חיפוש

טיפול בריצה – שימוש בריצה ככלי תרפויטי בשדה הטיפולי

פורסם על ידי אמיר וייס

מאמר זה עוסק בממשק בין פסיכולוגיה ופעילות גופנית (פ"ג), ובפרט בשאלה האם ניתן לראות בריצה כלי טיפולי בעל ערך מוסף לעבודה בשדה הטיפולי. כמו כן, יבחנו היתרונות של שילוב פעילות כגון ריצה תוך כדי שיחה, כמו גם המגבלות של שימוש בכלי זה.מוטב להבהיר כי מאמר זה מתמקד אמנם בפעילות הריצה, אך ניתן להתייחס אליו כחלק מקטגוריה רחבה יותר של פ"ג אירובית, אשר נמצאה יעילה יותר לשימוש תרפויטי מאשר פעילות אנאירובית. לפיכך, כל פעילות מתמשכת ובעלת קצב אחיד (כגון הליכה ורכיבת אופניים) עשויה להיות בעלת פוטנציאל דומה בהקשר הטיפולי.

טיפול בריצה הוא תחום בפסיכולוגיה, המוגדר כ- "שימוש בריצה כאמצעי לפסיכותרפיה, המתבצעת בידי איש מקצוע מתחום הטיפול, במטרה לקדם הסתגלות גופנית ו/או נפשית. הליווי של איש המקצוע, המסייע בהחזקה וקידום לעבר המטרות הטיפוליות שהוגדרו, הוא המבחין בין טיפול בריצה לבין סוגים אחרים של ריצה" (Sachs & Buffone, 1984). מכך משתמע כי תנאי בסיסי והכרחי הוא כי העוסקים בטיפול תוך כדי ריצה הם בראש ובראשונה בעלי הכשרה מקצועית ומקיפה בתחום הטיפול (כפי שנרכשת במסלולי הפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, עו"ס וכד'). זוהי תהיה הנחת הבסיס לדיון המובא במאמר זה.

מה אנו יודעים על ריצה בהקשריה השונים?

ריצה בזווית היסטורית

בספרו Born To Run'' (2009), מתחקה כריסטופר מק'דוגל, סופר ורץ חובב למרחקים ארוכים, אחר שבט הטרהומרה, שבט אינדיאני מיוחד במינו המתגורר בקניונים של מקסיקו, אשר אנשיו ניחנו ביכולות יוצאות דופן לרוץ למרחקים של 150 ק"מ ויותר. אנשי השבט חיים בתנאים שלא השתנו מזה 400 שנים, וייחודם, בין השאר, הוא בהיעדר נוכחותן של כל המחלות 'המודרניות' כגון: מחלות לב, פשע, דיכאון, חרדה וכד'. העניין בשבט זה נובע משאלה רחבה יותר אודות התפתחותו והישרדותו של המין האנושי, וקיימת סברה כי היתרון הבסיסי היחיד שלנו כבני אדם- זה אשר אפשר לנו להתפתח ולהתקיים עד היום – טמון ביכולות הריצה שלנו. בני האדם, כך משוער, התפתחו כבעלי חיים הצדים בלהקה. יותר מכל חיה אחרת בעולם - בני האדם טובים ב- 'הזעה' לצורך ויסות חום הגוף, וכתוצאה מכך, גם בריצה למרחקים ארוכים. כלומר, ייתכן והיתרון היחידי שאפשר לנו לשרוד בטבע, בהיעדר כוח פיזי או מהירות יוצאת דופן ביחס לחיות אחרות, הוא היכולת לבחור חיה ולהריץ אותה למוות? אם השערה זו נכונה, כדי לצוד כך יש צורך בלהקה שלמה, בה לכל אחד מוקצה תפקיד משמעותי. דרך זווית אבולוציונית זו, ניתן לראות בתנועה כדבר אינסטינקטיבי הנטוע ב- D.N.A שלנו, גם אם כיום אנו מנהלים אורח חיים שונה לחלוטין.

ריצה ובריאות פיזית

מזה עשרות שנים אנו מכירים בהשפעה החיובית של פ"ג על בריאות הגוף. מדו"ח ארגון הבריאות העולמי (WHO) עולה כי פ"ג, וריצה בפרט, קשורה בהפחתת סיכון למחלות לב ושבץ, סוכרת, סרטן המעי וסרטן השד, מתח, חרדה, דיכאון ועוד. יתרה מכך, חוסר בפ"ג מהווה גורם הסיכון הרביעי בחומרתו לתמותה של בני אדם ( כ-6%, מיד לאחר גורמי סיכון כגון: לחץ דם גבוה, עישון וסוכר גבוה בדם). ארגון הבריאות העולמי אף ממליץ על פ"ג בהיקף של 150 דק' בשבוע, בעוצמה מתונה, או לחילופין, 75 דק' בעצימות גבוהה.

ריצה ובריאות נפשית

ריצה ידועה גם בהשפעותיה החיוביות על הנפש. למשל, עוד בשנות ה-90, במטה אנליזה שבוצעה על 80 מחקרים אשר בדקו את ההשפעה של פ"ג על דיכאון (North , McCullagh, & Tran, 1990) דווחו הממצאים הבאים: 

  1. פ"ג מסייעת לסימפטומים של דיכאון, הן בטווח המיידי והן גם בטווח הארוך 2
  2. פ"ג הפחיתה סימפטומים של דיכאון בכל האוכלוסיות, אך נמצאה אפקטיבית ביותר עבור מי שבתחילת המחקר סבל יותר, הן מבחינה רגשית והן בריאותית.
  3. פ"ג הפחיתה סימפטומים של דיכאון בכל הגילאים, אולם ככל שהנבדק היה מבוגר יותר, כך ההשפעה הייתה משמעותית יותר.
  4. ללא קשר למין, פ"ג השפיעה באותה מידה כפי שסייע טיפול תרופתי אנטי דכאוני!
  5. ככל שתוכנית האימונים הייתה ארוכה יותר וכללה כמות גדולה יותר פ"ג, כך הירידה בסימפטומים הדיכאוניים הייתה משמעותית יותר.
  6. האפקט החזק ביותר היה כאשר פ"ג שולבה עם טיפול פסיכולוגי. ממצאים אלו שוחזרו גם במחקר מאוחר יותר (Knapen, Vancampfort, Moriכn & Marchal, 2015), ואף מצא כי פ"ג משפרת את דימוי הגוף, דרכי ההתמודדות עם לחץ, איכות חיים, תחושת העצמאות והשליטה. כלומר, ריצה כפ"ג יכולה לסייע בהתמודדות עם מצבים רגשיים שונים, ובמקרים מסוימים אף משמשת כ-'מרשם' טיפולי בנוסף לטיפול המסורתי.

איך קשורה הריצה לפסיכותרפיה?

הרעיון של טיפול בריצה מתכתב עם המשפט של הומרוס, גדול משורריה של יוון העתיקה: "mens sano in corpore sano", ובתרגום חופשי לעברית: "נפש בריאה בגוף בריא". השילוב של טיפול וריצה מבוסס על הנחת היסוד לפיה קיים קשר הדוק ודו כיווני בין הגוף לבין הנפש, אשר עולה בקנה אחד גם עם המודל הביו-פסיכו-סוציאלי המקדם את תפיסת האדם השלם. מכך משתמע כי הנפש יכולה להשפיע באופן שלילי על הגוף (למשל, כפי שמיגרנות מופיעות בעת לחץ), אך גם ההיפך הוא הנכון: לגוף, בשימוש נכון בו, יכולת להשפיע באופן חיובי על הנפש. במאמרה: Running Therapy: Special Characteristics and Therapeutic Issues of Concern (1994), מצטטת הפסיכולוגית קייט הייז את דברי אחת ממטופלותיה: "ריצה במהלך הטיפול מרגישה כמו צורה אקטיבית של למידה. אני מעבדת מידע באמצעות הגוף, וממנו לנפש (mind) שלי, וכך המידע עובר אינטגרציה. התחושות הפיזיות הן כמו לולאת פידבק שמאשרת ומכירה ברגשות שאני חווה. לפעמים חלק מהריצה קשה לי מאד- הנושא שעליו אנו משוחחים עשוי להיות לי קשה להבנה, או להעציב אותי מאד. כשזה קורה הנשימה והדופק שלי עולים, אורך הצעידה מתקצר- כל הסימפטומים המעידים פיזית שאני לחוצה. בתקופה בה התאמנתי באופן מקצועי למדתי להקשיב לסימנים גופניים אלו ולהגיב בהתאם- אני מנסה להוריד את קצב הנשימות, להאריך את צעדיי ולרוץ מנקודת מרכז הגוף שלי. הגוף 'המתבונן' היה פעיל במשך זמן רב, כעת אני לומדת להקשיב לרגשותיי. אני כעת בנקודה בה המודעות חשובה לי, ולהיות מודעת לגופי עזר לי להיות מודעת לרגשותיי".

כאשר נעשה שילוב בין שיחה לריצה, ההתייחסות לריצה מקבלת משמעות נוספת, והריצה הופכת לכלי או מדיום טיפולי לכל דבר ועניין (בדומה לאסוציאציות חופשיות, טיפול במשחק, טיפול הנעזר בבעלי-חיים, ועוד). במובן זה, השימוש בריצה הינו גמיש ומותאם להכשרתו ותפיסתו של המטפל הבוחר להשתמש בה ככלי טיפולי. למשל, הסתכלות פסיכואנליטית על הנושא מספקת פרספקטיבה בעלת ערך רב בהבנת המורכבות העשירה של משמעויות הריצה; בניגוד לתפיסה הקיימת כי ריצה היא ספורט משעמם ובודד, פעילות זו עשויה להיתפס כחלק מדרמה פנימית עוצמתית, בחלקה מודעת ובחלקה לא מודעת לחלוטין, אשר באמצעותה אנשים מבטאים אירועי עבר משמעותיים, משאלות ופחדים. כלומר, זווית פסיכואנליטית תבחן את המוטיבציות המודעות של הרץ, ומעבר לכך. למשל, כאשר אנשים נשאלים מדוע הם רצים, כושר גופני היא תשובה נפוצה ובסיסית מאד, אך מה המשמעות של כושר גופני עבורם? האם בריאות? פחד ממחלות או מהזדקנות? דאגות ביחס למידת האטרקטיביות הפיזית של אדם? משאלה להיות בעמדה נעלה יותר מול האחר? פחד ממות פנימי או ריקבון פיזי/רוחני? ואולי בכלל חוסר בטחון ביחס לגבריות/נשיות? כלומר המניעים לביצוע פעילות גופנית הינם רבים ויכולים לנבוע מכל שלבי ההתפתחות. הם יכולים להיות נרקיסיסטיים, תלותיים, עוינים או מיניים. לפעילות גופנית אין משמעות אינטרה-פסיכית ספציפית, אך יש ערך רב לחקור אותה בהקשר לעולמו הפנימי של המטופל.

אלו יתרונות פסיכולוגיים יכולה להציע הריצה כטיפול בקשיים רגשיים?

מעבר ליתרונותיה הבריאותיים, ריצה היא גם פעילות זולה בהשוואה לעלות של טיפול תרופתי. כמו-כן, היא נטולת תופעות לוואי. ריצה נלמדת בקלות על-ידי המטופל ואינה דורשת כישורים מיוחדים. יתרה מכך, מרגע שנרכשת יכולת זו, יכולה הריצה להתבצע באופן עצמאי על-ידי המטופל, אשר אף יכול להרחיב את השימוש בה ובכך להכליל את האפקט הטיפולי מעבר לשעת הטיפול השבועית. זאת ועוד, ריצה דורשת מהמטופל לקחת תפקיד פעיל באפשרות שלו להשתפר, ובכך מקדמת נטילת אחריות רבה יותר מצדו על הטיפול.

בנוסף, ניתן לראות בריצה כתהליך מדיטטיבי, שכן פעילות ארובית קבועה היא צורה פעילה של מדיטציה. הריצה כוללת תנועה ריתמית של הגוף, הידועה בקשר שלה למכניזמים של ריכוז וסדציה (הרגעה). עוד בשנות ה-70 נעשו מחקרים המשווים בין יעילות של מדיטציה לבין פעילות גופנית בהפחתת חרדה ודיכאון (Bahrke & Morgan, 1978). ממצאיהם תמכו בהשערה לפיה בבדומה למדיטציה, הריצה משמשת כ"פסק זמן" מן המחשבות הטורדניות המעסיקות את כולם במידה משתנה במהלך היום; בריצה יש צורך להפנות את הקשב למנח הרגל בעת הנגיעה בקרקע וכמובן לנשימה, מה שמסייע בהסחת הדעת ממחשבות שליליות.

ריצה נודעת גם כפעילות המקדמת רכישת שליטה עצמית (Mastery). בעת שהאדם מצליח להגביר בהדרגה את המרחק ויכולת הסיבולת שלו, גוברת תחושת השליטה הנרכשת שלו: "הריצה נותנת לאדם את התחושה שהוא אחראי על תפקודי הגוף, כגון קצב לב, נשימה, פעולות השרירים, והדבר באופן אוטומטי מגביר את תחושת השליטה העצמית" (Solomon & Bumpus, 1978). אגב, מניפולציה דומה נעשית בתרגול ביופידבק, בעת שהמטופל לומד כי הוא יכול לשלוט בעצמו או בסביבתו דרך פעולותיו. ריצה אף כמקדמת שינויים בתפיסה העצמית, זאת באמצעות שיפור הבריאות הפיזית, הניכרת גם במראה החיצוני. כך, עשוי להשתפר דימוי הגוף של המטופל, המסייע בתורו לתחושה של קבלה עצמית ולערך עצמי גבוה יותר. מטופלים עשויים להכליל תפיסה עצמית זו גם לאזורי חיים אחרים, למשל, לתפיסת יכולותיהם בזירה התעסוקתית או הבינאישית, ובכך להכליל את האפקט הטיפולי. יתרה מכך, הדבר עשוי אף להחליף הרגלים רעים אחרים שהיו בשימוש עד כה.

מאפיינים ייחודיים לשילוב של שיחה טיפולית בעת ריצה

שינויים בדפוס החשיבה: בעת הריצה ומיד לאחריה, עולה בהירות החשיבה והיכולת לבצע סינתזה בין פריטי מידע בצורה שלא נעשתה קודם. רצים רבים מדווחים על תופעות אלו, המדמות את התחושה שלאדם יש גישה יעילה יותר לתהליכים מנטאליים המתרחשים בנפשו. ד"ר קוסטרובלה, פסיכיאטר אמריקאי וממייסדי התחום של טיפול בריצה, כתב על כך: "ריצה היא צורה של פסיכותרפיה, היא מגרה את הלא מודע ומהווה זרז עוצמתי לנפש האדם" (Kostrubala, 1975).

שימוש בסמלים ומטאפורות: מכיוון שהערוץ לביטוי נפשי בטיפול מסוג זה הוא גם גופני, טיפול בריצה מכיל הזדמנויות רבות להתייחס לנושאים טיפוליים באמצעות סמלים ומטאפורות. אמירות כגון "מציאת הקצב המתאים" ו"הימנעות מצעידה בשבילים מסוימים" יכולות לקבל משמעות קונקרטית וסימבולית רבת עוצמה, המעצימה את החוויה הטיפולית. כך גם באשר לצורך של המטופל לשאת את הידיעה כי קשה לראות את כל הדרך וניתן לצפות רק מספר צעדים קדימה.

תקשורת לא מילולית: הריצה מספקת הזדמנות נהדרת להשתמש במגוון רחב של מידע לא מילולי. מכיוון ששפת הטיפול מתבטאת ביתר שאת גם בערוץ הגופני, המודעות לאפשרות זו עשויה לשמש את התהליך הטיפולי במספר מובנים, כך למשל, סימנים מהגוף יכולים להוות רמזים לתכנים לא מודעים, וחשיבותה של ההקשבה לרגע הנוכחי, לכאן ועכשיו. למשל, כעס שאיננו יכול לבוא לידי ביטוי מילולי מטעמי צנזורה פנימית, עשוי לבוא לידי ביטוי בממד הגופני באמצעות שינויים בדופק, במהירות הריצה או בתהליך הנשימה של המטופל.

טכניקה חדשה בעלת שורשים היסטוריים

גם אם קיימת הסכמה שפ"ג הינה חיונית לבריאותו הגופנית והנפשית של האדם, השילוב של פסיכותרפיה תוך כדי ריצה איננו צעד מובן מאליו. אם להיתלות על אילנות גבוהים, פרויד עצמו ביצע חלק מהאנליזות שלו – כולל זו של המלחין גוסטב מהאלר – תוך כדי הליכה או צעידה בטבע. אולם, השימוש בריצה כטיפול התפתח בשלבים מאוחרים יותר, סביב שנות השבעים, כאשר אחד הראשונים לחקור את הנושא בצורה מתודית היה פסיכיאטר האמריקי תדיאוס קוסטרובלה. להיסטוריה האישית של ד"ר קוסטרובלה, כפי שתוארה בספרו The Joy of Running משנת 1975, הייתה השפעה מכרעת על היכרותו עם עולם הריצה: אורח חייו כלל שתייה תכופה של אלכוהול, היעדר פעילות גופנית ועודף משקל בולט. בבדיקה שגרתית התחוור לו שהוא באוכלוסיית סיכון לעבור התקף לב. רצה הגורל, והרופא שטיפל בו לקח חלק בתכנית טיפול חדשה לאנשים אשר סבלו מאירועי לב, אשר כללה ריצה מבוקרת (חשוב לזכור כי בתקופה בה כלל לא דובר על קשר בין פעילות גופנית למניעת מחלות לב). 

לאחר כמספר חודשים בתוכנית, באחת מריצותיו, עלה בדעתו של ד"ר קוסטרובלה כי ההשפעה החיובית עליו ועל עמיתיו יכולה לסייע גם למטופליו הסובלים מהפרעות נפשיות, וכך החל להתגבש הרעיון של הקמת קבוצת ריצה טיפולית. עד אז, מעולם לא היה תהליך טיפולי קבוצתי כלשהו המערב ריצה. התנסויותיו בטיפול קבוצתי וההשפעה החיובית על מטופליו, המתוארות בהרחבה בחלקו האחרון של ספרו, הן שהובילו אותו להמשיך ולחקור תחום טיפולי חדש זה, ובמרוצת הזמן, לגבותו גם במחקר מדעי ואף להקים את הארגון הראשון מסוגו להכשרת מטפלים בשיטה זו.

יוצאים לריצה – הלכה למעשה

בניגוד לאופיו של הטיפול המסורתי המתנהל בישיבה בחדר, בטיפול בריצה המפגשים מתקיימים בחוץ, בפארק או בשבילי הליכה. עם זאת, הפגישות הראשונות מתנהלות בקליניקה לצורך ביצוע האינטייק, בניית החוזה הטיפולי, פסיכו-אדיוקציה ובניית תכנית עבודה ראשונית משותפת. במהלך הטיפול, השיחה מתבצעת תוך כדי פעילות גופנית, כאשר הכלל המנחה הוא התנהלות בקצב נוח המאפשר לנהל שיחה ללא מאמץ יתר. כמתבקש מכך, עוצמת הפעילות מותאמת לרמת הכושר של המטופל, ולכן אין צורך ברמה מקדימה של כושר גופני. במידה וניתן, טווח הפעילות המומלץ נמדד ברמת דופק שבין 60%-75% מרמת הדופק המרבי המוערך של המטופל, המלצה שמבוססת על ההנחה לפיה טווח פעילות זה הינו האידיאלי לקיומם של התהליכים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים הנ"ל, באשר הגוף איננו נמצא במאמץ יתר. כמובן שבמידה והתנאים ביום מסוים לא מתאימים (מזג אויר, פציעות, מחלות וכד') הפגישות מתנהלות בקליניקה בשעתן הקבועה.

סוגיות אתיות

תחום טיפול זה שונה באופן מהותי מטיפול מסורתי שכן המטפל והמטופל מבצעים פעילות משותפת, ומטבע הדברים, הדבר עשוי לייצר שינוי באינטראקציה בין השניים. מאפיין זה הוא לעיתים מה שמושך את המטופל לסוג כזה של טיפול, אך על המטפל להיות ערני לסכנה הטמונה בכך. מיותר לציין כי אותם כללי האתיקה החלים על המטפלים בטיפול המסורתי, חלים גם בטיפול בריצה, ואולם נראה כי בסוגיות מסוימות, השוני באופי הטיפול מחייב חשיבה נוספת. ניתן לחלק את הנושאים הדורשים תשומת לב מיוחדת במהלך טיפול לריצה ל-3 קטגוריות: סוגיות של המטופל, סוגיות של המטפל וסוגיות בינאישיות.

סוגיות של המטופל

יש להיות ערניים לכך שבהפרעות נפשיות מסוימות, המטופל עלול לעשות שימוש בריצה למטרות פתולוגיות. בפרט, הסובלים מהפרעות אכילה, התמכרויות ו/או בעלי מאפיינים אובססיביים קומפולסיביים, הם בעלי פוטנציאל רב יותר לעשות שימוש לרעה בריצה. זאת ועוד, על אף ההנחה כי הגוף יכול לסייע בהבנת עולמנו הפנימי והרגשי, יש לתת את הדעת על האפשרות ההפוכה – בה הפעילות הגופנית מאפשרת למטופל להימנע מרגש ולא להתמודד עמו. כמובן שאמירה זו היא חלק מאמירה רחבה יותר השייכת לכל שיטה טיפולית, המבקשת לבחון את המניעים המודעים והלא מודעים בכל ההתנהגויות שלנו, ובמיוחד את הרצון בשינוי לעומת ההתנגדות הבסיסית לבצעו.

סוגיות של המטפל

כאשר מבצעים פעילות משותפת המטפל הופך ל'אנושי' יותר, היות והמציאות שלו נוכחת יותר, כפי שמתבטאת בגוף, בקצב, בהתנשפות, בהזעה, בעייפות, בכאבים ועוד. חשוב במיוחד לשאול האם הפתיחות הנוצרת מפעילות משותפת מתאימה לאופיו של המטפל? זאת ועוד, ההנחה כי שיחה בעת ביצוע פעילות מסייעת בהורדת ההגנות תקפה גם למטפל, כלומר, סטינג של פעילות משותפת עלול לעורר במטפל גם חשיפת-יתר, ויש להיות ערים לכך. שינויים בתוכניות עשויים להסתיים באכזבה (למשל, כאשר מטופל לא מגיע לריצה שנקבעה), ובהקשר זה, חשוב לוודא כי המטפל איננו נשען על הטיפול כחלק משגרת האימונים האישית שלו. לבסוף, לא מן הנמנע שהמטפל בעצמו עלול לעשות שימוש יתר בריצה לצרכיו האישיים, העלולים לבוא על חשבון אלה של המטופל.

סוגיות בינאישיות

סודיות: מובן מאליו שכאשר הטיפול מתרחש מחוץ קליניקה, סוגיית הסודיות זו להתייחסות משמעותית אף יותר מהרגיל, כפי שעולה לא פעם בהקשר של חשיפות בטיפולי CBT. זאת ועוד, יש הסוברים כי נדרש טופס ויתור סודיות בנוגע לאחריות הביטוחית (בטיחות פיזית) ונושא הסודיות, אולם מרבית המטפלים בוחרים במקום לשוחח עם המטופלים על הנושא. כך למשל, עוד בפגישות הראשונות בקליניקה, רצוי לדון עם המטופל באפשרות כי יפגשו במהלך ריצתם אדם מוכר.

תחרותיות: כאשר מתבצעת פעילות גופנית משותפת, הפוטנציאל לתחרותיות בין המטפל למטופל גובר. נשים לעיתים נתפסות בחברה כפחות תחרותיות, וגברים העוסקים בספורט עשויים להיות מונעים יותר מ"אגו". לכן, לחשיבות הצימוד בין המטפל והמטופל עשויה להיות משמעות רבה. מעבר לכך, יש מקום לבדוק האם היבטים של תחרותיות הינם בעלי משמעות ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית, כמו גם ביטויים לכעס, תחושות נחיתות ועוד.

גבולות: היות והסביבה של טיפול בריצה פחות פורמאלית מזו של הקליניקה, קיים הסיכון לטשטוש התפקידים במערכת היחסים הטיפולית, ובמיוחד החשש כי היא תקבל גוון 'חברי'. בעבודה עם מטופלים עבורם נושא הגבולות הוא חלק מרכזי בטיפול, יש להפעיל שיקול דעת באשר למידת ההתאמה של שיטת טיפול זו עבורם. בהיבט אחר, חשוב שהמטפל יכיר בגבולות המקצוע שלו ולא יחרוג מהם; יש לזכור כי המטפל איננו רופא, כפי שגם איננו מאמן ריצה, ולכן התערבויותיו צריכות להיעשות רק בתחום המקצועיות שלו – הטיפול בנפש. 

כוח והשפעה: מטפל המעודד ותומך בפעילות גופנית הוא גם בעל כוח והשפעה רבים על המטופל. ניסיונות המטופל לרצות את המטפל צריכים להילקח בחשבון.

דימוי גוף, מודעות לגוף ולהיבטים של מיניות: בהינתן העובדה כי המטפל והמטופל נפגשים לביצוע פעילות גופנית, עשוי להשתנות גם קוד הלבוש של השניים. בגדי ספורט נוטים להיות צמודים יותר ולהדגיש את מתאר הגוף, דבר שעשוי לעורר את הנטייה הטבעית להעריך את מבנה גופו של האחר. היבטים אלו יכולים להיות משמעותיים ביותר ביחסי המטפל-מטופל, ולייצר דפוסי העברה וההעברה-נגדית אירוטית.

סיכום

לסיכום, אנו חיים בתקופה בה העיסוק באורח חיים בריא הולך ומתרחב, כמו גם הפתיחות והסובלנות ביחס לבחינת גבולות הטיפול מעבר לקליניקה המסורתית. טיפול בריצה, כגישה טיפולית המשלבת בצורתה האקטיבית את החיבור בין הגוף לנפש, עשוי להפוך להיות רלוונטי יותר עבור חלק ממטופלינו. תנועת הגוף נראית כאחת הדרכים לייצר תנועה במרחב הנפשי, אשר בתורה, עשויה להשפיע בחזרה גם על הגוף. הריצה עשויה לסייע לנו להגמיש לא רק את המנגנונים הפיזיים, אלא גם את הנפשיים, ולהפוך את חווית הטיפול למשמעותית ואינטגרטיבית יותר. התנסויותיי בכלי טיפולי זה מפתיעות אותי בעוצמתן וביכולת להשתמש בהם בעבודה טיפולית הממוקדת ב'כאן ועכשיו'. שילוב הריצה בטיפול הוא בבחינת כניסה לעולם מרתק ומסקרן, שבו עדיין רב הנסתר על הגלוי. בכך גם מתחדד הפרדוקס בו מחד, אני מוצא עצמי נצמד להכשרתי הקלינית בנושאים מסוימים, המשמשת כנר לרגליי, ומאידך, שב ובוחן שאלות בסיסיות אודות מהות הטיפול והדרכים להגיע לנפשו של המטופל.

ביבליוגרפיה

Bahrke MS, Morgan WP. Anxiety reduction following exercise and meditation. Cognitive Therapy and Research 2: 323-333, 1978.

Global Recommendations on Physical Activity for Health. Geneva: World Health Organization; 2010.

Knapen,J., Vancampfort,D.,Moriכn, Y.,Marchal,Y., 2015.Exercisetherapyimproves both mental and physical health in patients with major depression. Disabil. Rehabil. 37, 1490–1495.

North, T. C., P. McCullagh, and Z. V. TRAN. Effect of exercise on depression. Exerc. Sport Sci. Rev. 18:379-415, 1990.

Sachs, M.L., & Buffone. G.W. (Eds.). (1984). Running as therapy: An integrated approach. Lincoln: University of Nebraska Press.

Solomon EG, Bumpus AK. The running meditation response: an adjunct to psychotherapy. Am J Psychiatry 1978;32(4):58392.

Paleoanalysis & Running Therapy- Thaddeus Kostrubala, MD, Teresa Kostrubala, PhD, Ora Press ,2013.

Running as Therapy: An Integrated Approach-  Michael L. Sachs (Editor), Gary W. Buffone (Editor). 1984.

Running Therapy: Special Characteristics and Therapeutic Issues of Concern- Kate Hays, Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training. Volume 31(4), Winter 1994, pp725-734.

Running with Mindfulness: Dynamic Running Therapy (DRT) to Improve Low-mood, Anxiety, Stress, and Depression – William Pullen, 2017.

The Joy of Running - Thaddeus Kostrubala, MD,Ora Press, 1975.

Working It Out: Using Exercise in Psychotherapy- Kate F. Hays, PhD, 1999.

ויניקוט, ג. (2009). "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות הרגשית. תל-אביב: הוצאת עם עובד.


על הכותב – אמיר וייס

אמיר וייס הוא פסיכולוג קליני מומחה. מטפל בילדים, נוער ומבוגרים, לרבות הדרכות הורים, בקליניקה פרטית ביבנה וברמת-גן.