חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • טיפול משולב והפריה הדדית בין דיסציפלינות בטיפול בעזרת בעלי חיים

טיפול משולב והפריה הדדית בין דיסציפלינות בטיפול בעזרת בעלי חיים

פורסם על ידי דודי רז

בחודש ינואר 2018 נערך הכנס השביעי של איגוד מ.ר.ח.ב (האיגוד הישראלי לטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים) בשיתוף עם "חיות וחברה" - היחידה לחקר יחסי גומלין בין אנשים שבמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הכנס עסק ברווח הטיפולי משילוב בעלי חיים במגוון רחב של תחומי טיפול, זאת באמצעות סקירה תיאורטית וקלינית בחלקו הראשון של היום, ולאחריו סדנאות להתנסות בפרקטיקות טיפוליות הנעזרות בבעלי חיים.

הקדמה

בפתח הכנס הציגה הגב' ננסי פריש פלס, יו"ר איגוד מ.ר.ח.ב, את שני המרצים שהרצו בחלק הראשון: פרופ' רחל לב ויזל - פרופסור לעבודה סוציאלית, מטפלת משפחתית מומחית בטיפול בנפגעים מינית ובטיפול קבוצתי ומכהנת כראש מרכז המחקר לחקר טיפול באמצעות אומנויות באוניברסיטת חיפה; והמרצה השני, רפי ישי - פסיכולוג קליני, מחבר מאמרים העוסקים במודל הורות וטיפול מיצירה לצד הדגשת חשיבותו של המדיום. בסיום שתי ההרצאות התחלקו באי הכנס ביו תשע סדנאות, אותן העברו אנשי טיפול מדיסציפלינות שונות הנעזרים בטיפול בבעלי חיים, ובניהם עובדים סוצילאיים, פסיכולוגים, מטפלים משפחתיים וזוגיים ומטפלים אקספרסיביים.

טראומה מינית בילדות, בין גוף לנפש: שימוש באמצעים יצירתיים ושפת הגוף בטיפול – פרופ' רחל לב-ויזל

פרופ' לב-ויזל פתחה את הרצאתה בהצגת נתונים עדכניים אודות היקף החשיפה לפגיעה מסוג כלשהו בקרב ילדים ובני נוער. על פי הנתונים, כ-50% מהילדים עברו פגיעה כלשהי, מתוכם 18% חווה פגיעה מינית, כאשר מחצית מפגיעות אלה היו פגיעות חמורות (יותר מפעם אחת, עם פציעה וצורך במתן טיפול רפואי).

מבנים נפשיים פגועים לאחר טראומה מינית

לצורך הבנת המכניזם בין הגוף לנפש כתוצאה מטראומה מינית, התייחסה פרופ' לב-ויזל לשני מבנים מבחינה קונספטואלית. המבנה הראשון מכונה "עקירת הנפש מהגוף", לפיו התינוק לומד בחודשיו הראשונים שיש לו שליטה על הגוף ושעליו להגן על חלקיו השונים, גם אלו הפנימיים. במצב של סכנה לפגיעה כתוצאה מפלישה לאזור שקרוב לשטח הגופני, המכונה "שטח מפורז", אדם מגיב אוטומטית בהימנעות, עימות או בריחה, הילד יגיב בהליכה אחורה, התכווצות של השרירים, בריחה או עימות על ידי דחיפה של הפוגע. לדברי פרופ' לב-ויזל, התחושה היא שכאשר הייתה פגיעה מינית וישנו איום ממשי לחדירה, ההוראה מהמוח היא "אל תיתן לחדור". כך למשל, אפילו תינוק בין שבועיים שלא רוצה לינוק מזיז את ראשו כדי להימנע מחדירה לאזור הפה. במקרה בו ילד מותקף מינית, הוא נותן הוראה לא לפתוח את שרירי פי הטבעת או את הפה, המהווים את אזור החדירה, אך אם התוקף חזק יותר מהילד, הוא מאבד שליטה על הגוף. ברגע שהתוקף הצליח לחדור לגוף המתנגד, מבחינת הילד הגוף שלו נכשל ואף בגד בו. על בגידה מסוג זו חושב הילד שמגיע לו עונש, והוא אינו רוצה להיות שייך לגוף אותו הוא חווה כמזוהם. מצב זה עלול להוביל להתנהגות של פגיעות עצמיות, התנהגות מסוכנת, מניעה של אוכל ושתיה (או ההפך, אכילת יתר, על מנת לעבות את הגוף או להפוך אותו ל"מגעיל" עבור אחרים). בכך, הנפש הופכת להיות אסירה של הגוף, אז מופיעים תסמינים נפשיים לרבות מחשבות אובדניות.

המבנה הקונספטואלי השני להבנת המכאניזם בין גוף לנפש אותו ציינה פרופ' לב-ויזל, אשר רלוונטי מאוד לטיפול בעזרת בעלי חיים, הוא "מלכודת השבי". לאחר טראומה מינית, מצבים הכרוכים באינטימיות וה"מוכנות" של האדם לחשוף את החולשות שלו בפניי מישהו אחר מבלי לפחד מענישה הופכים מורכבים ביותר. בבגרותם של ילדים אלו, שיא האינטימיות יכול להתרחש גם במערכות יחסים מעוותות, המשחזרות את ה"אינטימיות" הפוגענית שנוצרה בין הפוגע לילד הנפגע (הפוגע חושף בפני הילד את הפנטזיות הלא ראויות והאסורות שלו, והילד נחשף בפני המבוגר במצב של חוסר אונים מוחלט). כך, הטראומה פוגעת ביכולת לחוות אינטימיות בריאה, ומשפיעה על סוג ההתקשרות ועל הקשר שהילדים יחפשו במהלך חייהם. לא פעם, הם יחזרו על אותו דפוס של קשר מעוות, אשר לרוב לא ניתן לקיים אותה ביחסים נורמטיביים (למשל, יחסי סאדו-מאזו). דבר נוסף שנפגע האינטימיות הוא נושא האותנטיות – המידה שבה אנו מוכנים להיות חשופים בפני אחרים, (כמה אני זה אני ומה שאתה רואה זה מה שיש). פרופ' לב-ויזל הדגישה כי לאחר פגיעה מינית, שיא האותנטיות מתרחש גם הוא בקשרים מעוותים למדי, ועלול להוביל להפרעות דיסוציאטיביות.

זאת ועוד, מבנה נוסף הקשור לפגיעה מינית מכונה "בגידה בכל וכל". משמעותו הוא שככל שהילד נפגע בגיל צעיר יותר והפגיעה המינית הייתה מתמשכת יותר, כך הוא עשוי להרגיש כי לא רק שהגוף שלו אכזב אותו, אלא גם שכל המערכת הסובבת בגדה בו. מנגד, לחוויית הפגיעה שעבר הילד אין ביטוי או נראות בעיני סביבתו, דבר שמעצים את תחושת הבגידה של העולם, אשר לא ראה מה התרחש או שלא היה מעוניין לראות.

ביטויים של פגיעה מינית במוח ובגוף

לאחר שסיימה לסקור את התהליכים האינטראפסיכיים שמתרחשים כתוצאה מפגיעה מינית, עברה פורפ' לב-ויזל לתאר את מקורות התהליכים הללו במוח. את דבריה ביססה על מחקר שערכה במרכז הרפואי אסף הרופא יחד עם פרופ' שי אפרתי ואחרים, בקרב נפגעות מינית שעברו גילוי עריות בגיל צעיר. במחקר עברו המשתתפות טיפול משולב בחמצן ובפסיכותרפיה, תוך מעקב אחר בדיקות פיזיולוגיות ומדדי מוח שונים. ממצאי המחקר הראו כי בקרב נפגעות פגיעה מינית, כמות הדם שמוזרמת לאזורי התפקוד במוח היא מופחתת, מה שככל הנראה מביא לסימפטומים של דיסוציאציה. אפשר לחשוב על כך כניסיון של הנפש "להוריד את המסך". אמנם כולם עושים דיסוציאציה סומטית במהלך היום-יום (ניתוק של מידע חיוני ברמה הרגשית, הקוגניטיבית, ההתנהגותית או התחושתית), אך אנו עוצרים אותה על מנת להשתלב ולתפקד בסביבה. ככל שמצבים של דיסוציאציה מתקיימים בתדירות גבוהה, הדבר עשוי להתקבע באמצעות תהליכים של התניה קלאסית, ולהביא לפגיעה חמורה בזיכרון ובתפקוד. ממצאי המוח של המחקר הראו כי הפגיעה בהזרמת הדם הקבועה לאזורי מוח מסוימים יוצרת מעין "פצע" מוסתר בגוף.

בשלב זה, עברה פרופ' לב ויזל למה שכן רואים בגוף, את התוצר של הפצעים בלשון הגוף והנפש. לשם כך, היא הציגה מחקר של ד"ר גלית זנה אשר בחנה את תנועות הגוף והידיים של 60 נבדקים שחוו פגיעת מינית, בזמן שהם מדמיינים ומתארים את האירוע הטראומטי. מיון התנועות שנצפו הובילו לחלוקה לשלוש קטגוריות עיקריות: (1) תנועות "מסבירות", המופיעות בתיאור של אירוע נייטראלי או חיובי שאנשים עושים כאשר הם רוצים להסביר משהו; (2) תנועות "ריתמיות", הבאות לזרז מחשבה כאשר אנו חשים שהיא נתקעה (כמו שקורה במצבים שהרגל נרדמת). אלה תנועות המופיעות במצב של אי נחת; (3) תנועות "מנחמות", הכוללות מגע בשיער ובפנים, הבאות להרגיע את הגוף במצב של סטרס, בדומה לתנועות שהורה עושה שבא ללטף את הילד על מנת להרגיע אותו. אצל ילדים שעברו פגיעה מינית, הופעתו של תנועות מהקטגוריה השנייה והשלישית מסייעות לנו להבין את מה שעבר עליו מבלי להשתמש במילים. כמו-כן, הופעת תנועות מנחמות יכולות ללמד על הצורך של הילד במגע מנחם ומרגיע, המעבירות מסר בשעת הטיפול למטפל. ניתן גם ללמד ילדים פגועים לעשות את התנועות האלה באופן יזום, על מנת שירגיעו את עצמם.

טיפול בפגיעה מינית באמצעות בעלי חיים

לטענת פרופ' לב ויזל, כלל הידע התיאורטי והמחקרי שהציגה באים לידי ביטוי בטיפול בילדים שנפגעו מינית, המהווה חוויה מתקנת. לא מדובר בחוויה הפוכה מהחוויה הטראומטית, אלא יציאה לדרך אחרת, בה שזורים בתהליך הטיפולי האלמנטים שהתרחשו באירוע הטראומטי ונפגעו בעקבותיו. מכאן שבטיפול צריכה להיווצר אינטימיות לא מכאיבה, המיושמת בהדרגתיות. צריכה להיות אותנטיות מטיבה שמזמינה את הילד לחשוף ולהיות גלוי באשר למה שחווה ולחלקים הנפשיים שניזקו. כמו-כן, הגוף חייב להיות מעורב בתהליך הטיפולי מאחר והוא היה חלק מהחוויה הטראומטית. בעוד שטיפול קלאסי במגע אינו מתאים לנפגעים ונפגעות, שכן עלול לשחזר את הטראומה ולהחמיר את הסימפטומים, טיפול הנעזר במגע עם בעלי חיים מאפשר "לעקוף" את הבעיה הזאת ונחשב מיטיב מאוד. בעל החיים משמש אמצעי המתווך את הקשר בין המטופל (הנפגע) למטפל, כאשר הילד יכול לבחור בעצמו אילו איברים הוא חושף ולהחליט באיזה איברים החיה תיגע. במילים אחרות, הילד מחזיר לידיו את השליטה על מיקום ומשך המגע. נוצר דיאלוג של גוף עם גוף, שהוא שונה בהשוואה למגע בין בני אדם. כמו-כן, אפשר להשתמש בתנועות מנחמות באופן טבעי של החיה, למשל, כאשר הכלב שם את ראשו על הילד. הקשר האינטימי והאותנטי עם החיה עשוי להביא למעבר מדפוס התקשרות לא בטוחה או המנעותית להתקשרות בטוחה, להתמודדות עם רגשות של פחד והשפלה והעלאת תחושת הביטחון וההנאה. ניתן לעבוד על האמונה לפיה כולם רעים או מסוכנים, ולהחליפה בידיעה עי הילד יודע לקבל ולתת אמון ואהבה.

מגדל בבל או תיבת נוח - מדיומים משתלבים מול מדיומים מתחרים: רפי ישי

הרצאתו של רפי ישי עסקה במצב "בבל", בו אמצעי תקשורת בטיפול עלולים להתנגש אחד בשני ולחסום זה אתזה. לאמצעי מדיה הגדרה רחבה, הכוללת כל כלי אשר ניתן באמצעותו לבטא דבר מה. בעלי-חיים עשויות לשמש כסוג של מדיה לצורך ריפוי. כך למשל, תיאר ישי מטופל שסבל מבדידות קשה, אשר הביא עימו נחש לטיפול. נוכחות הנחש ותחושת החרדה שעלתה במטפל הביאו אותו לחשוב על האופן שבו המטופל מרחיק ודוחה אנשים. מטופלות אחרות הראו כי בעל החיים אף אינו חייב להיות חלק ממשי בטיפול בכדי לשמש אובייקטים של תקשורת; כך למשל, תיאר ישי מטופלת אשר עסקה בריב עם שכנים בשל הרעש שהכלב שלהם מעורר, מטופלת נוספת שהתייחסה רבות לתחליף שהחתול שלה מהווה לילדים שלא הביאה לעולם.

לשילוב בעל חיים בהתערבות טיפולית, על כל אביזריו הנלווים (כלוב,רצועה וכו'), ישנו פוטנציאל סימבולי אדיר בכל הקשור להיותו חלק מדיום טיפולי. לצורך הבנת הפוטנציאל ציין ישי את התייחסותו של מרשל מקלוהן, מי שנחשב לאחד המייסדים של ענף חקר המדיה, בספרו להבין את המדיה- "למדיום מסר משלו" (1964). מקלוהאן טען כי המדיום משפיע עלינו עד כדי כך שכל מידע שאנו קולטים מושפע מהאופן שבו הוא הגיע אלינו ומהאופן שבו פועל המדיום. כך למשל, בטיפול פסיכואנליטי, אנו נכנסים לחדר, רואים את הספה ומבינים מה מצפה לנו; הספה מעצם נוכחותה מעבירה מסר בעל תוכן שמספק מידע, מעורר מגוון תחושות ומנחה את אופן התנהגותו של המטופל. בדומה לכך, מפגש עם כלב בחדר הטיפולים יעביר אל המטופל מסר עם תוכן מפעיל. ישי נעזר גם במושג "המיכל" של ביון, על תפקידו של המטפל להכיל את החוויות של המטופל ולהתמיר אותן למשהו שניתן לדבר אותו. לדבריו, המיכל מהווה את הצורה ובתוכו נמצא התוכן, כפי שיש את המדיום שהוא הקול ואת המסר שהוא התוכן. בהקבלה, החיה שנמצאת בתוך כלוב או בתוך החדר יכולים לשמש כמיכל, והחיה עצמה יכולה להיות התוכן שבתוכו. האסוציאציות שהחיה מעוררת וההשלכות שהיא מזמנת יהיו ביטוי להכרה שלנו בנוכחות שלה, ואילו הכלוב, כמסגרת שבה היא נתונה, יעביר מסר אודותיה. ישי המחיש את דבריו דרך תמונה של כלב במלונה, אשר העביר לחלק מקהל מסר של פתיחות והגנה, ואילו עבור אחרים, עבר מסר של צפיפות וחוסר נוחות. בהתאם, סביבת הטיפול יכולה להיות טובה דיה, או להפך.

ישי הדגיש את חשיבותה של היכרות עמוקה עם המדיום הטיפולי בו אנו משתמשים, לרבות הסכנות והאיום שהוא מעורר. מדיום מסוים עשוי להעניק לנו את התחושה שהוא עוטף אותנו ואוחז בנו, או לחילופין, לוכד אותנו כמו לדוגמא - פקק בתנועה. מדיום מסויים יכול לאפשר לנו לבטא את עצמנו ולנוע בגמישות, אך באותה המידה הוא יכול גם להרחיק אותנו. כך למשל, שימוש בארנב בחדר הטיפולים עשוי לגרום לנו להרגיש תחושות מגע ורוך אמהי, או לחילופין, לעורר תחושה בה אנו לכודים כמו ארנבון בכלוב סגור. כך גם הדוגמא של הטלפון הסלולרי – מדיום אשר מקרב אלינו את הרחוקים מאיתנו, אך מרחיק קרובים אלינו מהם אנו מתעלמים בזמן השימוש בנייד.

מדיום גם יכול לחסל מדיום אחר על ידי השתקתו והחלפתו; למשל, המכונית אשר החליפה את הסוס והכרכרה. בהקבלה, נוכחות של חיה מפחידה בטיפול יכולה לשתק את המטופל מבחינה פיזית וורבלית. ואכן, התבוננות במדיום העיקרי של השדה הפסיכודינמי (שיחה) מלמדת על הפעלת מדיום אחד על חשבון אחר; כאשר ייסד פרויד את הטיפול השיחתי, הוא צמצם את הדיבור ההדדי בכך שביקש מהמטופל להתבטא באמצעות אסוציאציות חופשיות. הוא אמנם יצר הזדמנות עבור המטופל להקשיב לעצמו (ובכך הגביר את הקשר אל הלא מודע), אך מיקם עצמו מאחורי הספה ובכך ביטל את מדיום הראייה. לכן, ניתן לומר כי טיפול פסיכואנליטי ממוקד במדיה של הקול הפנימי, אשר הביאה להתמקדות בלא מודע.

כאשר בעל חיים מהווה חלק מהסטינג, אנחנו למעשה משתמשים בו כמדיום טיפולי. על כן, טען ישי, עלינו להכיר לעומק את טבעו של מדיום זה. ראשית, יש לבעלי חיים דרגות שונות של מותאמות לתקשורת אנושית; כלבים וחתולים הם הקלים ביותר לביות, כי התקשרות האמוציונלית שלהן נגישה לתקשורת אנושית. שנית, על מנת שיתפתחו יחסים עם החיה, נדרשת מאיתנו למידה על המסרים שלה ואילו מהאיתותים שלנו היא יודעת לזהות. למשל, המדיום של נחש נתפס כאוטונומי, קר, חלקלק וממשי; חיה כזאת מעוררות בנו תחושות ורגשות עם עוצמה גבוהה, ובכדי לשלב אותה בתקשורת הטיפולית, עלינו להכיר במה שהנוכחות שלה עלולה לעורר, כגון חרדה. בה בעת, תחושת החרדה היא תלוית אדם, שכן היא יכולה לעורר תחושה הפוכה עבור חלק מהאנשים. על כן יש לתת את לדעת על סוג המדיום המתאים למטופל הספציפי.

ישי המחיש את השפעתה של החיה כמדיום תקשורתי עם איכויות טיפוליות דרך סצנות מתוך סרט "חתול רחוב ושמו בוב". הסרט מבוסס על סיפור חייו של ג'יימס בוון, בו מתואר תהליך ריפוי באמצעות חתול הרחוב שלו. בסצנה הראשונה מגיע ג'יימס, שעבר גמילה מסמים והתגורר ברחוב, לבקר את אביו שמתגורר עם משפחתו החדשה. המפגש בין החתול ובין בני המשפחה עורר "מצב בבל" של התנגשות, קושי בקבלת הזר וחוסר תפקוד אבהי. בסצנה השנייה, בה ג'יימס עולה על האוטובוס ולאחריו מקבץ נדבות באמצעות נגינה, מעורר החתול מצב של "תיבת נוח" - בו כולם חיים באחווה תוך יצירת תקשורת חמימה ותומכת. ישי הדגיש כי מצבי בבל, חוץ ממצב של התנגשויות בין מספר מדיומים, הם גם מצב שבו יש ניסיון ליצור שפה אחת בלעדית. מטפלים המתעקשים על גישה אחת, תיאוריה אחת ומדיום אחד המותאם לצורכיהם עלולים לשחזר עבור המטופל חוויה של ניכור, הדרה ונטישה. על בסיס הנחה זו הופנתה ביקורת כלפי פרויד סביב התעקשותו לניטרליות של המטפל. באותה העת, היה זה שנדור פרנצי שהודר בשל מחלוקת עמוקה עם פרויד שנגעה, בין היתר, (נאמנות לתאוריית הפיתוי) להבחנה בין שפת התשוקה שהיא אופיינית למבוגרים, לשפת הרוך לה זקוק הילד. למרות זאת, כתביו הקליניים של פרויד מלמדים שהוא היה מטפל ממוקד מדיום, אשר ייחס חשיבות גדולה לתקשורת.

ההרצאה נחתמה בדוגמא מתוך כתביו של דונלד מלצר, פסיכואנלטיקאי קליינאיני מהחברה הבריטית שעבר אנליזה אצל מלאני קליין. באחד מכתביו מתוארת קליין כרשמית מאוד אך לא קרה, כאישה שדיברה די הרבה ותמיד לעניין, עם שפע של הבחנות. מלצר כתב שלא הרגיש מעולם ש"קליין חיבבה אותו, וגם שלא הייתה צריכה לחבב אותו".. היו פעמים שהחתול שלה היה נכנס לחדר הטיפולים וזה הרגיז אותו. במילים אחרות, הפלישה של חיה מסוג חתול, שבדרך כלל מעוררת תחושה של חמימות, רוך וביתיות, לא התאימה למדיום שקליין הפעילה באנליזה – מדיום קר, מרוחק ושכלתני. לטענת ישי, זוהי דוגמא ל"מצב בבל" של התנגשות בין מדיומים שכלל לא היה במודעות של המטפלת ושלא עובד באנליזה. אירועים רבים כאלו, חומקים מתשומת ליבם של מטפלים שאינם מודעים למדיה המופעלת בטיפול.

השיבה לבראשית – יוצרים סביבת חיים: סדנה בהנחיית ניצן ישראלי-מירוז

ישראלי-מירוז, מטפלת בעזרת בעלי חיים ובאומנות, עסקה בסדנה בדיאלוג שבין בעלי החיים לבין החומרים המרכיבים את סביבת החיים. הסדנה החלה בתרגיל קצר של דימיון מודרך, בו כל אורח התבקש לדמיין רגעי לידה של בעל חיים כלשהו ואת המפגש שלו עם הסביבה החומרית בטבע בה הוא נולד. הרציונל לתרגיל היה שבעלי חיים, בדומה לבני אדם, נולדים לתוך סביבת חיים מלאה בחומרי גלם של הטבע. כך למשל, גור ארנבונים פוגש בפרווה הרכה שהאם ריפדה עבורו, או צב שבוקע מביצתו מתוודע לחול שעליו הוא מפלס את צעדיו הראשונים.

בסיום התרגיל הוזמנו האורחים להתנסות ביצירה בחומרים מגוונים על מנת לברוא את הסביבה של בעל החיים שדימיינו. לצורך כך, חלל החדר אובזר בחומרי גלם בעלי מרקמים שונים שסיפקה ישראלי-מרוז שכללו זבל מחזור, חומרים מהטבע (חול, עלים, ענפים), חומרים סינטטים, אביזרי צביעה, ציוד למלאכת יד ועוד. בדיון שנערך בעקבות התוצרים של האורחים הדגישה ישראלי-מירוז את החיבור לתיאוריה של ויניקוט ולמושגיו "אם-סביבה" ו"אם-תינוק", בדבר חשיבותה של סביבת החיים הראשונית. לדידה, ישנה הקבלה בין רגע הלידה והמפגש עם החומר לבין המפגש של התינוק עם האם והסביבה אותה היא מספקת. האיכויות של החומרים מייצגות את האיכויות האמהיות, זאת בדומה לרעיון שהתינוק מתפתח כחלק מיחידת אם-תינוק ובהתאם לאיכויות שסביבה זו מייצרת. בהקבלה לבעלי החיים, ניתן לחשוב על ארנבת התולשת את פרוותה מגופה ומרפדת את סביבת המחייה של תינוקה כדי שיהיה לו חם, רך ומגן, ומייצרת "אם-סביבה" התואם את צרכיו של הצאצא. לעומת זאת, ארנבת צעירה ולא מנוסה עלולה להמליט את הגורים כשהם פזורים על רצפת הכלוב המחוספסת, ללא הגנה מפני הקור וללא מצע רך. איכות סביבה שכזו ניתן לכנות על פי וינקוט "אם-אובייקט", בשל חוסר המותאמות לצרכיו של התינוק ולמציאות החיצונית.

תפיסתו של ויניקוט את הטיפול כסביבה המאפשרת התפתחות של המטופל במרחב בטוח, עשויה בהחלט לבוא לידי ביטוי בהתערבות מסוג בניית סביבת החיים לבעל החיים, הנעשית בטיפול הנעזר בבעלי חיים. טיפול שכזה מאפשר למטופל להיות במגע פיזי ורגשי לא רק עם סביבת החיים של החיה, אלא גם עם חומרי סביבת הלידה שלו בצורה השלכתית. תהליך הטיפול מזמן עיבוד רגשי לחוויות הראשוניות של המטופל, כמו גם אפשרות להתפתחות אישית ותיקון. האופן שבו חווה המטופל את העולם משנה את תהליכי הויסות החושי והרגשי, אשר עשויים להשפיע בהמשך גם על היכולת שלו לקיים קשרים בינאישיים בונים ולא הרסניים. בדרך זו, הסבירה ישראלי-מירוז, מטופל אשר חווה סביבת אם הדומה לארנבונת שכשלה ביצירת סביבה מתאימה לגוריה, יוכל לערוך שינויים ולפצות את עצמו ביצירת מודל מיטבי שתואם את סביבת אם-ילד שנמנעה ממנו. כלל התהליך שעושה המטופל בשימוש בבנייה בחומרים מחזק את תחושת הקומפוטנטיות וההשפעה שלו על עולמו, תוך תהליך טיפולי של התבוננות ועיבוד חוויותיו. הדיון שנערך העמיק לכיוון תוך אישי, כאשר משתתפי הסדנא שיתפו על חוויות של הורות וילדות, וכיצד הן משפיעות עליהם כמטפלים.

טיפול זוגי ומשפחתי הנעזר בבעלי חיים: ענבר בראל

בראל, פסיכולוגית הנעזרת בבע"ח ומטפלת זוגית ומשפחתית , עסקה בסדנה שהעבירה - בשילוב שבין תחום טיפול זוגי ומשפחתי לבין טיפול הנעזר בבעלי חיים, דרך הכנסת חיית המחמד של המשפחה לתהליך הטיפולי. לצורך כך, הציגה בראל בפתח הסדנה כלי עבודה הנפוץ בטיפול משפחתי בשם ג'ינוגרם (genogram), הצגה גרפית באמצעותה ניתן למפות את מגוון הקשרים בתוך המערכת המשפחתית. קשרים אלו מייצגים את מערכי הכוחות והיחסים הרגשיים באמצעות אוסף של סמלים מוסכמים. אחד הסמלים הוא בעל חיים, אותו אף ניתן למצוא בגרסה המקורית של הגי'נוגרם שייסד מינושין (מראשי גישת הטיפול המשפחתי). בראל ציינה כי לדאבונה, כמעט ולא נעזרים בבעלי חיים בטיפולים משפחתייים, על אף הספרות המקצועית והמחקרית המצביעה על תרומתן של חיות המחמד למערכת המשפחתית ותפיסתן כחלק אינטגרלי מהמשפחה.

טיפול בעזרת בעלי חיים

מהסבר תיאורטי על הג'ינגורם עברה בראל לחלק התנסותי וחוויתי, בו הזמינה את האורחים להתנסות באופן אישי ביצירת ג'ינוגרם של משפחת המוצא שלהם, תוך תשומת לב לבעל החיים המשפחתי במערך הקשרים במשפחה . בסיום הכנת הג'ינגורם עברה בראל לתרגיל בדמיון מודרך, בו כל אורח הוזמן לדמיין את המשפחה שלו מגיעה לטיפול משפחתי . ענבר כיוונה את המשתתפים לחשוב על נוכחות בעל החיים (של המשפחה או לחלופין של המטפל ) בחדר הטיפול, על רקע מיקומו בתוך הדינמיקה של המערכת המשפחתית. מניתוח כמה מהג'ינוגרמים שהציגו המשתתפים, עלו מספר הנחות מעניינות עליהן הצביעה בראל; ראשית, ניתן לראות כי לבעלי החיים המשפחתיים היו תפקידים רבים ומגוונים בתוך המערכת המשפחתית בכללותה וגם עבור הפרטים במשפחה. מהדוגמאות שהציגו המשתתפים ניתן היה לראות שבעלי החיים היוו לא פעם מקור המווסת חרדה, מקנה תחושת ביטחון והווה "צינור" לתקשורת רגשית בין חברי המשפחה השונים.

בראל חידדה הבחנה בין מצבים בהם בעל החיים המשפחתי היווה דמות היקשרות משלימה למול דמות היקשרות חלופית. נוסף על כך, נראה כי חיית המחמד מוקמה לא פעם בתוך מערך "המשולשים" במשפחה (מושג אותו טבע בואן ) והכנסתה של החיה למשפחה גרם לא פעם לתזוזה של המשולשים ולשינוי בדינימקת היחסים בין בני המשפחה. עוד התגלה כי בעל החיים עשוי להוות לא פעם IP (המטופל המזוהה עם הבעיה), ובכך הוא המוציא לאור את הדינמיקות המורכבות והקשות עמם המשפחה מתמודדת. ההבנה הכללית הייתה כי בעל החיים נתפס כחלק אינטגרלי בכל מעגלי החיים במשפחה.

בראל שיתפה מניסיונה לאורך השנים כמטפלת זוגית ומשפחתית הנעזרת בבעלי החיים, כי לחיית המחמד ישנה תרומה רבת ערך בטיפולים, בין אם זה מעצם נוכחותה בחדר הטיפול ובין אם זה בדיווחים אודות קשריה בתוך המערכת המשפחתית. הדבר מסייע בשלב האבחון, בכינון הברית הטיפולית ובדינמיקות עם בעל החיים לאורך המפגשים. תשובות לשאלות כמו, מי מטפל בכלב המשפחתי, מהו מהווה עבור כל אחד מבני המשפחה, ואפילו מתן השם וסיפור האימוץ, מספקים מידע חיוני שמקדם את התהליך הטיפולי.

סיכום בנימה אישית

הקניית ידע תיאורטי ומחקרי עדכני לצד התנסות בסדנאות בהן השתתפתי, חשפו אותי לפוטנציאל הטיפולי הגלום בשילוב בעלי חיים בדיספלינות שונות. הבאת הפוטנציאל לקדמת הבמה והפצתו בפני העוסקים בטיפול עשוי בהחלט לקדם את תחום הטיפול בעזרת בעלי חיים כדיספלינה עצמאית, דבר שהפיח בי תקווה אודות חיזוק מעמדו של התחום. כעובד סוציאלי קליני וכמטפל הנעזר בבעלי חיים, מצאתי את הכנס ממקד את החשיבות בהיסטוריה של סביבת החיים, הן של המטופל ושילובה בתהליך הטיפול בעזרת בעלי חיים והן של המטפל והשפעתה על התפתחותו המקצועית.

על הכותב – דודי רז

דודי רז הוא עובד סוציאלי קליני (M.S.W), בוגר תואר שני בחינוך מיוחד (M.A.) ומטפל מומחה בעזרת בעלי חיים. עבד במחלקה אשפוזית במרכז לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל. כיום עובד בעמך, בקליניקה פרטית בתל-אביב עם ילדים ומבוגרים ומנחה קבוצות טיפוליות.