חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • ראיון עם פרופ' אוריה תשבי לרגל כנס האגודה לחקר הפסיכותרפיה בישראל

ראיון עם פרופ' אוריה תשבי לרגל כנס האגודה לחקר הפסיכותרפיה בישראל

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

לפני כחודש, ביוני 2016, נערך בירושלים הכנס הארבעים ושבעה של האגודה הבינלאומית לחקר הפסיכותרפיה – ה-SPR, אגודה מולטידיסיפלינארית בין-לאומית, שמטרתה עידוד וקידום מחקר בטיפול נפשי. בכנס התקיימו כמאה וחמישים דיונים והרצאות, הוצגו מעל חמש מאות מחקרים, והתארחו כארבע מאות וחמישים חוקרים, ממעל שלושים מדינות. זאת ועוד, בכנס הציגו את מחקריהם כשבעים חוקרים ישראלים.

לאחר הכנס, ראיינו את פרופ' אוריה תשבי, חברת הוועדה המארגנת המקומית של הכנס, על מנת להכיר את האגודה, לשמוע על הכנס ועל המחקרים שהוצגו בו.

ראיון עם פרופ' אוריה תשבי לרגל כנס ה-SPR שהתקיים בישראל

מהו ה-SPR בשבילך? 
ברמה המקצועית ה-SPR בשבילי זאת קהילה שמשלבת טיפול עם מחקר, דבר שהוא די נדיר. לעיתים קרובות הקהילה הטיפולית תופסת מחקר כמשהו שטוח ומשעמם, ולעומת זאת, חוקרים אינם עובדים כקלינאים ולא מחוברים לשטח. הקהילה של ה-SPR היא קהילה של אנשים שרואים את התמונה המלאה דרך החיבור בין המחקר לעבודה הטיפולית.


מעבר לרמה המקצועית, זו קהילה עם המון אנשים נפלאים, שהיא מאוד מגדלת ומטפחת חוקרים צעירים. כך למשל, הסטודנטים שלי, שעבורם זו הייתה חוויה די מלחיצה, להציג באנגלית את המחקרים שלהם לפני חוקרים משמעותיים, סיפרו שבסיום ההצגות שלהם פעמים רבות החוקרים הגדולים והמפורסמים ניגשו אליהם והחמיאו להם, כמו גם הציעו לסייע. במובן זה, ה-SPR הוא ארגון מאוד לא היררכי, והמטרה שלו היא לגדל, לטפח ולשתף פעולה.

מהו המסר העיקרי של הכנס לדעתך?
המסר העיקרי של הכנס הוא כי טיפול ומחקר הולכים יחד. בשדה הם עדיין מאוד מפוצלים, אבל חשוב להבין שכל צד מזין את השני ותורם לו. המחקר מחדד נקודות על הקליניקה ומהווה הסתכלות דרך פריזמה אחרת. באמצעות המחקר מגלים דברים שלפעמים מחדשים לנו על התורה שלמדנו. ומאידך – גם היותנו מטפלים מסייע ליצור מחקרים מעניינים ורלוונטיים לשטח. כך, נוצר מעגל שבו ההבנה הקלינית והמחקר יוצרים יחסי גומלין של הפרייה הדדית. בעיני הקשר הזה בין המחקר לטיפול הוא מסר מאוד משמעותי של הכנס.

מה היה מיוחד בכנס השנה בירושלים?
קודם כל ירושלים הפכה את הכנס למיוחד – הגיעו נוצרים ויהודים, וכל אחד מצא בה את המקומות הקדושים שלו. גם המיקום של הכנס, בימק"א היה מיוחד; בדרך כלל הכנס מתקיים באוניברסיטאות, אבל הפעם הכנס התקיים בימק"א, שהוא מבנה מעורר השראה.

ההשקעה שלנו בכנס הייתה גם ברמה האישית – הזמנו אנשים להתארח בבתים שלנו, ואפילו הסטודנטים הציעו לסטודנטים אחרים לצאת בערב. האירוח החם והאישי הזה היה יוצא דופן ומיוחד.

דבר נוסף שהיה ייחודי לכנס היא העובדה שהוא חולק לנושאים – ועדת ההיגוי האמריקאית הגדירה שמונה נושאים המרכזיים לכנס. בכנסים בדרך כלל יש כותרת ראשית לכנס שהיא מאוד רחבה, אבל הפעם הוגדרו שמונה נושאים גדולים שנשזרו בכנס (למשל הקשר הטיפולי והשפעותיו, פסיכותרפיה ותרבות, טיפול בילד, המתבגר והמשפחה ועוד...). כל נושא כזה נפתח במליאה קטנה שאליה הגיעו מי שהנושא מעניין אותו. בכל מליאה הו שני חוקרים בכירים מאוד בתחום, שהציגו את עבודתם בעשורים האחרונים, סיפרו על הדרך המחקרית והאישית שלהם במחקר בתחום. זה היווה הקדמה לכל אחד מנושאי המחקר, ובהמשך הכנס היו המון פאנלים על כל נושא. כמובן שכל אחד הלך למה שעניין אותו, כך שהיה ניתן לעקוב אחרי נושאים שחשובים לך. הסימון של הנושאים וההבחנה ביניהם הפך את הכנס ליותר ברור ומסודר.

עוד דבר שהיה ייחודי לכנס, הוא פורמט שהתחיל לפני כמה שנים אבל השתכלל מאוד השנה, הינו הוספת פגישות של דיון פתוח. בעבר הדיון היו דיונים פתוחים מדי, שהפכו למעט שטוחים. השנה, בעיני, הדיונים הפתוחים נעשו באופן מצוין ; הוועדה פנתה ל-5-6 אנשים מראש וביקשו מהם שכל אחד ידבר על הנושא כ-5 דקות. אני השתתפתי כמוזמנת בפאנל שעסק בדרך שבה אפשר לפתח קליניקה שמטפלים בה ובמקביל וגם אוספים בה נתונים למחקר. הצגתי כמה מודלים וסקרתי יתרונות וקשיים שלמדתי מיישום של הרעיון במקומות שונים. הדיון היה מאוד חי, ולא התקיים בעקבות הרצאה או מחקר, אלא בעקבות כמה הרצאות. המודל הזה הגיע לשיא השנה.


 
מה הוביל אותך לקחת חלק בבניית הכנס החשוב הזה?
ראשית חשוב לתת קרדיט לפרופ' גארי דיימונד שלקח על עצמו את הובלת הכנס וכן לפרופ' גבי שפלר. שניהם עשו לילות כימים בעבודה על הכנס.

אני לקחתי חלק כי אני עוסקת במחקר בתחום מאז הדוקטורט שלי והיה לי חשוב לתרום. בנוסף, מה שהביא אותי לקחת חלק בכנס, מעבר לאהבתי את הנושא, זה הרצון לתת למחקר בתחום הפסיכותרפיה חשיפה משמעותית לאנשים בארץ, בעיקר לסטודנטים וכן לחוקרים. היה לי חשוב להביא סטודנטים שלי להציג בכנס על מנת שיתנסו ויכירו את הארגון. עשינו המון על מנת להביא אנשים לכנס, ולחשוף את הקהל הישראלי אליו. הקושי העיקרי היה שהכנס היה יקר והאיגוד אינו מוכן לתת כניסה ליום אחד. הדבר יצר קושי מסוים בהרשמה, אך בסופו של דבר היו ישראלים רבים.

מבחינת ההמשך של הפעילות בישראל, אנחנו רוצים לגבש קבוצה ישראלית גדולה שתעסוק בטיפול ומחקר, ותיפגש לא רק בכנסים הבינלאומיים. הכוונה היא להתחיל לפתח את הנושא פה וליצור מפגשים. אנחנו מתכננים כעת להתחיל ביום אחד של מפגש ישראלי, שאנו מקווים שיעודד המשך הרשמה לכנסים הבינלאומיים.
   


האם יש פאנל או מחקר שנחקק במיוחד בזיכרונך או היה משמעותי ביותר עבורך בכנס הזה?
פאנל שהציגו בו שני חוקרים חשובים – Mary Target ו-Jose Szapocznik היה משמעותי עבורי. היה זה פאנל שהציג את התובנות של שני החוקרים מעשרות שנים של מחקר בתחום הטיפול בילד ובמשפחה. שני החוקרים סיפרו, כל אחד, את סיפורו האישי והמחקרי, והדבר היה מרתק.


בפאנל נוסף שבו השתתפתי, שעסק בפסיכותרפיה ותרבות, היה מרתק להבין את האופן בו ההבדלים התרבותיים משפיעים על הפסיכותרפיה, ואת האופן בוא אנו כמטפלים וחוקרים לרוב חושבים ורואים תרבויות אחרות דרך העיניים והסטנדרטים המערביים שלנו.


מטפלת-חוקרת בשם Laurie Heatherington הציגה בו טיפול בו הצוות שלה והיא הגיעו לטפל באנשים בבורונדי. המטפלים חשבו שהם מביאים את בשורת הטיפול מבוסס המחקר למקומיים, אך מהר מאוד הם הבינו שלמקומיים יש שפה אחרת על בעיות נפשיות, ושהגישה שלהם פשוט לא מתאימה לשפה הזאת. הם האמינו שיהיה צורך לבצע קצת התאמות של השיטה הקיימת, אך כשהגיעו לשם גילו שלא ניתן להתאים את הטיפול בצורה כזאת לקהילה בבורונדי. הית'רינגטון הבינה שיש לקחת צעד אחורה ולהתחיל בלשאול את הקהילה מה הן התופעות שבעטיין הן יפנו למטפל נפשי. לאחר בירור זה, הם מצאו שתי תופעות מובחנות עיקריות שהיו דומות לפזיכוזה ולהפרעת דחק פוסט טראומטי. לאחר ההגדרה של שתי התופעות, הם ניסו להבין מה הקהילה המקומית עושה כאשר נתקלים בבעיה כזאת – למי פונים ואיך מטפלים. רק אחרי שהצוות למד את מה שמתבצע בתרבות המקומית, הם החלו דיון על כיצד ניתן ללמוד זה מזה והאם הם יכולים לסייע.

התהליך הזה הבהיר כי מה שאנחנו עושים, בלהציע טיפול מבוסס ראיות לתרבויות שאינן מערביות הוא בעייתי – אפילו המשגת הבעיה הנפשית יכולה להיות מאוד שונה. פעמים רבות, גם בארץ, אנחנו חושבים שאנחנו מתאימים את הטיפול לתרבות אחרת, אבל בעצם אנחנו מתאימים אותו לאופן שבו אנחנו תופסים את התרבות.

היה גם חשוב ומעניין לראות את מגוון הנושאים שעלו במחקרים השונים שבחנו את הקשר הטיפולי, על תפיסת מרכיביו ופירוקם, על מנת להבין את הקשר הטיפולי לעומק. זה נושא מאוד מעניין וחשוב. דרך המחקר בתחום זה מתעוררות שאלות חשובות שאנחנו לא בהכרח חושבים עליהם בקליניקה.

 
האם יש מסר שהיית רוצה להעביר למטפלים הקוראים בטיפולנט?
חשוב לי להבהיר שכל דבר שמטפלים רוצים לשאול ולדעת על טיפול – ניתן לעשות מחקר ולבדוק אותו. לא חייבים לעשות מחקר ברמה גבוהה מאוד ומאוד אקדמית, וגם מי שלא מעניין אותו להיות חוקר יכול לשאול שאלות ולנסות לענות עליהן באמצעות מחקרים פשוטים יחסית. כל מטפל יכול לשבת בתחנה או בקליניקה שלו ולשאול שאלות. אנחנו נוהגים לחשוב על טיפול ברמה הפרטנית, ולא רגילים לשאול שאלות גדולות ורחבות, אבל חשוב לשאול שאלות על הטיפולים שלנו – לשאול ואז לנסות לענות. שאילת השאלות מובילה לגילויים ולא תמיד לתשובות הברורות מאליהן שחשבנו שאנחנו יודעים.


זאת ועוד, כדי ליצור מחקר אנחנו נדרשים לסדר בקליניקה. עצם הביצוע של המחקר משדרג את צורת העבודה שלנו כקלינאים. אני מאוד ממליצה לשבת ולנסות, להתחיל לשאול שאלות. בארץ עדיין לא מספיק שואלים.


מהו האתגר הגדול ביותר העומד בפני מחקר בפסיכותרפיה היום לדעתך?
בעיני כיום יש שני אתגרים משמעותיים לחקר הפסיכותרפיה:
1. חקר גורמי שינוי – mechanisms of change – זהו תחום שבוחן מה גורם לטיפול לעבוד ומסייע למטופל. טיפול הוא חבילה גדולה של הרבה דברים ומרכיבים של השיטה והדרך וכן ישנה השפעה של המטפל. זה מאוד מסובך לפרק את זה לגורמי השינוי, ואף פעם לא יהיה נקי לגמרי, אבל יש איזשהו ניסיון להבין את הדברים לעומק על מנת לקדם את הטיפולים, והניסיון הזה הוא חשוב מאוד. לשם כך, במידה רבה יש חזרה לחקר תיאורי מקרה, בצורה מסודרת ואחרת, אבל עדיין – מחקר איכותני ופחות כמותני.


2. טיפול מותאם אישית – זהו כיוון שמתפתח ברפואה ובמקביל בפסיכותרפיה. לאחר שיש מחקרים וטיפולים מבוססי ראיות, אנחנו רואים שטיפולים עובדים, אך תמיד יש גם את המטופלים שעבורם הטיפול לא עובד. כלומר במחקר נראה למשל 350 אנשים שעבורם הטיפול היה יעיל ו-100 אנשים שעבורם הטיפול לא היה יעיל. במחקר כזה נגיד שהטיפול הוא מאוד יעיל, אבל אם נכנס אלינו לקליניקה בן-אדם שהוא מהמאה שעבורם הטיפול לא יעיל – זה לא יעבוד. השאלה הנשאלת היום היא כיצד ניתן לדעת האם הטיפול המבוסס מחקר מתאים למטופל הספציפי. אנחנו יודעים שהוא מתאים לאדם הממוצע, אבל חשוב לדעת למי הוא מתאים ברמה הפרטנית, על מה חשוב להסתכל על מנת לדעת האם הטיפול הספציפי מתאים לאדם הספציפי.

על החוקרת - פרופ' אוריה תשבי

פרופ' אוריה תשבי הינה פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה, ראש המגמה הקלינית באוניברסיטה העברית ומנהלת מרכז פרויד ללימוד ומחקר של הפסיכואליזה. פרופ' תשבי ניהלה את שירותי הייעוץ הפסיכולוגים באוניברסיטה העברית. מרצה בכירה קלינית בבית הספר לעבודה סוציאלית, וכן מטפלת במתבגרים, הורים, מבוגרים וזוגות בקליניקה פרטית. עוסקת במחקר על התהליך הטיפולי, ובפרט הקשר בין מטפל ומטופל והשפעתו על התקדמות הטיפול ותוצאותיו.