אייל שדה
התוכנית כבר קיימת: נעמיס את האוטו במזון יבש, גלונים של מים מינרליים, טלפונים ניידים (כבר הזמנתי באמזון סוללות ספייר), כמה פנסים, את הילדים – ונתחיל לנסוע צפונה. המטרה: קנדה. יותר בפירוט: יער מבודד, שם נסתתר עד יעבור זעם. איך האמריקאים אומרים? "When shit hits the fan". מה שמשמח הוא שאשתי ואני למדנו לאורך השנים לדבר גם על הפנטזיות המפחידות והמוזרות ביותר: לפחות הדברים שנראו עד לא מזמן כהזיה מוחלטת, מדוברים בינינו בימים דיסטופיים אלה.
משבר הקורונה העלה מתת המודע הקולקטיבי מחשבות של סוף העולם. לפתע, לכ-4 מיליארד אנשים בעולם המערבי כולו, ההדחקות המחויבות כדי לנהל חיים תקינים מתנגשות עם המציאות. לפתע כל מנגנוני ההכחשה מתחילים להיטשטש: מה קורה לתפיסת המציאות, כאשר המציאות עצמה נעשית בלתי נתפסת?
לא קל להיווכח כי המציאות היא במידה רבה עניין של הבנייה חברתית. קשה עוד יותר כאשר ההבניות הללו מתפרקות. כאשר אתה נמצא מרחק של אלפי קילומטרים מהבית ומהאנשים החשובים בחייך. בשנה האחרונה אנו מתגוררים בשיקגו, כאשר אנחנו מתוכננים לחזור בסוף יולי. אבל כיום יותר מאי פעם החיים שניהלנו עד לפני תחילת מרץ 2020 נראים כחלום רחוק.
החברה האמריקאית היא מאוד שמרנית, קפיטליסטית, אינדיווידואלית ופרנואידית. בעיקר כאן, ב-Mid-West השמרני, המהווה את בסיס המצביעים החזק של טראמפ, בו מאות קילומטרים לכל כיוון פרושים בתיהם של שונאי זרים ואוגרי נשק. גם בימים נורמליים (אם עוד אפשר לומר זאת היום), הערבות ההדדית באמריקה היא מהנמוכות בעולם המערבי. גם בימים רגילים, התרבות האמריקאית מקדשת ריחוק חברתי.
כאשר מתוך ניסיון ישראלי רב במצבי חירום, הציעה אשתי לשתי שכנות מהרחוב – היחידות שאנחנו מכירים – לפתוח קבוצת שכנים בוואטסאפ, שתיהן השתאו מהרעיון, ואמרו באמריקאית: "רעיון טוב, נחשוב על זה". מאז כמובן, לא שמענו מהן. מה שבישראל מקובל, כאן נחשב לגסות רוח – וההיפך.
הממשל הפדרלי לא מתפקד. "כל מדינה היא בפני עצמה: מטושים, וינטלטורים וכל הציוד – נסו למצוא אותם בעצמכם", הכריז אתמול טראמפ. הוא מדבר אל הציבור שבחר בו: אנשי פריפריה, שלא מאמינים במשטרה ובסדר הציבורי. "אצלנו לא קוראים למשטרה", אומרים בקנזס, "פשוט יורים". בעיתונות השמרנית בארה"ב עדיין מתעקשים לקבוע שמדובר ב"וירוס של המפלגה הקומוניסטית הסינית". אם תשאלו אותי, רק עניין של זמן עד שיתחילו להאשים את היהודים בהפצתו.
באילינוי ובעיר המרכזית שלה, שיקגו, בית לכעשרה מיליון תושבים, הממשל דווקא מנהל את המשבר היטב. ראשת העיר שיקגו, לורי לייטפוט – אישה, אפרו־אמריקאית ולסבית מוצהרת (והמועמדת שלנו לנשיאות ארה"ב בעוד כמה שנים), ומושל אילינוי ג'יי. בי. פריצקר, שומרים על בהירות ושקיפות, ונותנים גם פתרונות מעשיים. ההסבר שנתנה מומחית למניעת הדבקה מאוניברסיטת שיקגו שלשום, ד"ר אמילי לנדון, אודות השאלה מדוע צריך להישאר בבתים, היה כל כך ברור ואמפתי – שהוא נהפך לוויראלי בכל הרשתות החברתיות ברחבי ארה"ב.
תקווה וחרדה מאחדות כיום את כל האנושות – בישראל, בשיקגו ובסין. בספרו "חוג הקריאה", שואל את עצמו לב טולסטוי (ולא מוצא תשובה): "מה יצא ממה שאני עושה היום? ממה שעשיתי אתמול? ממה שאעשה מחר? מה תהיה תוצאות חיי? מהי משמעותם?… הרי לא ייתכן כי ייאוש יהיה מצבם הטבעי של בני האדם?". אולי דווקא המגיפה הזו תוכיח לנו שאנחנו רקמה אנושית אחת. אולי נעדיף דווקא אוטופיה על דיסטופיה. ימים יגידו. בינתיים, התקווה היא זו שמחזיקה אותנו כאן, רחוק מהבית.
פסיכולוג קליני ובעל הבלוג 'עיניים פקוחות – בלוג על פסיכולוגיה'
https://psychotherapyisrael.com/
Kayyem, j. (2020). Trump Leaves States to Fend for Themselves. Restored from https://www.theatlantic.com/ideas/archive/2020/03/america-has-never-had-50-state-disaster-before/608155/
Dr. Emily Landon speaks about COVID-19 at Illinois governor's press conference. Restored from https://www.uchicagomedicine.org/forefront/coronavirus-disease-covid-19/emily-landon-speaks-about-covid-19-at-illinois-governors-press-conference
