חיפוש

סקירת יום העיון - אהבה אשמה ותיקון

פורסם על ידי שירלי סלע-וינטר

בעשרים ורביעי לינואר 2017 התקיים במרכז הקליני הבין-תחומי של הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה יום עיון בנושא אהבה אשמה ותיקון, לרגל צאת ספרו של ד"ר עמית פכלר "אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב".

יום העיון המרתק הביא לקדמת הבמה נושא חשוב מאוד ונפוץ - התייתמות מאב בילדות וההשפעות של אובדן זה על החיים הבוגרים ועל האבהות, נושאים העומדים במרכז ספרו של ד"ר עמית פכלר – אבא בלי אבא.

עמית פכלר ביסס את ספרו על עבודת הדוקטורט שלו. בספרו, הוא פורס בפני הקוראים סיפורים מרתקים ומעניינים על אובדן אב בגילאים שונים, בין אם אובדן ממשי או רגשי. אובדן זה מפקיד אצל הילדים חרדת הנטישה, ציפייה לא ממומשת, ערגה, געגועים, כמיהה, אכזבה, כעס, תקווה והרבה מאוד אשמה. הספר מבוסס על חשיבה פסיכואנליטית ופכלר הולך בדרכם של פרויד, בולבי, פרנצי ועוד רבים וטובים, ושוזר בתוך הספר גם תיאוריות אבל ושכול, ביניהן המודל הדו מסלולי (ציר התפקוד וציר הקשר אל המת) של פרופ' שמשון רובין.

תחושת אשמה היא הציר המרכזי בספרו של עמית. בבסיס תחושה זו עומדת האשמה האדיפלית, אך בספר מופיעים גם סוגים נוספים של אשמה, כמו אשמת הניצולים, אשמת המנצחים, אשמת הנפרדות ועוד.

ד"ר פכלר לוקח את הקוראים למסע מרגש ומרתק בתוך חוויית היתמות, בכאב, בגעגוע, ובאכזבה, אך מביא נימה אופטימית על חוויה מתקנת במעבר לאבהות, זו המביאה עמה תיקון ואתגר.

"אבא תרחם": על הביולוגיה של אבהות וחמלה - פרופ' יורם יובל

פרופ' יורם יובל עסק בשאלה האם יש מוח אבהי, מוח אימהי, תכונות גבריות ותכונות נשיות. שאלת ההבדלים בין המינים נחקרה רבות במשך עשורים רבים, אבל בהרצאה נשאלה השאלה האם יש חלוקה דיכוטומית בנושאים אלו. כלומר, האם במידה ותחום מסוים נחקר ונמצא כי יש בו הבדלים בין המינים, האם הדבר נכון לכל אדם שנפגוש? למשל, במחקרים שונים נמצא כי יש שוני מגדרי מובהק בנטייה לאלימות פיזית, כך שגברים נוטים להיות יותר אלימים באלימות גופנית. אך האם ממצא זה יכול להיות נכון עבור כל גבר? התשובה היא כמובן שלא. למשל, יש גברים שוחרי שלום כמו מהטמה גנדי ויש גם נשים אלימות. לדבריו של פרופ' יובל, לא כל האנשים מצייתים לגבולות המגדר. כיוון שהמוחות שלנו לעולם אינם דיכוטומיים, ולכל סטריאוטיפ – גברי, נשי, אבהי או אימהי - יש יוצא מהכלל. ההבדלים נובעים, לדידו של יובל, נובעות מהקונטקסט והסוציולוגיה.

פרופ' יובל סקר את ההיסטוריה האבולוציונית של האבהות: כל גורי היונקים נולדים כשהם חסרי ישע, ואם לא היה מבוגר מבני המין שמאכיל אותם ומגן עליהם, הם לא היו זוכים להגיע לבגרות. לכל יונק יש אמא, לאו דווקא אמא ביולוגית, אלא אמא שגידלה אותו. אבהות, לעומת זאת, היא תופעה מאוד נדירה אצל יונקים. בפחות מ-200 מינים בלבד יש התנהגות שמזכירה את האבהות כמו שאנחנו מכירים אותה. כלומר, אבהות זה דבר יחסית חדש ברפרטואר האבולוציוני.

כיום, בכל הנוגע להתפתחות ילדים, כבר יש ביסוס מחקרי לחשיבותו של האב. פרופ' יובל יצא נגד מסקנות מחקרים משנות ה-60, שלא ראו חשיבות בתפקידו של האב בהתפתחות הילד, ולטענתו קיימות השלכות והשפעות משמעותיות לילדות בלי אבא. מחקרים מעידים כי לאבהות יש חשיבות עצומה בהתפתחות הקוגניטיבית, בהיבטים חברתיים, ביחסי אחאות ובנטייה לאלימות. כך למשל, ממצאים מחקריים מעידים על כך שנערים מתבגרים מראים פחות אלימות, כאשר אבותיהם מעורבים בגידולם. ממצאים נוספים מצביעים על כך שיכולות אמפטיות של מבוגרים מושפעות מהחשיפה שלהם לאב בילדותם. כמו כן, ילדים שגדלים עם נוכחות פעילה של אב חווים התקשרות בטוחה יותר, וסבילות רבה יותר.

האם יש תשתית ביולוגית המגבה את הממצאים הללו? שאל פרופ' יובל וענה - אכן כן. אותו פרולקטין שמשפיע על התנהגות של אימהות בהנקה למשל, משפיע על התנהגות אבהית ביונקים, ואפילו אצל דגים, במינים הקטנים. הורמון נוסף הקשור באמפטיה הוא אוקסיטוצין, וגם לו יש השפעה על אבות שלמעשה ערוכים ביולוגית מראש להתנהגות הורית. זאת ועוד, מסתבר שטוסטסטרון הוא לא הורמון אבהות. רמתו בקרב גברים פוחתת כשמחזיקים ומטפלים בתינוק.

ממצאים מחקריים נוספים מראים כי אבות מנוסים מראים יותר אמפטיה לתינוק, ורגישים יותר לבכי של תינוק, לעומת אבות לילד ראשון. כלומר, הציע יובל, הביולוגיה משתנה גם בהתאם לתנאי הסביבה.

דברים נוספים שהציג פרופ' יובל על אבות, הם כי בממוצע הם משחקים עם הילדים בצורה שונה – למשל אבות נוטים להעיף את הילד באוויר יותר ומעודדים יותר ביטחון ועצמאות. נקודה חשובה נוספת היא שאבות מדברים אחרת עם הילדים, פחות בדיבור תינוקי (Baby Talk).

פרופ' יובל סיכם את דבריו באמירה כי כל תינוק זקוק לכמה סוגים של אהבה; גם לאהבה אימהית - אהבה שאינה תלויה בדבר, ללא תנאי וללא דרישות, ללא אתגרים בשנה הראשונה, אהבה ראשונית שבלעדיה אין חיים. תינוקות גם זקוקים לאהבה אבהית - אהבה שהיא תלויה במאמץ, בהישגים, אהבה שמקדמת. עם זאת, הדגיש יובל, כי חלקים אלו יכולים להיות אצל האמא או אצל האבא, באופן בלתי תלוי.

דיוקן של משפחה: בין שבר לאיחוי - פרופ' רפי וייכרט

השאלה של יתמות היא שאלה מורכבת ורבת פנים. בהרצאתו ביקש פרופ' וייכרט לחשוב על אחד מהפנים הללו לשאלת היתמות: האם היתמות היא רק ביולוגית?

כלומר, האם ילדים שאביהם חי (קיים מבחינה ביולוגית), אך נטש אותם, הם יתומים? במענה על שאלה זו, פרופ' וייכרט מבקש להרחיב את מושג היתמות גם לילדים שננטשו על ידי אב חי.

פרופ' וייכרט, שהינו מרצה לשירה, משורר, מתרגם ומבקר שירה, הביא בהרצאתו שירים מתוך ספר שיריו – אבי בגבורותיו: י"ד מרירים". השירים בספר מדברים על צער של פרידה שהתרחשה לפני שנים רבות. סיפורו האישי של וייכרט מובא בשיריו – כאב על אב שנטש ולא אהב, על חסך שנוצר, על ניכור, ללא מילת אהבה אחת, כאשר רק הזקנה מכופפת את האב לעברו. פרופ' וייכרט ללא ספק הרחיב את היריעה בהבנה כי הורים שמתגרשים עלולים ליצור אצל הילד יתמות מאחד או משני הוריו, וזו גבורה לשרוד בתוך החיים הללו, גבורה המובאת בשיריו של פרופ' וייכרט.

אב שמשאיר את בנו יתום הוא אב שאין ממנו תמיכה, אין אהבה, אין קשר. עשורים של היעדר מפרידים בין האב לבין ילדיו, ומתוך כך טוען וייכרט בשיריו ובהרצאתו כי אי אפשר לפסוח על היתמות.

לדידו של פרופ' וייכרט, אחד הקשיים באבל מהסוג הזה הוא שאב חי, הינו פחות נוכח מאב מת שעוד אפשר לשוחח איתו שיח פנימי. האב מת בפנים, והמוות מתרחש עוד בעודו בחיים. המוות האמיתי הופך להיות זוטות, כי למעשה הפרידה כבר נעשתה. הנגיעה הרגשית בפרידה הממשית, במצב כזה הופכת להיות קטרזיס לנפש.

פרופ' וייכרט הציע כי התיקון הוא בהורות של היתום, בדומה להצעתו של ד"ר פכלר בספרו אבא ללא אבא. ההורות היא עולם שניתן להתחיל בו מחדש כל דבר, בו ניתן לנהוג באופן הפוך מהאופן שבו נהג האב שנטש, כששני העולמות מקבילים. אז היתום מבין מה היא מעורבות של אב כלפי ילד שנולד. אז היתום "מחשב מסלול מחדש" ומבין מה הפסיד.

התיקון בסוד אבא ואמא על פי תורת הקבלה – ד"ר מיכה אנקורי

בהרצאה זו, חיבר ד"ר מיכה אנקורי בין תורת הקבלה לרעיונות פסיכואנליטיים יונגיאניים.

ד"ר אנקורי הציע בהרצאתו תיקון קבלי אפשרי לבעיית היתמות – בכל אדם ובכל הורה ישנם חלקים גבריים וחלקים נשיים. חלקים אלו מתבטאים באופן שונה אצל כל אחד ובמצבים שונים והם לא בהכרח נמצאים אצל ההורה מהמגדר ״הנכון״. כלומר – אם יכולה לתפקד גם כאב במידה והחלקים האבהיים שלה מתעוררים במצב של מחסור באב במשפחה. כך למשל, הדגים ד"ר אנקורי, בכרובים המקראיים, לפי הקבלה, יש סממנים נשיים וגבריים, במנותק מאישה או איש.

ד"ר אנקורי הדגים, דרך רעיונותיהם של פרויד ויונג, כיצד גם הפסיכואנליזה ולא רק הקבלה, מציעה כי חלקים גבריים במשפחה יכולים להתמלא גם על ידי אחרים מהמשפחה ומהקהילה המורחבת ולמעשה כך להיות מופקדים בקרב אדם שאינו האב הביולוגי.

לפי הקבלה, הציע ד"ר אנקורי, צריך להיות איזון נכון בין הגברי לנשי, כשכל אחד מהצדדים נמצא בהרמוניה עם האחר. כשיש יציאה מאיזון, הדבר מומשל בקבלה לבצורת.

בהתאם לכך, ניתן להסיק שגם בהורות יש צורך ביסודות הגבריים והיסודות הנשיים, באיזון נכון, וכאשר אחד מהיסודות חסר, למשל כאשר מתייתמים מאב, נוצר חוסר איזון שעלול להוביל לבצורת נפשית.

עם זאת, תקווה לשינוי ולהבראה שוכנת בכך שהיסודות שהאב ייצג בהורות יכולים להגיע גם ממקומות אחרים (למשל מהקהילה).

אלי, אלי, למה עזבתני? על יתמות ובדידות ורעות - ד"ר אסתר פלד

בהרצאתה, ד"ר אסתר פלד סיפרה כי בספרו של ד"ר עמית פכלר התבונה והידע צועדים יד ביד עם הכאב הנפשי שבו הוא עוסק.

באובדן הורה החיים מתחלקים לשניים, לפני ואחרי, ולטענתה של ד"ר פלד, כל מי שאיבד הורה לא דומה למי שלא איבד הורה. החוויה הקשה פוערת תהום שאותה אי אפשר לתאר במילים.

בתהליך טיפולי ובתהליך האבל בכלל, אדם מנסה לתת מילים, כדי ליצור איזשהו מיכל לתהום הזו, כפונקציה של המילה, כמו שטען ביון. מילה מוגדרת יכולה לפחות להיות מונחת בתוך המחשבה.

כמו במודל הדו מסלולי של פרופ' שמשון רובין, הזכירה ד"ר פלד את שני ההיבטים של האדם האבל המתקיימים במקביל, היבט אחד חושב, מדבר ועובד והיבט שני שאינו נוכח, שנופל לתהום, לריק. זוהי נפילה שאיננה תלויה בדבר, אינה קשורה בטיב היחסים עם המת, בנסיבות מותו, כי המוות מחורר את המציאות הנפשית. כל השאר לדבריה, הוא משנה למציאות הנפשית.

ד"ר פלד שאלה את השאלה כיצד נחלץ אדם אבל מהתהום? איך תתעורר אצלו התשוקה לקום, לשוב למציאות, לשוב ולפסוע בעולם שנראה כבדייה? איך נסייע למטופל במצב בו אפילו הלילה לא מביא מזור, כי בלילה חולמים את המתים?

ילד שאין לו אבא, מאמינה ד"ר פלד, הוא ילד שיש לו אבא מת. האב המת נכנס לחייו, מסתנן דרך חורים, גם אם החרך רך. האב מקבל חיים, והידיעה על מותו מקבלת צורה של עצבנות וניתוק. חשוב לציין כי זהו לא ניתוק רגשי, אלא ממשי. היעדרו של האב נוכח מאוד בכל הווייתו של הילד.

ד"ר פלד הביאה תיאור מקרה שלא יובא בסקירה זאת בשל היותו חומר קליני. עם זאת, ניתן היה לראות בתיאור המקרה כי המטופל כמו נעול במצב 'אין אבא' שמשוחזר באמצעות אינטראקציות שונות מול הסביבה, מצב שגורם לו לצנוח אל תוך מעין חור שחור.

ד"ר פלד הציעה כי ישנה חשיבות גבוהה לדרישותיו של האב, להכוונה שלו, להיותו אובייקט מיטיב שמגדיר כיצד עלינו לחיות. גם כאשר דרישותיו של האב הן בלתי נסבלות הן חשובות, כי אז נוצר הצורך למרוד, וכולנו זקוקים למשהו למרוד בו. כאשר האב מת, האובייקט המיטיב הראשוני שנועד לכוון אותנו אובד.

ד"ר פלד המשילה את אובדן האב לתהליך קבוצתי, כאשר הקבוצה תולה עיניה במנחה ומייחסת לו ידע וכוחות שלא תמיד יש לו. במצב כזה, מחד למנחה אין יכולת להיות אב כל יכול לכולם, ומאידך למנחה אסור להוסיף יתמות על התחושה האנושית הבסיסית עמה מגיעים המשתתפים לקבוצה. גם גיל ההתבגרות הוא סוג של מאבק נגד היתמות, כאשר המתבגר מסרב להתייתם ולהיות חסר ממי שיגיד לו מה לעשות. כך, פלד רואה את ההתקוממות בגיל ההתבגרות כהתקוממות בעד סמכות. עם זאת, עם הזמן מגלה המתבגר שהוא לבד, יתום מאב, והבדידות היא זו הכרוכה בבחירה.

אשמת הפסיכולוג: 7 סוגי רגשות אשם אצל מטפלים – ד"ר עמית פכלר

ד"ר עמית פכלר, מחבר הספר "אבא ללא אבא, סיכם את יום העיון בהרצאה בעלת תוכן חשוב אך בעלת גוון היתולי, מהנה ומשעשע.

ד"ר פכלר מנה בהרצאתו שבעה סוגים של רגשות אשם של ילדים ומבוגרים יתומים מאב, המבוססים על רעיונותיהם של פרנצי, וויניקוט, הייגן, ועמנואל ברמן. שבעת סוגי רגשות האשם שמנה הינם: הילד ההורי, חוסר אונים, אומניפוטנטיות, תוקפנות, גמישות, נוקשות, נפרדות. ד"ר פכלר הדגים כיצד אותם סוגי אשמה פועלים גם על מטפלים בחדר הטיפולים.

אשמת הילד ההורי - היא האשמה שחש המטפל מילדותו. בתוך עבודתו בפסיכואנליזה, מתמודד המטפל עם רגשות האשם שלו, ובכך מרפא את המוות הפנימי שלו.

אשמת חוסר האונים - מבטאת את הקושי שלנו כמטפלים לשאת את אפסותינו ביקום, לכן אנו נחוש עצמינו אומניפוטנטיים, כמו גיבורי העל, לפי ד"ר פכלר. תוך כדי דיבור על סוג אשמה זה ציטט ד"ר פכלר את סרג שאומר כי מטפלים נוטים ליחס לעצמם כל דבר רע שקורה בחיים של מטופל.

אשמת התוקפנות - מתעוררת לנוכח תוקפנות המטופל, ואו אז המטפל הופך להיות מ"אביר על סוס לבן שבא להציל את הנסיכה" ל"דרקון האיום שכלא את הנסיכה". ד"ר פכלר הציג מקורות רבים בספרות התומכים באשמה זו, הבולט ביניהם הוא מושג השנאה בהעברה נגדית (ויניקוט, 1947).

אשמת הגמישות – אשמה של המטפל בנוגע למעידות וחציית קווים שאינה פגיעה אתית אלא בעיקר גמישות בסטינג ואי שמירה על גבולות בצורה מוקפדת, דבר שנראה כי כל המטפלים עושים, לפי מיטשל.

אשמת הנוקשות – אשמה זאת נוגעת בכך שלעיתים קרובות מטפלים מרגישים נורא ואיום כשהם צריכים לעמוד בגבולות ולשמור עליהם, כגון מסגרת הסטינג. ד"ר פכלר הציע כי אשמת הנוקשות הינה קשה, שכן היא מלמדת אותנו ואת המטופלים שלנו שאנו לא אחד, ומעוררת גם את אשמת הנפרדות.

אשמת הנפרדות – האשמה על כך שהמטפל והמטופל אינם אחד. עם כל הרצון של המטפל להחזיק את המטופל בתוכו, במושקעות אימהית, אנחנו לא אחד ואת זה קשה לשאת. אשמת הנפרדות עולה ביתר שאת למשל: כשעוסקים בכך שהטיפול עולה כסף, או כאשר צריך להיפרד.

בהמשך, ד"ר פכלר הוסיף על סוגי האשמה שמנה, גם מנגנוני הגנה המסייעים להתמודדות עם אשמה זו, והציג כיצד הם נמצאים בשימוש של מטפלים.

מנגנוני ההגנה שפכלר מנה הינם: שלילה, הדיפה רועמת, הגברת הקול כאשר ניתן לחשוב רק על טיעונים חלשים להתמודדות עם האשמה, רציונליזציה - תירוצים מלומדים, אינטלקטואליזציה, הדחקה, השלכה, תחושת מוות נפשי, כניעה מזוכיסטית, פיצוי אומניפוטנטי, קנאות לחוקים, חרטה ואשמה.

פכלר סיכם את דבריו עם המלצות חשובות למטפלים. המלצותיו הן להתמודד התמודדות בריאה עם רגשות אשם אלו: להתייעץ עם עמיתים, לקחת הדרכה, לשים לב לאסוציאציות שלנו - הן מורה דרך מצוין ולבסוף - לשים לב לכוחות שלנו. ד"ר פכלר סיים בהמלצה החשובה שכמטפלים, חשוב שנסלח להורים שבפנים, שכן לדעתו זה חלק מהחבילה של להיות מטפל.

לסיכום יום העיון, המרצים דברו על אבל ושכול, על יתמות בכלל, ועל יתמות מאב בפרט. הובאו מרצים מרתקים שעסקו, כל אחד מנקודת מבטו האישית והמקצועית, בנושא המוות והיתמות. יש חשיבות אדירה לימי עיון כאלו, המביאים נושא כה חשוב, אותו אנחנו פוגשים בקליניקה על בסיס יומיומי וכמו כן גם בחיינו האישיים. יום העיון הצליח להעביר הבנה תיאורטית ומעמיקה של עולם השכול והיתמות, על מקומו בחיי המטופלים בכלל ובחדר הטיפולים בפרט.

על הסוקרת - שירלי סלע-וינטר

שירלי סלע-וינטר היא מנהלת מכון לנפש (la-nefeshclinics.co.il) עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית, מטפלת ומלווה משפחות רבות שמתמודדות עם אבל ושכול.