חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • תהא נשמתו צרורה בצרור החיים-האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים-האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מקובל לפרש כחזרתה של הנשמה לקדוש ברוך הוא. ואולי – צרור החיים הוא כל אותם אוהבים, שנשמת המת ממשיכה לחיות בליבם?

התפיסה הפסיכואנליטית המסורתית של עבודת האבל, תפיסה ששורשיה במאמרו המונומנטלי של פרויד מ 1917 “אבל ומלנכוליה”, גורסת שבתהליך מייסר אך נורמאלי, האָבֵל מקבל את מציאות האובדן, מושך את האנרגיה מהאובייקט שאיננו, ומשחרר אנרגיה לקשרים חדשים. עם זאת, אפילו כבר במאמר זה, מכיר פרויד האיש (Erlich, 2013), לעומת המדען, בעובדה שיתכן והאהבה לא תעבור לעולם דה קתקסיס מלא. גישתו “הרשמית” של פרויד הועברה כמסורת במשך שנים רבות, כשהיא אינה מתיישבת לא עם חוויותיהם האישיות של בני אדם רבים (וכאמור – אף לא של פרויד עצמו) ולא עם ממצאים מחקריים שונים. במשך השנים התפתחו ראיות קונסטרוקטיביסטיות ופוסט מודרניות המעניקות לתהליך האבל מרחב סובייקטיבי ופתוח יותר. בהרצאתי אבקש להציע שפסיכולוגיית העצמי מיטיבה לגעת במקורותיהן של המצוקה וחווית הפציעה הכרוכות בתהליך האבל, ומציעה תרומה פוטנציאלית משמעותית לטיפול בשכול ואבל, התמודדות והשתקמות. תובא המחשה קלינית.

ד”ר שי שלקס הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. עובד בפרקטיקה פרטית ועבור מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן.