייפסל, גם אם הדבר יפעל לרעתו. בריצוי אדם מוותר על עצמו כדי להתקבל, ובמרדנות אדם מוותר על האחר כדי להרגיש חופשי. שניהם משלמים מחיר יקר שהיה אפשר לחסוך מהם באמצעות גישה שוויונית ומכבדת.
יש אנשים שמפיקים כמובן ערך מביקורת. אלו הם בדרך כלל אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה, ממוקדי מטרה, ששואפים לשיפור מתמיד ונהנים מתהליך הלמידה. נוסף על כך, קל יותר לקבל ביקורת כאשר אנחנו חשות שיש כלפינו הערכה ושהביקורת אינה מערערת את הבסיס הזה. אני נוהגת לומר לסטודנטיות שלי שידאגו אם אני מפסיקה להעיר להן – פירוש הדבר שוויתרתי עליהן. אך גם אם הביקורת מועילה, היא בכל זאת חוויה לא קלה.
אם הביקורת גורמת לעלבון או לפגיעה, על המבקר לבחון אם כוונתו באמת לקדם שינוי חיובי או להפגין עליונות ושליטה. על כך נאמר שביקורת בונה... את המבקר. יש בביקורת מידה של יהירות, ולעיתים קרובות היא נובעת מביטחון עצמי מופרז וממחסור בביקורת עצמית. בהמשך נלמד שאפשר להגיד הכול בלי לפגוע בתחושת הערך של האדם שמולנו וכיצד לעשות זאת.
ביקורת וזלזול נשענים לעיתים קרובות על ציפיות לא ריאליות שיש להורים מילדיהם. ציפיות אלו עשויות להתבטא בדרישה שהילד או הילדה יהיו בדיוק כפי שחלמו ההורים – ללא חולשות – שתמיד יצליחו או יתנהגו כראוי. לעיתים יש להורים חזון מסוים לגבי ילדיהם, וציפיות אלו הופכות עם הזמן לתנאי השייכות – רק מי שעומד בדרישות ובציפיות ראוי לאהבה ולהערכה. כאשר הורים מציבים ציפיות גבוהות מדי כתנאי קבלה לאהבה ולתחושת ערך, הם משדרים מסר שמה שאינו מושלם אינו ראוי. המסר הוא שאינך עומדת בדרישות, ומה שקובע הם האחוזים החסרים למאה אחוז.
ציפיות בלתי אפשריות אלו, גם במקרים שבהם הן מעודדות עשייה והצטיינות, מערערות את תחושת הערך. במקרים רבים הן גורמות לילדים לאובדן אומץ ולהימנעות. חשוב שלהורים יהיו ציפיות מילדיהם – ציפיות שהילדים יפעילו שיקול דעת הולך וגובר בקבלת החלטות, יכבדו את עצמם ואחרים, וישאפו להתפתח ולהגשים את היכולות שלהם בנחישות ובהתמדה. עם זאת, הציפיות חייבות להיות מותאמות ליכולות, לנטיות האישיות ולהעדפות של הילדים, מתוך קבלה של טעויות כחלק מהדרך. המסר הוא: הציפיות קיימות, כי יש לך פוטנציאל ויכולת, אך הן אינן תנאי לחיבה, לאהבה ולהערכה. תגובות מעודדות לטעויות ולכישלונות מתוך אמונה ביכולתם של הילדים ללמוד ולהשתפר יחזקו את תחושת הערך הפנימית שלהם, בלי להתנות אותה בהצלחות בלבד.
ציפיות מוגזמות באות לידי ביטוי בכעס בכל פעם שהילד טועה, בתחושת אכזבה מתמדת כאשר הילד אינו עומד בסטנדרטים שההורה הציב או אינו מממש את הדמות שההורה דמיין עבורו או בתחושת מבוכה ונחיתות של ההורה כאשר הילדים אינם משמשים "כרטיס הביקור" שקיוו שיהיו. כפי שנאמר בסרטו של אבי נשר 'סיפור אחר': "בכל לידה נולדים שני תינוקות, זה שנולד וזה שחלמת שיהיה לך."
לאחר שזיהינו בכנות אם יש לנו שאיפות מוגזמות שמשתקפות ביחס ביקורתי או מזלזל כלפי ילדינו והבנו כמה נזק הן יכולות לגרום לילד ולקשר, אפשר לשחרר אותן. אני מציעה להפנות את הציפיות הגבוהות הללו כלפי עצמנו – לשאוף להיות ההורה שהילד שלנו זקוק לו באמת. הדבר דורש מאיתנו להתמקד בהגשמה עצמית אישית ולא לנסות להגשים את החלומות שלנו דרך ילדינו ולבחור בעידוד כבאמצעי לתקשורת מקרבת ומעצימה שמחזקת את תחושת הערך העצמי של ילדינו ומאפשרת להם לגדול עם תחושת ערך חיובית ואמונה ביכולותיהם.
להורים שחוששים כי ויתור על אמביציות גבוהות מדי ועל ביקורת ישפיע לרעה על ההישגיות של ילדיהם, אני מזכירה: מוטיבציה היא ברירת המחדל. הטבע האנושי מבוסס על חיפוש והתפתחות. האתגר שלנו הוא להפרות את הסקרנות ולהימנע מהפרעה להתפתחות באמצעות ביקורת וציפיות גבוהות מדי.
לביקורת עצמית יש אותו אפקט שיש לביקורת חיצונית, מפני שהיא אינה מציינת רק את הדבר שדורש תיקון או שיפור, אלא מייחסת לנו תכונות שליליות או שוללת את הערך שלנו בגלל הטעות. אחת הטרגדיות האנושיות שלנו היא שאנחנו נוהגים להתייחס לעצמנו כפי שהתייחסו אלינו בילדות. אני מכירה הורים רבים שבתור תיקון לחוויית ילדות של הזנחה, מעניקים לילדים שלהם תשומת לב, תמיכה ועזרה מוגזמות לעיתים, בלי לשים לב שבעשותם כך הם מפנים את הגב לצרכים ולרצונות שלהם עצמם. במילים אחרות, ההזנחה נמשכת, אך הפעם היא מופנית כלפי עצמם.
כך קורה גם עם הדיבור הפנימי שלנו. אם ראינו פנים מגנות ושמענו מילים שופטות לגבי עצמנו באופן כללי, וכשכשלנו בפרט, קרוב לוודאי שנאמץ באוטומטיות את אותן תגובות. זו הסיבה שהמילים "סתומה" או "איזה טמבל" עולות במחשבה שלנו מייד עם הזיהוי שטעינו.
ביקורת עצמית כזאת מפילה את רוחנו, ולא זו בלבד שהיא אינה מקדמת שיפור, אלא שהיא מתעדפת הימנעות, הכחשה והצדקה על פני למידה. חשוב להבין שמאחורי ביקורת עצמית, במיוחד אם היא כוללנית ("את לא בסדר") ומתמשכת, מסתתרת שאיפה מוגזמת לשלמות. אם אני כועסת על עצמי או בזה לעצמי מכיוון שטעיתי, פירוש הדבר שאיני משלימה עם חוסר המושלמות שלי. המטרה של ביקורת עצמית כזאת היא אפוא לשמר את האשליה של שלמות. הודאה בכך שאני רגילה, במיוחד כאשר החברה מקדשת עליונות ומיוחדות כתנאי לתחושת ערך, אינה באה בחשבון.
משום כך פרקטיקה מרגיעה ומרפאה של קבלה עצמית קשה כל כך. קבלה עצמית, ההפך מביקורת עצמית, היא ההשלמה עם כך שאיננו מושלמים. קבלה זו אינה מעניקה פטור מעבודה על המידות שלנו ועל שכלול מיומנויות, ואינה מייתרת את הצורך לצמצם את הפגיעה שעלולה להיגרם לאחרים בעקבות חסרונותינו. קבלה עצמית משקפת את ההבנה ששלמות אינה תנאי לאהבה עצמית. היא באה לידי ביטוי באמצעות חמלה עצמית, שביטויה הראשון הוא תקשורת מכבדת עם עצמנו. לצד השאיפה להשתפר אנחנו מרגישים חיבה והערכה, שמאפשרות לנו לשחרר ולסלוח לעצמנו. "הדבר המוזר הוא שככל שאני מקבל את עצמי כמו שאני, כך אני יכול להשתנות," אמר קרל רוג'רס.
כשמישהו (ילד או מבוגר) משתמש בדיבור מקטין או משפיל כלפי עצמו, אני מציעה לעצור את השיחה ולומר בתקיפות: "אני לא מוכנה שתנהגי באלימות כלפי אדם יקר."
אפשרות שנייה היא לעצור את השיחה ולשאול: "אם מה שאמרת עכשיו היה תנועה פיזית, מה זה היה?" (התשובה היא בדרך כלל "מכה" או "תקיפה.")
כאשר ההתנהגות שלנו אינה נובעת מכוונות טובות ואנחנו בוחרות בניגוד להיגיון הכללי ולאינטרס החברתי, ביקורת עצמית לא תביא לשיפור אלא להכחשה ולהצדקה. כאן לא נדרשת סלחנות עצמית, אלא אמביציה לשיפור לצד הקבלה שיש בנו גם פן כזה. במקום לעסוק בהלקאה עצמית וברגשות אשמה, יש להפנות את כל האנרגיה והמשאבים שלנו להפקת לקחים, לתיקון או לפיצוי ולשיפור בעתיד. ראייה עצמית מפוכחת דורשת הכרת האמת על עצמנו לצד חמלה עצמית לגביה.
קבלה עצמית דורשת מודעות והכרה של המגבלות, החולשות, הפגמים והטעויות שלנו, ולכן כרוכה בוויתור ובסבל. אהבה עצמית אותנטית מחייבת ענווה, הכרה של אי־המושלמות שלנו מצד אחד, ושאיפה להתפתחות ולשיפור מצד שני. אהבה עצמית ללא ביקורת עצמית וללא אמפתיה כלפי האחר מכונה נרקיסיזם. ילד שגדל ליד אדם עם קבלה עצמית מופרזת (ללא ביקורת עצמית בריאה, ריכוז עצמי עד כדי חוסר ראיית האחר, ומכאן חוסר דאגה והתחשבות כלפיו) מרגיש בדרך כלל תחושת ספק עצמי עמוקה. ילדים, אמר דרייקורס, יעדיפו להאמין שהם פושעים בעולם של צדיקים, מאשר שהם צדיקים בעולם של פושעים. ילדים אינם יכולים ואינם רוצים לחשוב על הוריהם כעל "רעים" או כחסרי מסוגלות ומעדיפים להאשים את עצמם ביחס הלא ראוי שהם זוכים לו מהוריהם מאשר להיווכח שאין להם על מי לסמוך.
ג'ון גוטמן חקר במשך עשרות שנים דפוסי תקשורת בזוגיות. הוא זיהה ארבעה סוגי תקשורת שליליים שנוכחותם מנבאת במידה רבה גירושין וכינה אותם "ארבעת סוסי האפוקליפסה של התקשורת", כדי להדגיש עד כמה הדפוסים האלה אכזריים והרסניים. ארבעת סוסי האפוקליפסה לא רק פוגעים באיכות הקשר, אלא אף עלולים להוביל להידרדרות מערכת היחסים עד כדי התפרקות. ומי הסוס הראשון? ביקורת.
גוטמן רואה בביקורת התקפה אישית שמערערת את תחושת הערך של בן או בת הזוג. במקום לתאר פעולה או התנהגות בעייתית, הביקורת מכוונת לתכונות אופי, נאמרת בדרך כלל בהכללות כמו "את תמיד" או "אתה אף פעם" ובהאשמה. לביקורת יש חבר טוב שמלווה אותה, הסוס השני של האפוקליפסה – זלזול. זוהי ההתנהגות ההרסנית מבין הארבע. הזלזול מתבטא בסרקזם, בציניות, בכינויים, בלעג או בגלגול עיניים. זוהי גישה שמשקפת תחושת עליונות ובוז, חוסר כבוד עמוק כלפי האחר וכלפי הקשר.
שני הסוסים האחרונים הם המשלימים של השניים הראשונים: הגנתיות וניתוק רגשי. הגנתיות היא תגובה נפוצה מאוד לביקורת, וניתוק רגשי – לזלזול. בהנחה שנותן הביקורת מעוניין בשינוי התנהגותי, הוא מצפה שהמבוקר יכיר ב"מה שלא בסדר אצלו" ויפעל בהתאם לכך. אבל הפגיעה בערך העצמי שיוצרת הביקורת מובילה להתחמקות מאחריות מצד מקבל הביקורת ולהתגוננות במקום לנסות להבין את הצד השני. למשל, כשאישה מתלוננת על איחור של בן זוגה, במקום לומר: "אני מצטער" הוא עשוי להגיד: "מה פתאום חצי שעה, איחרתי רק ב־17 דקות" או "מה את חושבת, שהייתי בקייטנה?" כך הוא מפסיד פעמיים: את האפשרות לקרבה דרך אמפתיה, והזדמנות לשפר את העמידה בזמנים שלו. תגובות הגנתיות כוללות הסברים, תירוצים, שינוי נושא והאשמות, ומובילות למבוי סתום.
צורת התקשורת ההרסנית האחרונה שעליה הצביע גוטמן היא ניתוק רגשי (Stonewalling). מדובר בניתוק גמור מהשיחה או מהקונפליקט – בין שבאופן פיזי ובין שדרך הסתגרות רגשית. האדם פשוט מפסיק לתקשר, מפנה את מבטו, מפסיק להגיב או יוצא מהחדר. זוהי תגובה לצורך בהגנה עצמית בעקבות הצפה רגשית, כאשר האדם אינו מסוגל להתמודד עם המתח ומרגיש שהדרך היחידה שלו להגן על עצמו היא לנתק מגע. ניתוק רגשי יוצר תחושת ניכור, שכן השותף הנותר מרגיש שהוא עומד מול קיר אטום. התוצאה היא בידוד והעמקה של הפערים הרגשיים בין בני הזוג, וכך מונצחות הבעיות ולא מתאפשרת קרבה.
אסטרטגיות תקשורת הרסניות מקורן בפחד, בחוסר ביטחון ובכאב מצטבר. ביקורת נובעת לעיתים מתסכול שלא קיבל מענה, ואילו זלזול יכול לנבוע מתחושות של נחיתות, פגיעות ורצון לפגוע בחזרה. הגנתיות היא תגובה לאיום חיצוני, בעוד ניתוק הוא ניסיון להתמודד עם הצפה רגשית. כל אחת מהתופעות הללו היא ניסיון להגן על עצמנו, אך במקום לפתור את הבעיה, הן רק מעמיקות את הקונפליקט ומונעות תקשורת פתוחה ומכבדת.
נוסף על דרכי תקשורת מחבלות שעליהן הצביע גוטמן, קיימת קבוצה מזיקה נוספת: דרכי תקשורת מיותרת. היא יוצרת הרבה רעש ומעט תוצאות, ואינה תורמת לשיפור יחסים, לשיתוף פעולה או להשגת תוצאות חיוביות. בין הדרכים המיותרות לתקשורת נמצא מתן הוראות והנחיות מרובות, או במילה אחת – נדנוד. סוג אחר של נדנוד הוא הסברים חוזרים. אם ילד או מבוגר אינם עושים את מה שביקשנו או אינם פועלים בהתאם להסברים שלנו, אין זה משום שלא הבינו, אלא משום שבחרו להתעלם מדברינו או שאינם מסכימים איתם. חזרה על אותו הסבר לא תועיל. לאחר דיבור, נחוצה פעולה שלנו – לא של האחר. אם תגובתנו לא תמצא חן בעיניו, יש סיכוי שישנה את התנהגותו, ועל כך נרחיב בהמשך.
סוג תקשורת מיותרת נוסף, בייחוד מול ילדים, הוא כניסה למשא ומתן אין־סופי על כל דבר, או שאלות רטוריות של ההורה, כמו "הולכים, בסדר?" "סיימנו עם המסך, טוב?" שהילדים מפרשים כהתייעצות בהחלטה שיש להם זכות וטו עליה. גם שימוש בהגזמות הוא צורת תקשורת מיותרת, כמו שנראה בהמשך כשנלמד על ההבדל בין שבח לעידוד.
סוגי התקשורת ההרסניים והמיותרים יוצרים מעגלים שליליים שאינם מקדמים את היחסים או את ההתפתחות של הילד או של המבוגר.
יש רק שני סוגים של חיים שאפשר להציע לילדים שלנו: חיים קשים או חיים רעים. ודאי שמתם לב שהחיים קצת, או מאוד, קשים, נכון? "רגע, סליחה," תשאלו בצדק, "האם אין חיים טובים?" כן, יש חיים טובים. אלה הם החיים של מי שיש לו הכוח הנפשי, החברתי, הרוחני והפיזי הדרוש כדי להתמודד עם הקשיים ולהתגבר עליהם. לכוח הזה קוראים חוסן. בלעדיו החיים הקשים מטבעם הופכים ל"רעים" דהיינו לחיים שמנוהלים על ידי חרדה ונשלטים על ידי דיכאון, פסימיות ופסיביות.
חיים טובים אינם חיים נטולי קושי, אלא חיים שהקושי ממונף בהם כדי ליצור משמעות, מערכות יחסים מספקות ותחושת תרומה. לכן מי שמצפה שהחיים יהיו קלים, מרגיש מרומה, מאוכזב ומיואש. המציאות מייצרת כאב כרוני, והחוויה מאופיינת בתחושות של תקיעות, ריקנות, שחיקה, עצב ותסכול.
החוסן הנפשי נבנה דרך התנסות, התמודדות עם אתגרים והתגברות על כישלונות וקשיים. תפקיד ההורים והמדריכים הוא לעזור לילדים לפתח את הכוח הזה. כאן נכנסים לתמונה שני חשודים נוספים בגרימת אובדן אומץ: פינוק וחסות־יתר.
פינוק הוא גישה הורית שמתרכזת בסיפוק מיידי ונוחות מרבית לילד, ללא מחשבה על ההשלכות. ההורים מעוניינים לתת לילדיהם את הטוב ביותר, להקל עליהם, ולמנוע מהם כאב או תסכול. אבל למעשה הפינוק מקטין את כוחותיו של הילד להתמודד, כי הילד לומד שהחיים אמורים להיות קלים ושמישהו תמיד יפתור עבורו את הבעיות.
פינוק כשיטת חינוך אינו הפגנת חיבה או מחוות נעימות שנעשות כדי לבטא אהבה, אלא מתן שירותים מיותרים, שבהם ההורה עושה במקום הילד את מה שהוא מסוגל לעשות בעצמו. במובן הזה פינוק הוא מצב שבו הילד מקבל פטור מאחריות בסיסית על עצמו, כמו סידור חדרו או שמירה על היגיינה אישית, וגם מהצורך להתחשב באחרים או בצורכי המציאות. הדרמה האמיתית של ילדים מפונקים מתחילה כאשר הם פוגשים את המציאות. החיים מציבים בפניהם קשיים ובעיות, אבל אין להם המיומנות או הכוח הנפשי להתמודד איתם. משימות יומיומיות פשוטות, כמו לקום בבוקר או להכין שיעורי בית, הופכות עבורם לסיוט.
פינוק מרגיל את הילד לנוחות ולתחושת סיפוק מיידית, ואילו חסות־יתר נוטעת בו חוסר ביטחון ופחד. הורים מגוננים יתר על המידה שואפים לשמור על ילדיהם מפני כל קושי אפשרי – פיזי, רגשי או חברתי. הם מעריכים יתר על המידה את הסכנות ופועלים להגן גם כשאין צורך ממשי בכך. המטרה היא לעזור לילדים להרגיש בטוחים אולם התוצאה הפוכה: הילד לומד שהעולם מסוכן מדי ושאין לו מספיק כלים להתמודד איתו בכוחות עצמו.
הילדים נולדים עם אומץ טבעי: הם מתנסים בחוויות חדשות מתוך סקרנות וחקרנות טבעית, גם אם הם נתקלים בקושי או בכאב. אבל כאשר הורים מגוננים יתר על המידה, נפגע האומץ הטבעי שלהם והם מפנימים שהעולם מסוכן מדי עבורם.
כאשר ילדים נתקלים באתגר חדש, מוחם מגיב בעניין: הקורטקס הפרה־פרונטלי מציע גישה חיובית כמו "זה קצת מלחיץ, אבל גם מלהיב", ואילו האמיגדלה מזהירה מפני סכנה. אם הילד מתמודד ומצליח, האמון שלו ביכולותיו עולה. אבל אם הוא נמנע, תחושת האמון העצמי שלו נפגעת. ד"ר רוֹחָס אֶסטָפֵּה מסבירה שהימנעות מגבירה את החרדה ומובילה להגדלת נפח האמיגדלה, ומעצימה בכך את תחושת הפחד והחולשה. חסות־יתר היא הדרך הטובה ביותר לגדל ילד חרד.
פינוק וחסות־יתר מעכבים את פיתוח האומץ, העצמאות וכוח הרצון. כשהילד מוצא את עצמו חשוף לקשיים, במקום להתמודד עימם הוא מחפש דרכים להימנע מהם – דחיינות, בריחה ממצבים חברתיים או ויתור על מטרות חשובות. ילדים זקוקים להגנה, אבל מינון־יתר משדר להם מסר שהעולם מסוכן מדי ושהם אינם יכולים להתמודד עימו לבד. הם עלולים לפתח רגשי נחיתות ותלותיות, מתוך אמונה שקשיים הם עוולות שלא אמורות לקרות להם.
אז מה עושים? יש להפריד בין הגנה הכרחית להגנת־יתר. עלינו להאמין ביכולת של ילדינו להתמודד עם קשיים ולאפשר להם את המרחב להתנסות, גם בכישלונות. בהרצאותיי אני שואלת הורים: מה אתם מעדיפים, לחזק את הילדים שלכם או להחליש אותם? כולם כמובן עונים: לחזק. אז אני מספרת להם שאין אפשרות כזאת. הבחירה היא בין לתסכל אותם או להחליש אותם. הורים מוכנים להפסיק לפנק ולגונן יתר על המידה כשהם מבינים שהחלשה גרועה יותר מתסכול, שהוא רגש טבעי במפגש עם קשיים. אם ההתנסות תלווה בעידוד, ההתגברות, הלמידה והחיזוק יהיו מהירים יותר.
"אנחנו צריכים לעזור לילדינו ללמוד להתמודד עם החיים - לא להגן עליהם מפניהם."
רודולף דרייקורס (Dreikurs & Soltz, 1964, 22)
ד"ר אנאבלה שקד היא מומחית לפסיכולוגיה אדלריאנית, שספרה הראשון "לקפוץ למים" ראה אור בהוצאת מודן ב־ 2019, והיה לרב־מכר ותורגם לספרדית ולסינית.
