יוסי לוי-בלז
מלחמה היא דבר קשה וכואב, גם כשהיא צודקת. ובעקבות המלחמה, אנו לא פעם חווים פצעים עמוקים. פצעים בגוף שאפשר לראות, שברים שמתגלים בצילום רנטגן, דימום שאפשר לעצור בהתערבות כירורגית. בעשורים האחרונים עולה גם המודעות והידע לגבי פצעי נפש כגון טראומה ופוסט־טראומה – וגם לפצעים אלו יש כבר היום דרכי טיפול מוסכמות ומיטיבות. אבל יש גם פצעים אחרים – סמויים, שקטים, החומקים מן העין אך עדיין זקוקים מאוד להכרה. פציעה מוסרית היא אחד מהם.
מושג הפציעה המוסרית (Moral Injury) נחקר בעשור האחרון בעולם וגם לא מעט בישראל. פציעה מוסרית מתרחשת כאשר אדם נחשף לאירועים או החלטות המנוגדים באופן קיצוני לקודים האתיים או הערכיים הפנימיים שלו – אם כעד פסיבי, כשותף פעיל או אף כקורבן. בניגוד להפרעת דחק פוסט-טראומטית, שהמוקד המרכזי שלה הוא פחד מאירוע מסכן חיים, הפציעה המוסרית נוצרת סביב רגשות כמו אשמה, בושה, דימוי עצמי נמוך ועוד. אלו אירועים בהם השבר בחוויה המוסרית של האדם בשל דברים שעשה או ראה עלולים להוביל בסופו של יום גם לתסמינים נפשיים כמו דיכאון, חרדה ואף מחשבות אובדניות. זהו פצע פסיכולוגי, אתי ורוחני כואב מאוד, שבתוכו שאלות מייסרות כמו "האם אני עדיין אדם טוב?", "למה לא עשיתי משהו?" ו-"האם משהו בתוכי רקוב כל כך?"
בשנים הראשונות נחקרה פציעה מוסרית בעיקר בהקשר של חיילים ולוחמים, אך כיום אנו יודעים שהיא רלוונטית גם לעובדי מערכת הבריאות, אנשי חינוך, מטפלים, שוטרים, פסיכולוגים, הורים – ובעצם לכל אדם שנקלע לעמדה של קבלת החלטות מול מציאות קשה, לעיתים בלתי אפשרית, שבה הערכים שעליהם התחנכנו נרמסו, ותחושת האחריות האישית נותרה חיה ובוערת. זוהי פציעה שאינה מספיק מדוברת, אך הניסיון האישי שלנו מלמד שכל פעם שנדבר בה, יהיו עוד אנשים שיוכלו לזהות את עצמם בתוך ההגדרה, ובעזרתה יבינו כי גם הם סובלים מאוד מאותה פציעה מוסרית. וכמו בכל קושי וכאב, ההבנה שזה מה שאנחנו סובלים ממנו היא הבנה חשובה שמקדמת סיכוי לריפוי ותנועה.
פציעה שלא קיבלה שם
פציעה מוסרית נולדת, כפי שמציעים ברד ליץ ועמיתיו, מתוך פער חריף בין מה שהאדם מאמין בו – לבין מה שהוא עשה, או ראה אחרים עושים. פציעה זו שונה מטראומה "רגילה", לא רק משום שהיא נוגעת בזהות ובערכים – אלא גם משום שהיא נוטה להישאר במחשכים. רבים מהנפגעים לא יודעים להצביע על מה שהם חווים, לא מרשים לעצמם להרגיש, ומסתובבים עם כאב גדול ושקט, שאין לו שם.
מלחמת חרבות ברזל היא מלחמה שנכנסנו אליה עם לא מעט כעס, זעם ולעיתים אפילו רצון לנקמה. זה מובן נוכח האירועים של השבעה באוקטובר. אבל במקביל, כניסה למלחמה במצבים כאלו עלולה להגביר מאוד את הסיכון לפציעה מוסרית. בחודשי המילואים הארוכים פגשתי חיילים רבים, קולגות למקצוע, חברים, וגם את עצמי – אשר מתמודדים לא רק עם פחד, חרדה או אובדן, אלא עם תחושות כבדות של אשמה, בושה וחוסר אמון נוכח האירועים השונים, נוכח דברים שביצעו במהלך המלחמה. אלו תחושות שלא מרפות, ובשונה מפציעה גופנית או אפילו פוסט־טראומה – תחושות אלו עשויות אף להתגבר ככל שמתרחקים מהאירועים עצמם.
כל כך הרבה פעמים שמעתי בחודשים האחרונים משפטים כמו: "אני יודעת שעשיתי כל מה שיכולתי, אבל זה לא מרגיש ככה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הילדה ההיא שעזבנו אותה שם לבד." לוחם במילואים שלחם בעזה אמר לי לא מזמן: "יצאתי בסדר, אבל כשאני הולך לישון אני מרגיש שמשהו ממש לא בסדר. אני לא יכול להסתכל על עצמי במראה. עשינו שם דברים שקשה לי לחיות איתם. אני פשוט מרגיש שאיבדתי משהו בתוכי. שהפכתי לאדם אחר. פחות ראוי". במחקרים שעשינו בשנה האחרונה על מצבה הנפשי של החברה הישראלית מצאנו כי פציעה מוסרית מאפיינת לא מעט מאזרחי ישראל, בין היתר בשל סוגיות של החזרת החטופים, מחירי המלחמה ועוד. וגם אני, בחזרה מחודשי המילואים הארוכים אל החברה האזרחית מצאתי את עצמי מתמודד עם חוסר אמון במנהיגים ומנהלים, ועם תחושת שבר בין מה שאני מצפה שהמנהיגים יעשו ובין מה שקורה בפועל. ולמרות ההיכרות עם המושג, ולמרות שנים של מחקר בנושא – כשזה פוגש אותך באופן אישי זה כואב, מנתק אותך משותפים וחברים ומשאיר אותך מאוד לבד.
יש לנו תפקיד
כפסיכולוג קליני וכאדם, אני מאמין שהדרך לריפוי מתחילה בהכרה. לא רק הכרה של אנשי טיפול – אלא גם הכרה חברתית, ציבורית וקולקטיבית. פציעה מוסרית היא חוויה אינטימית – הקול הפנימי המכורבל בלילות על הכרית כשלא נרדמים – אך היא צומחת במרחב חברתי ומקרינה אליו בחזרה. חברה שלא מכירה בסבל הזה עלולה "להכפיל את הפציעה": ראשית האירוע המוסרי, ושנית השתיקה סביבו. כאשר אין לגיטימציה לדבר על אשמה ובושה, הפצוע נותר לבד. האדם נשאר לבד. והמחשבות הנוראות בראשו מעצימות וכואבות.
לכן, יש לנו תפקיד, תפקיד מפתח של מנהיגות בכל רמה – מפקד הגדוד, מנהלת האגף, רב קהילה, האחראי בעבודה ואפילו ראש הממשלה. עלינו לדבר על פציעה מוסרית. לשים עליה זרקור. ליצור שפה שיכולה להכיל את המורכבות שלה. המנהיגות שאנחנו זקוקים לה בזמנים כאלה – איננה רק מנהיגות פוליטית או צבאית, אלא מנהיגות פסיכולוגית. מנהיגות שמעזה לשים את השבר על השולחן. שלא מפחדת להישיר מבט לפצע המוסרי – לא כדי לבקר או להאשים – אלא כדי לרפא.
הספרות הקלינית והניסיון המקצועי מלמדים שדווקא מתוך התמודדות עם פציעה מוסרית – יכולים לצמוח תהליכי שינוי עמוקים. חלק מהאנשים שהעזו לספר את סיפורם, להניח את הפצע על השולחן – מצאו עצמם מובילים תהליכים של תיקון, של חמלה, של חיבור מחודש לערכים. ראינו את זה עם הווטרנים של מלחמת וייטנאם, עם הרופאים בתקופת הקורונה, ונוכל לראות את זה גם עכשיו. מה יכול לסייע בהתמודדות עם פציעה מוסרית?
קודם כול לתת לפציעה הזו שם – כמו בכל כאב נפשי, הצעד הראשון הוא להבין עם מה אני מתמודד, מה עובר עליי. הלוואי שהטקסט הקצר הזה יוכל להגיע להרבה עיניים ולאפשר להם לדבר, לכתוב, לשתף. להעז לספר את הסיפור – לא רק מה קרה, אלא גם מה הרגשתי. מה היה לי חשוב. מה נשבר בקוד המוסרי שלי.
מעבר לכך, אנו זקוקים כולנו לקהילה תומכת ולא שיפוטית. פציעה מוסרית מתרפאת לעיתים דרך המבט של האחר: מבט שלא מבטל ולא ממהר למחוק, אלא כזה שמחזיק את המורכבות. קבוצה, מנחה, חבר או קולגה שיכולים לומר: "אני שומע אותך. אני איתך. אני מבין שזה כואב." לכך מתחברת גם החשיבות הרבה של חמלה עצמית – לא רחמים, אלא יכולת לראות את עצמי כחלק מהמרקם האנושי: גם אנחנו עלולים לטעות, גם אנחנו פועלים לפעמים מתוך פחד, בלבול או עייפות. אני מוגדר לא רק לפי מה שעשיתי – אלא גם לפי מה שאני מוכן להרגיש, ללמוד, ולנסות לתקן.
ולסיום, המחקר מלמד כי הדרך לריפוי של פציעה מוסרית עוברת לא פעם דרך משמעות ותרומה לאחרים. אחד הכלים החזקים ביותר לריפוי הוא הפניה של הכאב החוצה: לא כדרך להימנע אלא כניסיון להפוך את הכאב למשמעות ותיקון עבור אחרים. כך, הכאב הבלתי נסבל יכול לעבור התמרה ולסייע לאחרים המצויים במצבי משבר, הסובלים כקורבנות של המלחמה הזו. החזרת האנושיות והחמלה לאחרים לַמֶרכז, מסייעת מאוד להגדיר לעצמנו את עצמנו מחדש, לא רק מתוך הפצע אלא גם מתוך הפעולות שלאחריו.
״קירות דקים, החזיקו מעמד״
אביב גדג׳ אהוב ליבי מתאר בשיר "הכוכב השקט" את הבקשה שלו מעצמו, מעולמו, מקירות חייו – להחזיק מעמד. כאבה של הפציעה המוסרית לא ייעלם ברגע. הוא כנראה יישאר עוד זמן רב. אבל אנחנו לא צריכים להיות איתו לבד. לכולנו יש כאן תפקיד – לנו כמטפלים, כמפקדים, כמורים, כהורים, כמנהיגים – תפקיד בהגברת האפשרות לפתוח מרחב שבו מותר לדבר על מה שכואב באמת. על הבושה, על האשמה, על הספקות – לא כדי לטבוע בהם, אלא כדי לחלץ מתוכם את כוח החיים.
פציעה מוסרית היא לא רק סיפור של פצע – אלא גם סיפור של תקווה. פציעה מוסרית מתרחשת כאשר הקוד המוסרי שלנו מאוד נוכח, שהוא חשוב לנו. זה מלמד כי בסופו של יום, פציעה מוסרית מתרחשת אצל אנשים מצפוניים, עם ערכים משמעותיים הקשורים לאנושות ולבני אדם. אם ניתן לפציעה הזו שם ומילים, ואם נדבר על זה עם אחרים, ואם נחפש רגעים בהם נוכל לעשות תיקון בעולם אחרי מה שחווינו, נוכל לצאת מהקיפאון שמביאה איתה הפציעה הזו, ולחזור להיות בתנועה.
גם אם הקירות שלנו לעיתים דקים – אם רק ניתן להם שם, קול, ותשומת לב – הם בהחלט יוכלו להחזיק מעמד. ואפילו לגדול. וכמו שכותב אביב בהמשך השיר, נוכל בעזרת כל אלו להגיע אל אותו "כוכב שקט", לא אי שם בחלל, אלא בעיקר בתוכנו.
על המחבר
