סיגל פלינט
בפוסט הקודם קישרתי בין ציר השליטה, או לייתר דיוק תחושת אובדן השליטה לבין הצריכה המוגברת, או ההתעסקות המוגברת במזון ממשי או סימבולי. כאשר סדר הארוחות ו/או הפעילויות הגופניות הם בגבול "הטעם הטוב" או "בטוב טעם" הם מייצרים עוגן מבורך. מאידך, עד מהרה העיסוק הפיזי עשוי לעשות התקה לחוויית אובדן השליטה והופך לפעולה שמייצרת "אשליית שליטה", על "משקל". אינני שולטת בחיי אך אני שולטת במשקלי.
ציר נוסף שעשוי לגרום לנו לחשוב מחדש על "השימוש באוכל", בין אם לשם מילוי ובין אם למילוי באמצעות ריקון, שהרי גם הניסיון לשלוט ברעב ובאכילה הינו "ממלא", הוא ציר הקשור לחוויית ריקנות ואובדן משמעות.
אומר מרקו פררי, במאי איטלקי שביים בשנות השבעים בצרפת סרט חתרני ובוטה בשם הזלילה הגדולה: "העולם המערבי, כולו, ארוחה אחת גדולה. אוכלים- ושותים, כאילו עושים חיים ובעצם מנסים למלא את החור שיש לנו בפנים. אך זהו בור ללא תחתית, שבבסיסו יש ייאוש. הסיבה מדוע אוכלים כבר נשתכחה, והרצון היחיד הוא למלא את הבור ולהתמודד עם אותו ייאוש. הייאוש קשור לאובדן המשמעות לחיים. כאשר הצורך למלא בחומר מעיד על חברה במסלול של ירידה".
אם כך האם יתכן שזלילה למעשה מרוקנת? ואם כן, אז מה היא מרוקנת בדיוק?
הסרט מגולל את סיפורם של ארבעה גברים: שופט, מפיק טלוויזיה, טייס ושף, הסוגרים סוף שבוע באחוזה מחוץ לעיר, למעשה, מצויים במן "סגר" שכזה מתוך בחירה, הם אוכלים ואוכלים עד שבסוף מתים, אבל ממש. הסרט אומנם עורר פרובוקציה בשעתו, בעיקר בשל האורגיות לאורכו, אך לעניות דעתי, לסרט אמירה חזקה מאוד שמזה שנים גם אקטואלית ומתכתבת עם אחת "המראות" שהציבה בפנינו קורונה.
קשה לספור את כמות הארוחות בסרט, אך במקום שהארוחה תפתח את התקשורת בין הסועדים, הדיאלוגים נסובים סביב נושאי האוכל והכנתו בהווה, כשהם נקיים מעברן של הדמויות, מעמדן, יחסיהם, הרגשות והמאווים שלהם. כך למעשה, עצם ההתעסקות בזלילה מרוקנת את מערכות היחסים האפשריות. הדמויות מונעות על ידי האובססיה שלהן לאוכל, כאשר עם הזמן הן אוכלות לא רק בכל זמן אפשרי, אלה גם בכל מקום אפשרי.
כאמור, יש גם אורגיות, וארבעת הגברים עושים סקס עם זונות שמגיעות למקום. אך נראה שהם צורכים את הסקס, כאילו היה אוכל. הבשר הנאכל והבשר בו נגעו מקבלים את אותה ההתייחסות, ומרוקנים את האפשרות לאינטימיות מכל סוג שהוא. נראה שהמשפט הנכון ביותר לתאר את המתרחש בסרט נאמר על ידי השף: "פרט לאוכל, הכול הוא תופעת לוואי". ואולי גם ניתן לומר פרט לצריכה ולמילוי כזה או אחר.. הכול תופעת לוואי.
הזלילה בסרט, אם כך, מסמלת את כלל הדברים אותם אנו צורכים, בגדים, בשמים, ספרים, נעלים, נרות ריחניים, בקבוקים מפיצי ריח, מחשב נייד, תוכניות ריאליטי, כדי למלא בהם את עצמנו. אך מילוי זה מבטא יותר מכל חסר, הקשור לאובדן משמעות וייאוש גדול. בשביל לא להרגיש אותו או לרוקן עצמנו ממנו ומהתחושות שהוא יוצר בנו, אנו זוללים, מרגישים שוב ייאוש, לא מוצאים את המשמעות שאיבדנו, והכול חוזר חלילה.
אם הפתרון הקשה ליישום בציר השליטה, עליו דובר בפוסט הקודם, הוא לשחרר את האשליה שאנחנו שולטים ולקבל את העובדה שאנחנו אנושים, פגיעים וחסרי שליטה, לקבל את זה, כמו שהמיינדפולנס מציע, שזה פשוט "ככה זה.." הרי שבציר הריקנות ואובדן המשמעות, הפתרון הוא להתחיל לשאול את עצמנו שאלות- מה יכול להיות משמעותי עבורי? איך אני יכול להזין את עצמי במשהו מעבר לחומר? פעמים רבות זה קשור בתנועה של תשוקה וסקרנות מבפנים החוצה ולאו דווקא ממשהו שימלא אותי מבחוץ. אומרת ג'נין רות' שכתבה ספרים רבים וביניהם את Breaking free from emotional eating טוענת שהגמילה האמיתית מאכילה רגשית היא הגמילה מהמחשבה שמשהו ימלא אותך מבחוץ.
רבים שאני פוגשת, וביניהם גם אני, חוזרים לשגרה מתוך תקווה שיצליחו לשמר בה את אותו הדבר שמצאו עבור עצמם כמעניק שמחה ומשמעות בזמן קורונה. גם אם אי אפשר לעשות שינוי גדול ודרמטי, כי אחרי הכול, השיטה תישאר כשהייתה, הרי שמשהו אחד קטן, משמעותי ומספק בטוח שאפשרי, בהצלחה לכולנו.
סיגל נוסבוים פלינט, פסיכודרמטיסטית ואנליטיקאית קבוצתית, מדריכה מוסמכת מטעם יה"ת. מלמדת בתוכנית לתואר שני לטיפול באמצעות אומניות, במכללת סמינר הקיבוצים ובדימול- בית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים. מכורה לתחום הטיפול בהתמכרויות בכלל והפרעות אכילה בפרט. מטפלת דרך פרספקטיבות פמיניסטיות והתייחסותיות וגישות ממוקדות גוף.
