לי ליבר
ביום שישי ה-16.2.2018 התקיים יום העיון השנתי של י.ה.ת (האגודה לטיפול באמנויות), אשר נערך בקמפוס צפון של מכללת סמינר הקיבוצים. יום העיון ביקש להפגיש בין הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי לבין הטיפול באמנויות, אשר השילוב בניהן מהווה פיתוח מרתק, המאפשר להרוויח מהחיבור של שני העולמות. תכנית יום העיון כללה הרצאת מליאה מאת ד"ר יעל שרון, ולאחריה הצגות מקרה מאת קרן שפירא, גלית יצפאן וניצה דור, ומגוון של סדנאות מצומצמות יותר, אותן העבירו מלי ניר, יובל דובוסרסקי, עינת אסא פולנסקי, דניאלה פישר דיקסון, נעמי וויץ, איריס טרוינר ומיה נאור. הסדנאות הדגימו את הקשר שבין ה-CBT (Cognitive Behavioral Therapy) לבין האמנויות, ובאמצעות התנסות בפסיכודרמה, מוסיקה, אמנויות הקרקס, ביבליותרפיה, תנועה ואמנות, המשתתפים למדו להבין איך באה לידי ביטוי גישת ה-CBT באופן חוויתי ויצירתי. בשל טבען האינטימי והמעשי של הסדנאות, תביא סקירה זו את הרצאת המליאה בלבד.
בפתח הרצאתה, הציגה ד"ר שרון את כוחה של הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית. ראשית, מדובר בטיפול ממוקד, מבוסס מחקר (evidence-based therapy), שמטרתו להפחית מצוקה אצל המטופל. זהו טיפול הנשען על תפיסת עולם אופטימית, המאמינה שניתן ליצור שינוי באמצעות פיתוח מודעות, לימוד, תרגול ויישום וזאת מבלי להיות מנותקים מהסביבה, דבר שמתבטא בכך שהטיפול יכול להתבצע גם מחוץ לחדר הטיפולים, בין אם באמצעות שיעורי בית ומשימות שעל המטופל למלא, ועד משימות של חשיפה, למשל, שבהם המטפל לוקח חלק באופן פעיל. מדובר בטיפול קצר מועד, המכוון להשגה של מטרות שהתקבלו במשותף בין המטפל למטופל.
ד"ר שרון התייחסה בהרחבה לקשר מטפל מטופל כתנאי הכרחי ומשמעותי גם בטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, אך הקשר אינו המטרה ותפקידו התומך, מכיל, מתקף ומאפשר של המטפל משמש לחקירה משותפת של המציאות ושל קשייו של המטופל. בשונה מהגישות הטיפוליות הקלאסיות, המטפל אינו 'לוח חלק' והקשר הטיפולי צריך לאפשר דיאלוג פתוח ומודלינג אישי. במקום להיות הקרקע להשלכות של המטופל, על המטפל לשתף את המטופל בחוויותיו ונסיונו, שהרי המטפל גם הוא אנושי ומשמש כמודל שאפשר ללמוד ממנו.
ד"ר שרון הזכירה כי לפי העיקרון המהותי ביותר של ה-CBT, בבסיס כל התנהגות עומדת קוגניציה, המבוססת על הדרך שבה אנו קולטים את העולם סביבנו. כלומר, אירוע מסוים מוביל לפירוש קוגניטיבי, אשר בתורו מוביל לרגש ולהתנהגות. מכאן, ששינוי בחשיבה יוביל לשינוי ברגש והתנהגות של האדם. אך מהיכן מגיעים דפוסי החשיבה הלא רציונליים בהם מתמקד הטיפול? ד"ר שרון תיארה את המודל הקוגניטיבי, לפיו התינוק נולד עם נתונים משלו (גנטיקה וטמפרמנט), עליו "מתלבשות" חוויות חיים המיתרגמות לאמונות בסיסיות או סכמות על העולם, על העצמי ועל האחר. חשוב לזכור כי אמונות אלה הן קודם כל חוויות תחושתיות, הנרשמות בגוף הרבה לפני שהופכות למילים, וכך אמונת היסוד של 'אני לא אהוב' יכולה להיות מתורגמת לצורך לעשות הרבה רעש, כי 'אם אעשה רעש אז יראו אותי ויאהבו אותי', לחילופין, אם ה'עולם מסוכן' בעיני, יתכן והנחה מותנית שאפתח תהיה שכדי להתמודד בחיים חייבים להפוך שולחנות ולהיתפס כחזק. סכימות בסיסיות אלה מופיעות בחיי היום יום במחשבות אוטומטיות ומתאפיינות במלכודות חשיבה טיפוסיות לכל אדם ואדם.
כאמור, לאופן ולתוכן החשיבה יש משמעות רבה בהבנת עולמו הפנימי של האדם, אך ניתן להתייחס לכל המרכיבים של המודל הקוגניטיבי- מחשבות, רגשות, תחושות והתנהגות, כנקודת פתיחה לניתוח והבנה טיפולית, כולל מיקוד הקשב: לאן הולכת תשומת הלב הראשונית של האדם? למשל, תשומת הלב של ילדים הסובלים מחרדה תופנה לכל רעש של דלת שנפתחת, עוד לפני שישנה פרשנות. הגישות העכשוויות מדגישות את הצורך בקבלה והשלמה עם דרך החשיבה של העצמי, עם רגשותיו, עם תחושות הגוף. במובן זה, הניסיון ליצור שינוי עשוי דווקא לקבע את הקושי. מטרתו של המטפל לסייע למטופל לזהות את רגשותיו ולהרחיב את הטווח הרגשי, תוך תיקוף וקבלה של רגשות לא נעימים, היכרות עם רגשות ראשוניים ושניוניים ומיקוד בעוצמות רגשיות. לכל מתווסף נדבך נוסף, ולא פחות חשוב – התחושות הגופניות. אלה משמשות כלי עיקרי לזיהוי והבנת הקושי, ומהוות דרך ליצירת שינוי (למשל, באמצעות הרפיות, נשימות, מיינדפולנס ועוד).
כוחו של תחום הטיפול באמנויות טמון, לדידה של ד"ר שרון, ביכולת של המטפל והמטופל 'לחוות את' – ולא רק 'לדבר על'. השימוש האמנויות השונות מאפשר חיבור לחוויה, דרך העוקפת את המילים, ומהווה תוספת יצירתית, מילולית ובלתי-מילולית חשובה למודל הקוגניטיבי הקלאסי. כך, האמנות מאפשרת למטופל להתחבר לתחושות, מחשבות, רגשות והתנהגויות בדרך חווייתית, והרי אין כמו חוויה בכדי לייצר שינוי. חשוב לציין כי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המשלב אמנויות לא מוותר על מטרה ממוקדת; לא מדובר בפעילות 'זורמת', ספונטנית ולא מכוונת (אלא אם מטרת הטיפול תהיה לקדם ספונטניות אצל המטופל), אלא ל'גיוס' של האמנויות השונות למטרה הטיפולית של המטפל והמטופל. וכך, קביעת מטרה טיפולית תיעשה בדרך יצירתית, למשל באמצעות ציור- המצב שלי כיום- ולאן אני רוצה להגיע, או דרך בחירת קלף שמייצג את המצב הנוכחי ואת המטרה אליה רוצים להגיע.
ד"ר שרון הציגה רעיונות יצירתיים בהם ניתן להשתמש לאורך שלבי הטיפול, החל מקביעת קו הבסיס ומטרות הטיפול, דרך הסברים פסיכו-חינוכיים יצירתיים, הדגמת המודל הקוגניטיבי, אפיוני מלכודות החשיבה וכמובן, דגשים רגשיים ותחושתיים. כך למשל, תיארה ד"ר שרון כיצד היא משתמשת בספר 'דמעות רודות' של חנה גולדברג כדרך ללימוד המודל הקוגניטיבי "יום אחד כולם שיחקו עם כולם, רק עם מותק אף אחד לא שיחק"- מה היה האירוע? מה חשבה מותק, מה הרגישה? כמה? איך התנהגה? ומה יכלה לחשוב במקום זאת? דרך הסיפור מתאפשר למטפל להציג דרכים אלטרנטיביות לפתרון בעיות, ולשאול, למשל, האם הילדה יכולה הייתה לשתף את ההורים או את המורה שלה, ולמה זה היה יכול להוביל. במקביל, הדגימה שרון איך ניתן להשתמש בשירים מוכרים וידועים כדרך להדגים אופני חשיבה שליליים של הכללת יתר, למשל ("איני יכול יותר לסבול") וכיצד ניתן לשנות אפיונים אלה למחשבות נעימות יותר ("מילא, שיהיו ימים כאלה, יש גרועים יותר מאלה, וזה לא כל כך נורא"). לחילופין, ניתן לתת ביטוי לעבודה על עיוותי החשיבה, בשפתו של בק, באמצעים יצירתיים וחווייתיים. למשל, ניתן לפסלם או לציירם כ"מפלצות חשיבה", כשלכל מפלצת שם ("מפלצת השחור-לבן"), צורה ואפיון משלה. בהמשך, יוכלו הילדים לבחון יחד עם המטפל מה מזין את המפלצת, מה עוזר לה לקטון ואיך אפשר להפוך אותה למפלצת נעימה וידידותית ולא מאיימת ומשתלטת.
לי ליבר, הינה מטפלת באומנות ובפסיכודרמה. בעלת M.A. בטיפול באמצעות אמנות ופסיכודרמה
