חיפוש

התערבות פסיכולוגית-קהילתית: גילוי נגיף הקורונה בבית ספר

אילת בן זיו

הקדמה

מגפת הקורונה מעוררת בנו מגוון תחושות ורגשות – החל מלחץ וחרדה לעצמנו ולשלום יקירנו, צער על אבדן החיים להם פעם קראנו "נורמטיביים" או כעס על ההתנהלות של קבוצות ואנשים המשפיעים על חיינו. לעיתים אנו גם מגיעים למצב של "הרמת ידיים" - ויתור והרפיה מתוך ההכרה שרבים מן האירועים המתרחשים כעת כלל אינם בשליטתנו. בעת חשד להדבקה או הדבקה בפועל בנגיף, כל קשת הרגשות הזו עלולה להתעורר ביתר שאת, עד כדי הצפה רגשית.

מאמר זה מתייחס לגילוי נגיף הקורונה בקרב עשרות בודדות של אנשי צוות וילדים באחד מבתי הספר היסודיים בארץ, בו אני מייעצת כפסיכולוגית ציבורית (פרטי בית הספר, כמו גם פרטים אחרים הקשורים לאירוע, טושטשו על מנת לשמור על פרטיות). אציג במאמר את המצע שסייע לי לתכנן את ההתערבות הפסיכולוגית-קהילתית ולתמוך בצוות הלימודי, בהורים ובילדים, אשר הגיבו להדבקה בסערת רגשות. המאמר מספק פרספקטיבה איכותנית הכוללת הערות והארות מתקופת ההתערבות, בתקווה לאפשר מרחב דיאלוג, היוועצות ולמידה בין אנשי בריאות הנפש הפועלים כעת. זאת בהינתן התחושה המלווה אנשי מקצוע רבים, כי המשבר הפסיכולוגי עלול ללוות אותנו גם בסיום הפנדמיה.

מודל לשעת חירום: איתור מעגלי פגיעות

בעת התפרצות הנגיף במסגרת החינוכית, נערך בית הספר למצב חירום. שכבה אחת ועוד כמה חצאי כיתות הוצאו לבידוד, ואנשי הצוות התגייסו ללמד את הילדים באופן מקוון, מביתם או מבית הספר, ולתמוך במשפחות החולים והמבודדים. אימוץ מודל לשעת חירום ברגע זה היווה את העוגן העיקרי שלי כפסיכולוגית בהתנהלות מול ההדבקה, ואפשר לי לייצר סדרי עדיפויות בעבודה. המודל שאימצתי מבוסס על הפרספקטיבה המערכתית לטיפול במשבר שהציע קלינגמן (2004), המשלבת מכוונות ל"טראומה הפסיכולוגית" האישית של הפרט, יחד עם גישה קהילתית.

לפי קלינגמן, התערבות באירוע חירום מחולקת לכמה שלבים, ונעה מהטווח הקצר ועד לטווח הארוך. אתייחס כאן אל מה שנדרש בטווח הזמן המיידי לפי מודל זה. כך, בטווח הזמן המיידי, המודל מציע לאתר "מעגלי פגיעות" - לשרטט את מעגל הנפגעים המיידיים ולהרחיב בהדרגה את שרטוט המעגלים עד לאיתור אלו שלא נפגעו ישירות, אך עלולים בכל זאת לחוות מצוקה. בהתאם לכך, אותר בבית הספר מעגל פגיעות ראשוני עליו נמנו החולים בקרב אנשי הצוות והתלמידים. עם המאותרים במעגל זה נוצר קשר טלפוני מידי. מטרת השיחות הייתה יצירת קשר, והערכת מצוקתם של החולים ובני משפחותיהם. בשיחות שהתקיימו הצגתי את עצמי ושאלתי לשלום החולה. השיחה התפתחה באופן חופשי בהתאם לתכנים שהועלו, ותוך כדי יכולתי לחוש אלו משפחות וילדים התמודדו טוב יותר עם ההדבקה ואלו נזקקו לסיוע קונקרטי או נפשי. התלמידים שחלו בקורונה חוו את המחלה כא-סימפטומטית, ולכן שיחות המשך עמם נקבעו בהתאם לרמת המצוקה הרגשית שהפגינו. בין אנשי צוות ההוראה היו גם חולים שחשו פיזית ברע, ועימם נערכו שיחות סדורות עד שנרשם שיפור במצבם.

מעגל הפגיעות השני כלל את תלמידי הכיתות שנחשפו לחולה בנגיף ויצאו לבידוד, וכן את בני משפחותיהם. המענה הראשוני למשפחות אלו ניתן דרך פגישות זום שערכו אנשי הצוות הבית ספרי הבכיר (מנהלת, יועצת, מחנכת ופסיכולוגית), בהן הוסברו מהלכי הבידוד בהתאם לדרישות משרד הבריאות. יועצת בית הספר ואני התייחסנו גם להתמודדות הנפשית, והצענו להורים ולתלמידים לפנות לקבלת תמיכה. המחשבה מאחורי כך הייתה כי עצם הידיעה שיש למי לפנות בשעת משבר נפשי חשובה מאוד, בשל היותה כשלעצמה מפחיתת חרדה. הזמנת הקהל להסתייע פתחה דלת "ונרמלה" מרחב אפשרי של תגובות למצב.

מעגל הפגיעות השלישי שסומן כלל את משפחות קהילת בית הספר המתמודדות עם מורכבות נפשית פסיכולוגית או פסיכיאטרית ידועה, של הילדים או של ההורים, גם בזמני שגרה. מתוך ההיכרות עם הרגישות הקיימת בהן, נערכו עם ההורים במשפחות אלה שיחות יזומות כדי לחזקן בעת הקשה. כך למשל נודע כי במשפחה כלשהי בה הן ההורים והן הילדים מאופיינים ברמות חרדה גבוהה, תלמיד בית הספר שלא נחשף לנגיף סירב להמשיך להגיע ללימודים. במהלך השיחה ניתנה לגיטימציה לתחושתו של הילד, אותה ניתן להבין כל עוד מתגלים מקרי הדבקה בבית הספר. ההחלטה המשפחתית הייתה לבסוף לאפשר לילד להישאר בבית כל עוד קיימת הדבקה פעילה במוסד, תוך הגדרת זמן החזרה למסגרת.


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο ילדים משחקים ב"קורונה": הצצה להתמודדות ילדים צעירים בישראל בעת מגפת ה Covid-19

ο חוויית הבידוד בימי קורונה – השלכות נפשיות וכלים להתמודדות

ο שכחו אותי בבית? קולם של תלמידי חטיבות הביניים בצל הקורונה

כניסה לבידוד: תת חלוקה ופיצולים במשפחה

דרך השיחות הרבות שערכתי עם משפחות בית הספר במהלך ההדבקה, התגלו דרכים שונות בהן קיימו המשפחות את חובת הבידוד לה נדרשו הילדים. מיעוט משפחות יכלו לאפשר לעצמן לצאת לבידוד בהרכב משפחתי מלא. אלו שעשו זאת - דיווחו ברובן על פסק זמן של עשרה ימים, בו חוו זמן איכות משפחתי וגיבוש. לעומתן, היו משפחות שהתפצלו והורה אחד שהה בבידוד עם הילד, בעוד בני משפחה נוספים (בדרך הכלל המפרנס הראשי והאחים) נותרו מחוץ לבידוד. לבסוף, בחלק ממשפחות רק הילד המבודד נכנס לחדר נפרד. נראה שככל שחלק גדול יותר מהמשפחה בחר לשהות בבידוד – כך עלתה הרווחה המשפחתית. המבודדים יכלו לתמוך זה בזה ולמנוע תחושת "נידוי" ובדידות. לכן מומלץ שלפחות הורה אחד יכנס לבידוד עם ילדו. עם זאת, היות ולכל משפחה נסיבות משלה, וכמובן שהמצב הכלכלי ומספר הילדים הכולל משפיע מאוד על ההחלטות המשפחתיות, יש לבחון כל מקרה לגופו.

קושי מיוחד עלה בילדים שאובחנו כחיוביים לנגיף, משום שבני הבית נדרשו במקרים אלו לבידוד כפול; החולה המאובחן נדרש לשהות בבידוד בחלק אחד של הבית, בעוד בני המשפחה הוגדרו כמבודדים ונדרשו לשהות בחלק אחר של הבית. בשיחות עם הורים וילדים עלו התייחסויות שונות לאחריות שימור הבידוד ולתחושות במהלכו. לדוגמא, תלמידה אחת תיארה בשיחה את המתנות שהיא מקבלת מתחת לדלת בכל יום, ואת המתנה הסופית שתקבל כאשר תצא מהבידוד. בעוד אסטרטגיה זאת עלולה להיתפס "כשוחד" גרידא, ניתן גם להסתכל עליה כדרך למתן תשומת לב מיוחדת באופן המבטא הערכה ואחדות משפחתית. בהקשר הזה חשוב להציע לילדים המבודדים תשומת לב ומסרים מעודדים, כמו גם התגייסות משפחתית נרחבת ככל שמתאפשר, מצד סבתות, סבים, דודים וכדומה. כל תשומת לב למבודד (ילד או מבוגר) הינה משמעותית ביותר.

בחלק מהמשפחות להורים גרושים יצר הבידוד מחלוקות על משמורת ופיצולים נוספים. כך למשל, אחד הילדים להורים גרושים שיתף עד כמה לא נעים לו להיות "תקוע באמצע ריב של ההורים" על המקום בו ישוכן. במקרים אלו השיחות סייעו לאתר משפחות וילדים בסיכון ולדאוג לתמיכה וליווי גם בסיום המשבר המיידי. אחד המאמרים שניתח קשיים במשפחות מורכבות בעידן הקורונה הביא עדויות להתערערות הסכמי גירושין ונישואין מחדש, שהותוו לאחר דיונים רבים. תדירות המפגשים בין הורים לילדיהם השתנתה בשל הצורך הבריאותי להחליט מי נכלל בגבולות הקשר הקרוב, ומי "מסולק" מהתא המשפחתי. כל זאת התרחש, באופן שהעלה אל פני השטח קונפליקטים ומצוקות בין חלקי משפחות שהתנתקו זה מזה, כולל הורים או ילדים (Lebow, 2020).

בידוד ילדים: מתחושת שעמום ועד חרדה ודיכאון

רבות דובר בחודשים האחרונים על ההשפעות הנפשיות של מדיניות הכניסה לסגר. ואכן לפני ההדבקה, במהלך הסגרים, ילדי בית הספר הראו תגובות שונות למצב. היו ילדים שפרחו ונהנו מרגיעה זמנית מהקשים שמלווים אותם בשגרה. ביניהם למשל אלה החווים קונפליקטים מול בני גילם או סובלים מלקויות למידה ומתקשים בלימודים. לעומתם, ילדים אחרים חוו את העדר המפגש עם בני גילם ואת הניתוק מבית הספר כקשה מאוד. ילדים אלה סבלו לעיתים קרובות גם מקונפליקטים משפחתיים, כך שהשהות הממושכת בתא המשפחתי המצומצם רק הגבירה את הלחצים שהם חווים, ומיעוטם הגיעו בשנה האחרונה עד כדי אמירות אובדניות.

בהקשר זה, חשוב לציין כי המגבלות הנגזרות מכניסה לבידוד חמורות בהרבה מאלו שמכתיב מצב של סגר. כניסה לבידוד מחייבת שהייה במרחב מצומצם, חדר ממנו לא ניתן לצאת בעוד פעמים רבות שאר בני המשפחה ממשיכים לקיים את שגרת חייהם כרגיל. מכאן, שכניסה לבידוד הייתה חוויה חזקה בהרבה ודחקה את גבולות היכולת לדחיית סיפוקים אצל ילדים ומשפחות. למעשה, בעת ההדבקה בבית הספר, עלתה השאלה האם ילדים בגילאי 8-10 יכולים בכלל לשאת מבחינה נפשית את חוקי הבידוד ולהישאר בחדרם? כדאי לחשוב בהקשר זה על דבריו של פרויד, אשר אפיין את השלב ההתפתחותי של גילאים אלו כתקופת החביון, בה הילדים מעתיקים את דחפיהם לתחום החברתי, ללימודים ולרכישת ידע. יכולתם להגיע לאוטונומיה מתגברת והם יכולים לנסוע באופניים, לבקר חברים, לתקשר ולבדוק גבולות בסיטואציות חברתיות – כל זאת תוך שהם בונים את זהותם בקרב בני גילם ומינם. משחק וחוקים חשובים להם מאוד ויכולת ההבנה שלהם עולה. חשובה לא פחות היא עליית יכולת ההסמלה (סימבוליזציה), והילדים מסוגלים להעלות סיטואציות, לזכור אותן ולהתייחס אליהן גם בהעדרן (Freud, 1905). 

בשיחות עם הילדים המבודדים בחדרם הם תיארו את הקושי העיקרי עמו הם מתמודדים בעיקר בתור תחושה חריפה של שעמום. נראה כי שעמום הינו שם גנאי המסתיר תחושות אחרות כגון נתק, חוסר אונים ובלבול. למעשה, המושג שעמום משמש לא פעם כמילת גנאי אשר מגינה מפני רגשות קשים או כואבים העשויים לצוף, ולכן רבים במערב מנסים להימנע ממנו בכל מחיר. בהעדר יכולת ביטוי לחוויות שעוברות עליהם, השעמום שימש את הילדים כדי לתאר את הקושי בהתמודדות עם הפרת שגרת היום יום, כולל לימודים, תזונה, פעילות גופנית ושינה. במקרים קיצוניים הבידוד עלול אף "לגרור" את היום לתוך הלילה, עד כדי החלפת שעות ערות ושינה. כל אלו עלולים להגביר תחושת עצבנות, מחשבות טורדניות וחוויה של חוסר שליטה (דן סאקס, דני דרבי ועדי כהן, 2020). לכן, בהתייחס לשגרת היום, בית הספר הקפיד לקיים את הלימודים בעזרת הזום מהבוקר ועד לצהרים. הילדים המבודדים ציינו זאת בשיחת הטלפון ולהערכתי ככל שהם והוריהם הקפידו על השתתפות בשיעורים, מצבם היה טוב יותר. השיעורים סיפקו גירוי אינטלקטואלי וחוויה חברתית חלופית.

מפרספקטיבה גופנית, הסבר נוסף לשעמום יכול להיות נעוץ בחוסר בתנועה ובהעדר מגע פיזי, במיוחד כאשר מדובר בילדים. אנליטיקאים רבים דוגמת דונלד וויניקוט הדגישו את חשיבות המגע הפיזי בגיל הרך כדרישה להתפתחות תקינה (ויניקוט, 2009), אולם גם בגילאים מאוחרים יותר מגע מהווה חלק אינטגרלי מהתקשורת המשפחתית. הדבר מדגיש שוב את היתרון בהצטרפות לפחות הורה אחד לבידוד עם ילדו.

סקירות מחקרים שנערכו על ילדים בבידוד העלו שילדים ומתבגרים עלולים לחוות אחוז גבוה יותר של דיכאון וחרדה במהלך בידוד כפוי או בסיומו. גורמים המשפיעים על חווית מתח בבידוד הוגדרו כאורך הבידוד, פחד מהדבקה, תסכול, חוסר במידע ברור, סטיגמות ועוד ( Loades at al, 2020 ; Brooks et al, 2020). בהתאם, הבידוד הנוכחי בקהילת בית הספר אופיין בטווח זמן קצר (עד שבועיים), תוך הקפדה על שימוש באמצעים טכנולוגים שאפשרו לילדים, למורים ולהורים לשמור על קשרים הדוקים (כולל קשר עין). בנוסף, מכיוון שהבידוד התבצע באופן רוחבי (ילדים ואנשי צוות הוצאו לבידוד במקביל) – הצליחה להיווצר חוויה חברתית משותפת אשר סייעה במידה רבה בהתמודדות עם התחושות הקשות שתוארו קודם לכן. קהילת בית הספר אף התגייסה לפעולות כגון "חבר מאמץ חבר", כלומר ציוות ילדים בבידוד עם כאלו שאינם. במסגרת יוזמה זאת, החבר שאינו בבידוד דאג לשוחח בעזרת אמצעים טכנולוגים מגוונים עם המבודד ואף להביא לביתו הפתעות קטנות.

אשמת "המדביקים"

עד כה הצטברו בשדה עדויות רבות על תחושת האשמה והחשש להדביק אחרים כמאפיינים את חולי הקורונה. ד"ר סטפני ניומן, פסיכולוגית מניו יורק שייעצה למספר אנשים שאותרו כחיוביים לנגיף, טענה שהחולים סובלים מתחושות אשמה, חרדה ופחד על כך שהעבירו את הנגיף לאחרים. לטענתה החרדה מתעצמת משום שהנגיף אינו מוכר, ונושא חוסר וודאות בנוגע להשלכותיו. גם רוסאן קאפאנה הודג', פרופסור וחוקרת בריאות הנפש שעבדה עם הרבה משפחות ויחידים שנדבקו במגיפה, מעלה את רגשי האשם כמוטיב עיקרי. היא טוענת שבקרב אלה שנמצאו חיוביים לנגיף, עלתה תחושת אחריות להפצת המחלה, ורגשותיהם נעו מחששות מתונות ועד פאניקה. היא מוסיפה שבקרב המתגוררים עם חברי משפחה בקבוצות סיכון רפואי - רמת החרדה גבוהה אף בהרבה (Jamieson, 2020).

בהקשר זה מעניין לציין שכל אנשי צוות ההוראה, כמו גם חלק מהתלמידים שאותרו כחיוביים לנגיף, העלו את תחושת האשמה כרגש גורף – האשמה על היותם אחראיים להדבקה או לכך שהכניסו לבידוד את העמיתים והתלמידים שלהם. מורים, כאנשי מקצועות טיפוליים ותומכים, חשים אחריות להטיב עם האוכלוסייה עמה הם באים במגע ולכן האפשרות כי הזיקו לה הייתה לנטל. גם תלמידים העלו את החשש שהדביקו ושלחו לבידוד אחרים. כך למשל, ילדה ששיחקה עם חברותיה של אחותה בטרם נודע שהיא חיובית לנגיף ביטאה דאגה לאותן ילדות שנשלחו בעקבות המפגש עמה לבידוד.

במהלך השיחות, התייחסתי לתחושת האשמה וכן לבושה שתיארו החולים כמתלווים למחלה. חשוב היה לאוורר רגשות אלו, לברר אותם, לתת להם מקום ואף להעלות כנגדם אמיתות פשוטות – שאף אחד לא בחר להידבק או להדביק, שהמגיפה מצערת מאוד, שהיא עולמית ומשפיעה על כלל האוכלוסייה.

מגבלות ההתערבות

במהלך האירוע ניתן דגש חשוב על יצירת קשר תומך בצוות הניהולי הבכיר של בית הספר. עם זאת, עלה קושי להגיע לקהל המורים הרחב, וזאת מכמה טעמים. מצידי - כמות המשאבים שנדרשה כדי לפנות לאוכלוסיית בית הספר לא הותירה משאבים עבור אנשי ההוראה שלא נחשפו באופן ישיר לנגיף. מצד המורים – עומס העבודה והקונפליקט "עבודה-בית" המלווה אותם לאורך תקופת המשבר הגיעו לשיאים חדשים, היות והצוות הנותר התגייס להחליף מורים שחלו או כאלה שנכנסו לבידוד ויצאו ממעגל העבודה.

כך נחשף פרדוקס תקופת הקורונה, בו המורים הניצבים במידה רבה בחזית ההתפרצות, והינם אוכלוסייה הזקוקה מאוד לחיזוק, עסוקים מדי בכדי לקבל תמיכה, במערכת חסרת משאבים מראש. נושא זה גרם לתסכול רב עבורי ועבור אחרים במערכת. ובעוד זאת התמונה לטווח הזמן הקצר, הרי שלטווח הארוך חשוב מאוד לשקול כיצד להקצות לכלל צוות ההוראה משאבי התמודדות נפשית יעילה.

סיכום

המאמר הנוכחי מתאר גילוי הדבקת קורונה בבית ספר יסודי, ומפרט את טיפולי כפסיכולוגית ציבורית במשבר. ההתערבות המוקדמת נערכה במספר אופנים.

במישור הקהילתי אותרו מעגלי פגיעות ראשוני שני ושלישי, והחולים כמו גם המבודדים, הוזמנו לקבל ליווי נפשי. יצרתי קשר עם הורים, ילדים ואנשי צוות שנמצאו חיוביים לנגיף, כמו גם עם אלה שנשלחו לבידוד. בנוסף, עבדתי בקשר הדוק ותומך מול הצוות הבכיר של בית הספר, ויחד נערכנו לביצוע שיחות זום להסברת המצב ולהפחתת החרדה בקהילה. בהקשר הקהילתי חשוב לציין את יעילות השימוש במודל עבודה לשעת חירום. כבכל מצבי המשבר, האחראיים לטיפול באירוע (כולל אותי) חוו לא פעם חוסר אונים, והושפעו בעצמם – מפחדי הידבקות, מהמצוקה הציבורית ומהצורך לספק בבת אחת מענה להרבה אנשים. מודל עבודה מסודר סייע לגיוס משאבים.

במישור המשפחתי אותרו משפחות בסיכון ונערכו שיחות בכדי לסייע להתמודדויות הילדים וההורים, ולהציע כלים להתמודדות. במקרים בהם איתרתי פיצולים קשים במשפחה, ניתנה תמיכה גם בסיום המשבר המיידי. לבסוף, במישור האישי הושם דגש בשיחות על חוויות הבדידות, השעמום והיציאה משגרה, כמו גם על תחושת האשמה בקרב יחידים – ילדים ומבוגרים.

ההתערבות בעת החירום המפורטת לעיל הינה התערבות לטווח קצר, במהלך שבועיים בהם אותרה הדבקה בנגיף ומשפחות נשלחו לבידוד. כמובן שחשוב להתייחס ולפעול גם בטווח הארוך. למרות עדויות המראות כי אחוז יחסי גבוה של חולי קורונה סובלים מדיכאון ופסיכוזה לאחר החלמתם (Varatharaj at al, 2020). הגילוי וההדבקה בנגיף שהתפשט בקהילת בית הספר הסתיימו לאחר הבידודים ועד כה נראה כי התפשטות הנגיף נבלמה, בלא שידוע על פגיעות בריאותיות או נפשיות קשות. כעת יש לקוות שהחיסון הגיע לכלל צוותי ההוראה, כמו גם לכלל האוכלוסייה, בתקווה שנוכל כולנו לנשום לרווחה.

על הכותבת – אילת בן זיו

פסיכולוגית חינוכית מתמחה ופסיכותרפיסטית גופנית, המטפלת בילדים, נוער והורים בשירות הציבורי ובעלת קליניקה פרטית בהרצליה. התמחויות מיוחדות כוללות פסיכו-סומה, משברי חיים ואבדן, ילדים ונוער והדרכת הורים.

מקורות

דן סאקס, דני דרבי ועדי כהן, 2020, נפש בהסגר: השפעות פסיכולוגיות של בידוד בימי קורונה https://www.cognetica.co.il/soul-in-quarantine/

ויניקוט, ד. ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: הוצאת עם עובד.

קלינגמן, אביגדור, עופרה שטיין (2004). התערבות מערכתית מונעת בעת אסון וטראומה. בתוך קלינגמן, א', רביב, ע' ושטיין, ב' (עורכים). ילדים במצבי חירום ולחץ מאפיינים והתערבות פסיכולוגית. (עמ' 143-178),  ירושלים: מחלקת פרסומים, משרד החינוך

Amy Jamieson (2020) Why Some People Feel Guilty After Testing Positive for COVID-19 https://www.healthline.com/health-news/why-some-people-feel-guilty-after-testing-positive-for-covid-19

Aravinthan Varatharaj, Naomi Thomas, Mark A Ellul, Nicholas W S Davies, Thomas A Pollak, Elizabeth L Tenorio et al (2020). Neurological and neuropsychiatric complications of COVID-19 in 153 patients: a UK-wide surveillance study. The Lancet psychiatry. Published: June 25, 2020DOI:https://doi.org/10.1016/S2215-0366(20)30287-X

Brooks, S. K., Webster, R. K., Smith, L. E., Woodland, L., Wessely, S., Greenberg, N., & Rubin, G. J. (2020). The psychological impact of quarantine and how to reduce it: rapid review of the evidence. The Lancet psychiatry. DOI: 10.1016/ S0140-6736(20)30460-8

Freud, S. (1905). Three essays on the theory of sexuality. S.E., 7, 123–24

Jay. L. Lebow (2020) Family in the Age of COVID-19. Family Process. Volume 59 Number 2. June 2020  

Maria Elizabeth Loades, Eleanor Chatburn, Nina Higson-Sweeney, Shirley Reynolds, Roz Shafran, Amberly Brigden, Catherine Linney, Megan Niamh McManus & Catherine Borwick, Esther Crawley (2020). Rapid Systematic Review: The Impact of Social Isolation and Loneliness on the Mental Health of Children and Adolescents in the Context of COVID-19. Journal of American Academic child Adolescent Psychiatry. . 2020 Nov;59(11):1218-1239.e3. doi: 10.1016/j.jaac.2020.05.009. Epub 2020 Jun 3

Xiao Zhou (2020) Managing Psychological Distress in Children and Adolescents Following the COVID-19 Epidemic: A Cooperative Approach. American Psychological Association. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy. Vol. 12, No. S1, S76–S78