חיפוש

שני סוגי אשמה ויחסיהם להיבטים של אבל: תקציר מאמרו של גרינברג, 1964

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

היכולת לחוות את האובייקט כסובייקט בפני עצמו ולחוש כלפיו חמלה, אכפתיות ואשמה אינה יכולת מולדת. תיאורטיקנים שונים הצביעו על האופן ההדרגתי בו התינוק הרך נע בחודשי חייו הראשונים לעבר גיבוש תחושת נפרדות מהאובייקט ולעבר היכולת לחוש אשמה, צער ורצון לפיצוי במקומות בהם התינוק חש שפגע או הרס את האובייקט. במאמר זה Grinberg (1964) מציע גישה מקורית וייחודית המבחינה בין אשמה דיכאונית המאופיינת באכפתיות ודאגה לאובייקט לבין אשמה רודפנית שמאפייניה ומקורותיה שונים באופן מהותי. להלן תקציר חלקו הראשון של המאמר, בו מוצגת ההבחנה בין אשמה דיכאונית לבין אשמה רודפנית.
***
Grinberg פותח את מאמרו בטענה כי מקומה המרכזי של אשמה באטיולוגיה של הנוירוזה והפסיכוזה ידוע לנו, אך מקורות האשמה, טבע האשמה וחלקה בהתפתחות הנפשית עדיין אינו מובן דיו. הוא מציג שתי נטיות טיפוליות רווחות: עמדה המכוונת לשחרור המטופל מאשמה באמצעות פירושים מתוך התייחסות לטבעה הפתולוגי/נוירוטי המזוכיסטי, ועמדה הרואה פתולוגיה כנובעת דווקא מהכחשת אשמה על דחפים מיניים ואגרסיביים כלפי האובייקטים. Grinberg רואה מחלוקת זו כנובעת מעיסוק בשני סוגי אשמה נפרדים כאילו היו סוג יחיד של אשמה.
אחת מנקודות המוצא הקלאסיות שפרויד הציע בנוגע לאשמה היא שהיא נובעת ממתח בין האגו לסופר אגו ומתבטאת בצורך בענישה. ב-1913, כאשר למד את התסביך האדיפלי בחברות פרימיטיביות, פרויד זיהה כיצד אשמה מתבטאת בשני איסורי טאבו מרכזיים: גילוי עריות ורצח אב. פרויד התייחס לאשמה המופיעה בעקבות רצח אב וראה בה מהלך בו האגו נכנע לסופר אגו מתוך פחד מאובדן אהבה והגנה. מצד שני, ב-1916 פרויד הראה כיצד אשמה עלולה לגדול לממדים גדולים עוד יותר דרך פנטזיות לא מודעות ולאו דווקא דרך מעשים ממשיים. עבודתו המאוחרת של פרויד מ-1930 שייכה אשמה לתחום הדחפים האגרסיביים, כאשר האגרסיה מופנה כלפי האגו ככוח מעניש אשר מאחוריו עומד הסופר אגו.
Klein (1935) האמינה גם כן כי אשמה קשורה בהופעת הסופר אגו, אך מיקמה אותה בתקופה מוקדמת יותר בה הסאדיזם של התינוק ממלא תפקיד משמעותי. היא טענה כי תחושת אשמה ראשונית נובעת מתשוקותיו הסאדיסיטיות-אוראליות של התינוק, המכוונות בעיקר לטריפת האם ובעיקר שדה (בהתאם לרעיונותיו של Abraham).

שני סוגי אשמה: רודפנית ודיכאונית

Klein (1935) תיארה אשמה המתקיימת כחלק ממה שכינתה עמדה דיכאונית, אשר מבשרת את קיומו של אגו שהוא אינטגרטיבי דיו לחוות אותה ולקחת בעלות על ניסיונות התיקון.
אחרי קליין, Winnicott (1958) הוא שהדגיש יותר מכל תיאורטיקן אחר כי אשמה, גם כאשר היא בלתי מודעת ובלתי רציונלית, מערבת גם בשלות רגשית, תקווה ובריאות של חלק מסוים מהאגו.
Grinberg מציע כי קיים סוג נוסף של אשמה המופיעה בתקופה מוקדמת יותר בה האגו חלש ובלתי בשל. מידת האינטנסיביות של האשמה גדלה בהקבלה לחרדות העמדה הסכיזואידית פרנואידית, או במקרים של תסכול וכישלון בהתפתחות עמדה דיכאונית. למרות שאשמה זו מופיעה כבר בשלב מוקדם של החיים היא בעלת אפקט משמעותי בהתפתחות המאוחרת יותר ורלוונטית לסימפטומים כהתנהגות מזוכיסטית או מעוכבת.

Money-Kyrle (1955) הציע כי ביחס לתחושת אשמה קיימים שני סוגי הכרה הקשורים במידה בה הדימוי ההורי נחווה כטוב או כרע. הוא מתייחס ל'שינוי איכותי' בחוויה של אשמה ומתייחס לשני רכיבים מרכזיים בה- אבל וחרטה- אותם אנו מתארים כדיכאוניים ומובחנים מחוויות רודפניות. Money-Kyrle לא הסביר את מקורן של חוויות אשמה אלו ולא חקר אותן באופן שיטתי, אך Grinberg חש כי רעיונותיו תואמים במידה מסוימת את הרעיונות שלו עצמו בנוגע לחווית אשמה.
Grinberg מציע שני סוגי אשמה מובחנים אותם הוא מכנה אשמה רודפנית אל מול אשמה דיכאונית, ואותן הוא קושר לדינמיקות, טבע, תכנים ויחסי אובייקט מובחנים.

Klein (1957) התייחסה גם אל אשמה המתעוררת טרם זמנה וגם אל אשמה המתעוררת במסגרת עמדה דיכאונית כחלק מהאינטגרציה של חלקי אובייקטים טובים ורעים לאובייקט יחיד. Grinberg מפרש זאת כביטוי להתייחסותה לשני סוגים מובחנים של אשמה, וקושר בין אשמה רודפנית ליצר המוות, ובין אשמה דיכאונית ליצר החיים.
לטענתו, היחסים הדואליים בין הדחפים ממלאים תפקיד משמעותי בהשפעתם על מנגנונים ורגשות ועל התפתחותם באופן פתולוגי או בריא. פרויד קישר אשמה ליצר המוות: כאשר עסק בסופר אגו ובמלנכוליה היא ייחס לסדיזם את האינטנסיביות החריגה של האשמה, והדגיש את ההיבט ההרסני המביא לפנייה של הסופר אגו נגד האגו. אשמה מסוג זה היא לטענתו של Grinberg אשמה רודפנית.
בין הסיטואציות השונות המעצימות סוג זה של אשמה (טראומת לידה, יחסים גרועים עם השד-אם, רמת תסכול גבוהה), חוויות של אובדן ממלאות תפקיד משמעותי במיוחד. כל אובדן מלווה במידה מסוימת של אשמה הנובעת מתחושת מחסור והתרוששות של העצמי.
אחת החוויות המרכזיות הנלוות לתחושת אשמה רודפנית היא טינה (resentment). טינה ניתן לחוות כלפי מי שנאהב קודם לכן ונתפס כעת כאחראי לתסכול, אובדן או אגרסיה- ולכן מעורר דחפים נקמניים. אך טינה יכולה להחוות לא רק כלפי האובייקטים אלא גם כלפי העצמי אשר חשף את הסובייקט לחוויות של אובדן, לא אפשר סיפוק דחפי מספק וכן הלאה. טינה נחווית גם כלפי אובייקט מת אשר במותו לקח עמו חלקים של העצמי. ככל שהטינה גדלה כך גדלות האשמה והרודפנות. בהתאם, Klein כותבת כי אחת מהתוצאות של קנאה מוגברת היא אשמה ומציעה כי אשמה מוקדמת הנחווית על ידי אגו שאינו מסוגל לשאתה מביאה לחווית אשמה רודפנית והאובייקט אשר נחווה כמעורר את האשמה נחווה כרודף. כלומר, במהלך עמדה סכיזואידית פרנואידית אשמה מוקדמת שהתעוררה טרם זמנה מגבירה את הרודפנות וחוסר האינטגרציה ומקשה על השגת עמדה דיכאונית.

תגובות היפוכונדריות והפרעות פסיכוסומאטיות מופיעות פעמים רבות סביב אבל פתולוגי או אשמה רודפנית. במקרים בהם האובייקט לא נחווה כמת אך נחווה כחי באופן זדוני הוא מופנם באיבר החולה ומעניש את האגו באופן שנחווה לעיתים כהתקפה על זהות האגו כפי שיודגם בהמשך. מצד שני, כאשר הטינה ממותנת האשמה פוחתת, צער ואבל על האובדן גדלים ודיכאון, דאגה ואחריות (אשמה דיכאונית) מועצמים באופן שמוביל בסופו של דבר לתיקון. בטיפול, למשל, נוכל לזהות כי מטופל החי תחת אשמה רודפנית נוטה לאקטינג אאוט, חזרה כפייתית ועמדה מזוכיסטית בעוד שלאחד עבודה טיפולית משמעותית תגדל הנטייה לעבר אשמה דיכאונית המערבת את דחף החיים. יחד עם זאת, יש להדגיש כי גם לאחר שהושגה דומיננטיות של העמדה הדיכאונית והאשמה הדיכאונית, עדיין מתקיימים בנפש אלמנטים הקשורים לחווית אשמה רודפנית המועצמים במיוחד תחת נסיבות טראומטיות כאובדן.

אם לסכם את הדברים, חשוב להדגיש כי מאפייניה של אשמה רודפנית הם טינה, ייאוש, פחד, כאב והאשמה עצמית אשר במקרים קיצוניים מגיעים עד מלנכוליה. אשמה דיכאונית, לעומת זאת, מאופיינת בצער, דאגה לאובייקט ולעצמי, נוסטלגיה ואחריות, לצד פעולות סובלימטיביות ותיקון.

ביבליוגרפיה

Two kinds of guilt: Their relations with normal and pathological aspects of mourning. Grinberg, Léon
The International Journal of Psychoanalysis, Vol 45(2-3), 1964, 366-371.