סיגל פלינט
כמה שבועות אל תוך הסגר כתבת חדשות פורצת בדיווח רציני:
"הבעיה שאוכלים פחות פירות וירקות, יותר ממתקים, שותים פחות מים,פחות פעילות גופנית ולכן יש עלייה של ממש בהשמנת יתר והחשש במשרד הבריאות הוא שבין 50-60 אחוזים מהאוכלוסייה יעלו בין 5-7 קילוגרם, וזה יהווה בסיס למחלות כרוניות רבות שנגרמות מהשמנת יתר."
במקביל להפחדות מפני השמנה, באמצעי התקשורת והחדשות, הופצו גם דימויים שהגיעו דרך הטלפונים הניידים לכול "משמין פוטנציאלי", שעשוי למצוא עצמו בין חבורה של שמנים על חוף הים בספטמבר הקרוב. אפילו למונה ליזה עשו פוטו שופ שבו היא העלתה לא מעט קילוגרמים, במהלך הסגר העצוב בלובר.
לא רק ב"טיפול" בקורונה השתמשו בהפחדה, גם "בטיפול" בהשמנה יתר ייצר השיח הרפואי הפחדה ולא הרגעה, הסברה או נרמול של דפוסי "ההפרעה באכילה" בימים של קורונה. ההתמקדות בסימפטום האכילה ובפחד מפני השמנה ומחלות כרוניות שנגרמות דרך השמנת יתר, לא הפתיעה אותי כלל וכלל, אחרי הכול, מזה שנים, זו ההתמקדות של שירותי הבריאות.
נזכרתי באחת מהסצנות האדירות שמעלה את השיח הזה, המפצל בין הגוף לנפש, בין הסיבה למסובב, בסרט "סיפור גדול" בבימוי של ארז תדמור ושרון מימון. הסרט עוסק בארבעה גברים שמנים מרמלה, שמאסו בדיאטות הרזיה, ומקימים קבוצת מתאבקי סומו, ענף ספורט שבו למבנה גוף שמן, יש יתרון.
בסצנה אנו צופים במעגל של אחת מקבוצות התמיכה לירידה במשקל, אחד המשתתפים פותח ואומר שהוא "נקי" ואפילו הוריד 250 גרם. המשתתף זוכה למחיאות כפיים מהמשתתפים, והמנחה, גאולה מזכירה לכולם " שיותר חשוב ממה אוכלים זה מתי אוכלים וכמה אוכלים, כי הרעב הוא העבד שלנו ולא המלך". גאולה ממשיכה בסבב, אבל מדלגת על פני הרצל (איציק כהן), משתתף אחר בקבוצה, כאילו היה בלתי נראה, למרות גודלו, ורגע אחר כך אומרת לו " אני לא מבינה בכלל מה אתה עושה פה, כי מועדון חברים זה לא. האמת? אני לא אתפלא בכלל אם יש לך בעיה עם השיטה". הרצל, תחילה במבט מושפל, אבל עם הזמן מקבל כוח וקול "בטח בעיה, איך לא תהיה לי בעיה? אני קורע את עצמי בשביל לרזות, אני לא מצליח, אבל לפחות מנסה".
"בטח מנסה" עונה לו גאולה, " אוכל, אוכל ולא מרזה, זה לא מספיק.. תשמע אני לא יכולה לעזור לך אם אתה לא מתכוון לעזור לעצמך, אני מתחילה להבין שאתה מקרה אבוד... להשמין זה מסוכן, זה באחריותי אם מישהו מכם מקבל פה התקף לב חס וחלילה".
"מה קשור להתקף לב? אני בריא כמו שור, עונה לה הרצל, הדבר היחידי שהורס לי את הבריאות זה הדיאטה שלך. ואת יודעת מה אולי אני באמת לא רוצה, למה לי, מה חטאתי. מי בכלל צריך את הדיאטה שלך. מה יש כולם חייבים להיות רזים, זה אתם שאמרתם ששמן זה חולה ואנחנו אכלנו את זה. מוכרים לנו כאן שנאה עצמית ואנחנו עוד משלמים על זה.
האמרה החזקה של הרצל שגישתה של גאולה, המייצגת את הגישה הרפואית המקובלת, לנפשו וגופו, למעשה מוכרת לו "שנאה עצמית" בתשלום, חושפת את ההשלכות של השיח המתייחס לגוף ולא לנפש. כך למעשה דינו של מי שצורך "שנאה עצמית" נדון לחיים שיש בהם פיצול.
הפיצול הראשון הוא פיצול בין גוף לרוח. הגוף כביכול הוא "האויב". כיוון שיש לו צרכים ודחפים הוא נחווה "כבית התשוקות האסורות" מחד, וכאוסר ומגביל, מאידך. הוא נחווה ככלוב ממנו הנפש ("הרזה") רוצה להשתחרר (Bordo, 1993).
הפיצול השני הוא הפיצול בין אני ללא אני. הגוף נחווה כאובייקט ומשום כך אני יכול לעצב אותו, כמו גם להשליך עליו ולהאשים אותו בכל צרותי( ובכך יכול להפוך ל"פח זבל" של ההשלכות).
הפיצול השלישי הוא פיצול בין שליטה לאובדן שליטה והוא הרלוונטי עבורנו ביותר, בתקופה זו. בציר זה אני יכול לעשות התקה ולחשוב את עצמי כמי שאיננו שולט באירועים שסביבי אבל יכול לשלוט בדפוסי האכילה והאימונים שלו.
מייקל סאקס, שמקשר בין חוויה של חיים שאינם ניתנים לשליטה לבין חוויית הרעב אומר: "היום, אנשים כבר לא מרגישים שהם יכולים לשלוט באירועים המתרחשים מחוץ להם, אבל הם יכולים לשלוט באוכל שהם אוכלים ובכמה רחוק הם יכולים לרוץ. דרך ההינזרות הם מפיקים ביטחון עצמי." (אצל: Bordo, 1993).
כך הופכת היכולת להתגבר על כאבים, נפשיים וגופניים, לעוד הוכחה ניצחת לשליטה, שבעידודה של תרבות הצריכה מבטיחה שנוכל להכניע, להיות בלתי פגיעים, לכבוש את הגוף ולמרוד בצרכיו.
גאולה, מהסרט "סיפור גדול", רואה את הרצל "כמקרה אבוד" כי לא מצליח לעמוד בדיאטה ולכבוש את צרכי גופו. יחד עם זאת, למרות שהוא לא מצליח לשלוט באכילה, סיכוי גדול שהוא מנסה באמצעותה, לא באופן מאוד מודע, לשלוט ברגשותיו, או לפחות לווסתם ולטשטשם.
השליטה, או ליתר דיוק אשליית השליטה, בבלתי ניתן לשיטה, באמצעות אכילה או הינזרות מפניה, הוא אחת הסיבות העיקריות בעיני, לעיסוק החברתי הטורדני באוכל, אכילה ומשקל, בעת הזאת.
בתחומים רבים בחיינו, נסדקה, אשליית השליטה. לא היה ברור אם נדבק, מתי נדבק, כיצד נדבק, אולי עדיף שנדבק.. מתי נחזור לעבודה? והאם יש עבודה לחזור אליה בכלל? ואם כבר עובדים ומתוך הבית? אז מה זה משנה באיזו שעה תהיה הישיבה? ואין בעיות של הגעה אז אפשר שהכול יהיה ברצף, ככה מדבר לדבר ומזום לזום, "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע".
אז איך לא נשבר לך הזום? שאלתי חברה שעוברת מזום לזום חופשי, שאלה טובה, היא ענתה לי, אין סוף לאפשרויות המדהימות. אפשר גם להשתכר וגם להתמכר, היא הוסיפה.
סיגל נוסבוים פלינט, פסכודרמטיסטית ואנליטיקאית קבוצתית, מדריכה מוסמכת מטעם יה'ת. מלמדת בתוכנית לתואר שני לטיפול באמצעות אומניות, במכללת סמינר הקיבוצים ובדימול- בית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים. מכורה לתחום הטיפול בהתמכרויות בכלל והפרעות אכילה בפרט. מטפלת דרך פרספקטיבות פמיניסטיות והתייחסותיות וגישות ממוקדות גוף.
