סיגל פלינט
אחת האמירות המטלטלות בתולדות הדרמה ותיאטרון " הגיהינום הוא הזולת" מצויה במחזה שכתב ז'אן פול סארטר "בדלתיים סגורות". הסגר המלא, או הבידוד החלקי, מזמינים אותנו לבחון את היחסים שלנו עם הזולת, תפקידו בחיינו והשפעת הגומלין ההדדית שיש לנו זה על זה. ההדדיות מביאה עימה גם אחריות חברתית. "המראה" המתקיימת במרחב הטיפולי הקבוצתי היא לא רק קשה ומכאיבה, כפי שזו מופיעה במחזה "בדלתיים סגורות", היא גם הזדמנות נהדרת לשינוי ולגאולה.
ג'אן- פול סארטר כתב מחזה אקזיסטנציאליסטי בשם "בדלתיים סגורות" בשנת 1944 ובו שלוש דמויות שמגיעות לגיהינום. במחזה, שיוצא ממש בסמוך לשחרורה של פריז מהכבוש הנאצי, הגיהינום, בניגוד לציפיות, נטול יתדות, אין בו שיפודים, גם לא מברשת שיניים, או מיטה. המיטה, ממילא מיותרת, כיוון שניטלת מהנכנסים האפשרות למצמץ, להתנתק, לישון או לחלום. שלושת הדמויות, שמגיעות למקום נטול החלונות והמראות, מנסות להבין מה הקטע? לשם מה אספו דווקא את שלותם לאותו החדר והאם יתכן שזו אך ורק יד המקרה, או שמא יש תכנון ומחשבה מאחורי קיבוצם יחד. אינס, אחת הדמויות, מנסה שייחשפו הפשעים שהביאום לגיהינום, שמא אולי שם יימצא הגורם המאחד לשהותם, אך עד מהרה היא מגיעה למסקנה הבאה :
אינס: הבנתי, אני יודעת למה אספו אותנו יחד.. אין כל עינוי גופני ולמרות זאת, אנחנו בגיהינום. איש לא אמור להגיע. אף לא אחד. ..בעצם, רק אדם אחד חסר כאן – התליין. הם השיגו חיסכון בכוח אדם. זה הכול! הלקוחות הם המשרתים את עצמם, כמו בחדרי האוכל הקיבוציים. התליין, הוא כול אחד מאתנו לגבי שני האחרים.
עם היציאה מ"הדלתיים הסגורות" של הסגר, אפשר היה לרגע להתבלבל, האם קשה יותר כאשר הדלתות סגורות או פתוחות? לצד מציאות קשה, שבה נאלצו לא מעט נשים וגברים, להימצא עם "התליין" בביתן.ם, כאשר המתח גואה בבית, איתו התוקפנות הפיזית המילולית והרגשית המייצרות מצבי ניתוק ובדידות. כאשר הדלתות סגורות במקומות העבודה הבילוי ובקרב החברים. כאשר הרחובות ריקים. היו אחרים שעבורם, "הדלתיים הסגורות", הביאו עימם שקט, קרבה בין בני הבית בשל השהייה המפתיעה והפסקת המרוץ שמתקיים מחוץ לכותלי הבית. שני המצבים הללו שהתקיימו בזמן הבידוד, משקפים את הצורך שלנו בזולת והתלות שלנו בו לקיומינו, לצד הסכנה שעשויה להיות טמונה במערכת היחסים איתו.
אומרת ג'ודית באטלר במוסף של "הארץ" מה- 4 ביולי, בעקבות יציאתו של ספרה החדש על "כוחה של אי- האלימות" "אם אני חושבת על עצמי לא רק כאדם המתוחם הזה אלא כמי שקשורה באופן יסודי לאחרים, אז אני ממקמת את העצמי שלי ביחסים האלה. במקרה כזה, העצמי שאני מנסה להגן עליו הוא לא רק אני אלא כול אותם יחסים שמגדירים ומקיימים אותי, והיחסים האלה יכולים וצריכים להתרחב באופן בלתי מוגבל, מעבר ליחידות כמו משפחה וקהילה. אם העצמי שעליו אני מנסה להגן קשור במובן מסוים לאדם שאני מתפתה להרוג, אני צריכה לוודא שלא להפעיל אלימות על היחסים האלה, כי הם גם אני. אפשר ללכת רחוק יותר: אני גם תוקפת את עצמי על ידי תקיפת אותו אדם, מכיוון שאני מפרקת את הקשר החברתי בינינו"
באטלר טוענת שיש לפתח פרקטיקות פוליטיות כדי להחליט כיצד לחיות יחד בצורה פחות אלימה, תוך כדי העמקת ההבנה של התלות ההדדית ועיבוד התוקפנות לצורות התנהגות שיכולות להיות יעילות מבלי להיות הרסניות. אחת המסגרות הטיפוליות שעונה לקריטריונים הללו, הנשענת על תפיסות פסיכואנליטיות וסוציולוגיות, מהווה דרך להבנת תהליכים קבוצתיים בקבוצות קטנות וגדולות ומתכתבת במובנים מסוימים גם עם המחזה "בדלתיים סגורות" היא האנליזה הקבוצתית.
לטיפול האנליטי הקבוצתי, מגיעים משתתפים, המעוניינים לעבוד גם על היחסים הבינאישיים שהם מיצרים ועל האופן שבו הם מושפעים ומשפיעים, זאת בנוסף לנושאים האישיים ולקשיים הספציפיים בהם כול אחד מהם רוצה לטפל. לפגישה שמתקיימת מדי שבוע מגיעים עד שמונה משתתפים, אותם מנחה אנליטיקאי קבוצתי שנתפס כ – Conductor, כלומר כמי שמנצח על מאין Jam Session . ריבוי הקולות והזויות נתפס כמשהו שמקדם ומרפא הן את היחיד והן את הקבוצה. הטיפול הקבוצתי מתמקד בתקשורת בין האנשים כאשר זו מתפתחת באמצעות שיתוף, אסוציאטיביות חופשיות, התחברות באמצעות בדיקה היכן הדברים מהדהדים ונוגעים בי ואלי, כמו גם "מראות" שנצבות לנגד עיני באמצעות חברי הקבוצה.
ההשתקפות ( mirroring) נחשבת לאחת התופעות המרכזיות בקבוצה ובעלת השפעה טיפולית מכרעת. פוקס, מייסד האנליזה הקבוצתית, הגדיר לראשונה את התופעה הזו " תגובות מראה עולות במפגש בין מספר אנשים. האדם רואה את עצמו או חלק מעצמו, לרוב חלק מודחק, דרך השתקפותו באינטראקציה עם אנשים אחרים בקבוצה. הוא רואה אותם מגיבים אליו בדרך שבה הוא היה מגיב, או באופן שהוא הפוך לתגובה שלו. כך הוא לומד להכיר את עצמו- זהו תהליך בסיסי בהתפתחות האגו- דרך השפעתו על האחרים והתמונה שהם מייצרים ביחס אליו".
ייחודו של הטיפול הקבוצתי , על פי פוקס ואנתוני, הוא בהיותו "היכל של מראות" , המשתתף בקבוצה משתקף ביותר ממראה אחת, דרך זוגות עיניים רבות יותר מאשר בטיפול הפרטני ובכך מוחזרות אליו השתקפויות שונות ונפתחות עבורו אופציות שונות.
במחזה "בדלתיים סגורות" קטע יפה המדגים את התלות "במראה" ואת הבעייתיות הטמונה בכך שיש רק "מראה" בודדה.
אסטלה: אני מרגישה מוזר....בשעה שאינני רואה את עצמי, חרף העובדה שאני ממששת את עצמי, אני תוהה אם אני אומנם קיימת.
אינס: ..... את רוצה שאהיה לך למראה? בואי, אני מזמינה אותך אליי, שבי על הספה שלי. שבי. התקרבי. עוד. הביטי בעיניי: האם את רואה את עצמך?
אסטלה: אני מאוד מאוד קטנה. אני רואה את עצמי אך בקושי.
אינס: ואילו אני רואה אותך. כל כולך. שאלי אותי שאלות. שום מראה לא תהיה אמינה יותר.
אינס מתנה את זה שהיא תשקף לאסטלה באופן אמין בכך שזו תכבד אותה, לא תתנשא בעליה ובעיקר תקרא לה בשמה ותכיר בה, אחרת תשקר ותהפוך למראה שקרית.
בהמשך המחזה, "המראות" משקפות לכול אחת מהדמויות את מידת האטרקטיביות שלה. "המשולשים" חוגגים וכול אחת מהדמויות נלחמת על תשומת לב, על הכרה, על אהבה וכול הזמן "משלוש יוצא אחד". שלוש הדמויות מוצאות את עצמן משחזרות בגיהינום את אותן מערכות היחסים שבסופו של דבר הביאום אליו. הם מנסים אומנם להימנע משחזורים , לא להיכנע לדחפים ולהזדקקויות הנואשות בנראות ואהבה, וגארסין, הגבר של החבורה אף מציע:
גארסין- אולי ננסה לעזור זה לזה? הם סיבכו את כול החוטים. בכל תנועה שלא תעשי, בכל הינף יד שלך, אסטלה ואנוכי נחוש בזעזוע. איש מאיתנו לא יכול להיגאל בכוחות עצמו. יחד נלך לאבדון או יחד ניחלץ. עליכן לבחור.
דרמות קבוצתיות שכאלה בטיפול הקבוצתי, המהוות למעשה אנאקטמנט ( Enactment ) קבוצתי, פעמים רבות הן הזדמנות לגאולה. הזדמנות אומנם "ליפול שוב למלכודת", אך גם להתבונן עליה "בעיניים פקוחות" ואף להיחלץ ממנה בעזרת המשתתפים האחרים. כל זאת, תוך כדי העמקת ההבנה של התלות ההדדית בנינו, המשאלה לחיות את ההווה באופן אוטנטי ספונטני, והמחויבות לעבד התוקפנות לצורות התנהגות שיכולות להיות יעילות, מבלי להיות הרסניות.
נראה שלא יזיק לנו כולנו, לקחת אחריות על התלות ההדדית המתקיימת בכל המרחבים ולמצוא דרכים יעילות ופחות הרסניות להביע את הכעס הלגיטימי ,התסכול והייאוש. מנגנוני "הרס עצמי" אף פעם לא באמת רוצים להשמיד ולהרוס, הם מעידים תמיד על כאב גדול שלא מוצא דרך אחרת לצאת, לקבל מקום ולהישמע.
סיגל נוסבוים פלינט, פסכודרמטיסטית ואנליטיקאית קבוצתית, מדריכה מוסמכת מטעם יה'ת. מלמדת בתוכנית לתואר שני לטיפול באמצעות אומניות, במכללת סמינר הקיבוצים ובדימול- בית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים. מכורה לתחום הטיפול בהתמכרויות בכלל והפרעות אכילה בפרט. מטפלת דרך פרספקטיבות פמיניסטיות והתייחסותיות וגישות ממוקדות גוף.
