צוות בטיפולנט
במאמרה משנת 2004 "צרות עין והתגובה הטיפולית השלילית" (Envy and the Negative Therapeutic Reaction) ניוסאם מציעה כי התמודדות עם תגובה טיפולית שלילית של מטופלים עשויה לגרום לנו לחשוב כי המטופל מתנגד או מנסה לנקום בטיפול או במטפל. אלא שלדבריה מדובר בתופעה מורכבת יותר כפי שחושפת תגובת ההעברה הנגדית שלנו, הנובעת מהתקשורת הלא מילולית של המטופל.
כותבים שונים עסקו באופן בו תגובה טיפולית שלילית משפיעה על הטיפול. פרויד תיאר כי הסימפטומים של המטופל מחמירים בכל פעם בה דבר מה מובן או כאשר ניתן פירוש מדויק, והסיק כי תגובה טיפולית שלילית נובעת מאשמה לא מודעת וצורך בענישה. בעבודה מאוחרת יותר הוא קישר את התגובה הטיפולית השלילית לעודף או חסר דחפי, וב-1937 הוא קשר אותה למחאה נשית של גברים ולתביעה גברית בקרב נשים, ותיאר כיצד אלו מביאות לטיפולים אין סופיים.
תיאורטיקנים רבים (אברהם, קליין, רוזנפלד ועוד) התייחסו לקשר בין צרות עין (envy) לבין תגובה טיפולית שלילית. מטופלים נרקיסיסטיים המתמודדים עם ההכרה בכך שלמטפל יש דבר מה בעל ערך להציע להם, מרגישים צורך לדחות הכרה זו כדי להימנע ממפגש עם צרות העין שלהם. הקונפליקט מוביל מטופלים אלו להאמין כי הכרה בצרות העין תביא למפגש עם רגשות ותשוקות כחוסר אונים, תלות, נפרדות וחסר, אשר יעוררו חרדה נוספת. כדי להימנע מחרדות אלו, הסימפטומים מועצמים והמטופל פטור מלחוות את המטפל כבעל ערך, על מכלול הרגשות הנלווים להכרה זו.
Vianna סקרה את תרומותיהם של כותבים שונים לנושא של תגובה טיפולית שלילית בשנת 1974.Vianna תיארה כי אברהם התייחס לכך שתחת הצהרתם הרשמית כי הם מעוניינים באנליזה, מטופלים נרקיסיסטיים מסווים רמת התנגדות גבוהה כלפי המטפל המייצג את דמות האב. הם מעכבים את האסוציאציות החופשיות שלהם באופן שאינו מאפשר למטפל להעמיק את עבודתו הטיפולית ומנסים להפוך למטפלים של עצמם. בו זמנית, מאחר והמטפל אינו מספק את הצורך שלהם באהבה נרקיסיסטית, הם מונעים את יצירתה של העברה חיובית אמיתית. אברהם קישר דפוס זה לצרות עין וארוטיות והדגיש כי המטופל חווה את הטיפול כמתקפה על הנרקיסיזם שלו, באופן שמסכן באופן משמעותי את העבודה הטיפולית. הוא קשר בין נרקיסיזם, צרות עין ותגובה טיפולית שלילית אך בשלב זה התייחס אל צרות עין כאל תכונה אנאלית בעיקרה, כאשר בשלב מאוחר יותר טען כי מקור צרות העין הוא בשלב האוראלי-סדיסטי של ההתפתחות הליבידינלית.
בהתייחס לתרומותיה של Reviere לנושא, Vianna תיארה כי היא הדגישה את הצורך הנרקיסיסטי של המטופל לשמר סטטוס קוו באמצעות שליטה אומניפוטנטית, מאחר וצמצומן של הגנות מאניות ואומניפוטנטיות יגרום לו לפגוש את ייאושו ללא תקווה ולהתחבר לחרדותיו הדיכאוניות.
בנוגע לעבודתה של קליין, היא תיארה כי קלין הציעה בחינה מפורטת של שורשי התגובה הטיפולית השלילית והדגישה כי התגובה הטיפולית השלילית החזקה ביותר מתרחשת כאשר צרות העין נותרת חבויה באופן שמאפשר למטופל להימנע מהכרה בה. זאת, באמצעות הגנות שונות שביניהן אומניפוטנציה, הכחשה, פיצול, אידיאליזציה, בלבול, דה-ולואציה של האובייקט או העצמי ועוד. קליין מיקמה את היווצרות צרות העין בשלב החיים הראשון וראתה בה נגזרת של דחף המוות. התינוק, לטענתה, מגיע לעולם עם "אופני ארגון" של החוויה. כדי להתמודד עם העולם (הפנימי והחיצוני) הנחווה כמסוכן, הנפש מפתחת הגנות, ומשתמשת תחילה בעיקר בפיצול המאפשר לתינוק ליצור עולם בו הטוב והרע מובחנים זה מזה, ובו אין אמביוולנטיות. מנגנון זה מהווה מנגנון ליבה גם בנרקיסיזם מאחר והתפיסה המפוצלת מאפשרת השגת סיפוק דחפי מבלי שיהיה צורך להכיר בדחף, בצורך או בהשתוקקות לסיפוקו.
Anzieu תיאר בשנת 1986 את אחת הדרכים בהן תגובה טיפולי שלילית נוצרת כתוצאה מסיטואציות פרדוקסליות במטריצת ההעברה-העברה נגדית. הטיפול דורש מהמטופל לוותר על האידיאלי לטובת המציאותי, ולהכיר ולקחת פנימה של טובו של השד במקום לאפשר לצרות העין כלפי השד להרוס אותו. הוא הציע כי התגובה הטיפולית השלילית היא אקטינג אאוט של פרדוקס זה, טען כי הצעד הראשון צריך להיות מתן מילים למתרחש ולאחר מכן צמצום השפעות התהליך הראשוני של צרות העין ומתן מקום לתהליך שניוני המתבטא בחוויה של דילמה. Anzieu אף תיאר כי בסיטואציה הפרדוקסלית הסופר אגו אינו יכול להתפתח אל השלבים האדיפליים והאמביוולנטיים. הוא נותר מעורבב עם האגו האידיאלי וההשקעה הדחפית נובעת מיצר המוות. היעדר האוטונומיה של האגו והאומניפוטנציה של הסופר אגו מונעות את האיזון הנפשי בין חיפוש עונג לבין עקרון המציאות, והנפש מרוכזת בעיקר בהפחתת חרדה, כך שחייו של המטופל מצטמצמים באופן ניכר. בהתאם לתפיסה זו, Anzieu הניח כי כאשר המטפל מצליח לסייע למטופל לחוות את הטיפול שלא כסיטואציה פרדוקסלית, התגובה הטיפולית השלילית מצטמצמת והמטופל מצליח לחוות את חייו כבעלי טעם.
פרדוקס אופייני בטיפול מתרחש כאשר המטפל מתחיל לחוש כלפי המטופל תחושה כ"אילו רק היית שונה מכפי שאתה...", כאשר מה שהמטופל זקוק לו באמת הוא החוויה של היות בנוכחות מישהו שיכול לשאת את מתקפותיו הרגשיות ללא שיפוט. אחת הדרכים בהן האנליזה העכשווית מספקת סביבה זו היא חקירת תפיסותיו של המטופל מתוך עמדה המאפשרת לכל מחשבה או תפיסה של המטופל להיות נוכחת ולהיחקר. למשל, המטפל ישאל את המטופל בכנות כיצד גרם לו להרגיש שהוא רוצה שיהיה תלוי בו, ימשיך בנישואיו, יתמיד בעבודתו וכן הלאה.
Newsome מתארת מטופלת אשר אמרה בגלוי כי היא מעדיפה שלא להשתפר, מאחר ושיפור במצבה והצלחה משמעם סליחה לאביה על פגיעותיו בה בעבר וויתור על דאגתו. תפיסה זו היוותה מכשול של ממש בטיפול מאחר והמטופלת העדיפה, באופן אגו סינטוני, לוותר על היצירתיות והיצרנות שלה מאשר לסלוח לאביה על הטעויות שעשה. אך מה הערך של סימפטום זה ומה הן המוטיבציות הלא מודעות העומדות מאחורי עמדה זו? הסיפוק המרכזי שנבע מהגבלה עצמית זו היה שהמטופלת שמרה על קשר עם עולם האובייקטים שלה. חוויתה הבסיסית היתה שקיום יחסי אובייקט מותנה בכך ששני האובייקטים יסבלו: אין מקום לכל עונג מלבד ביטויים סדיסטיים/מזוכיסטיים. בהעברה, היא נותרה מחוברת לטיפול באופן שגרם סבל לשני הצדדים. היא לא ביטאה דבר אמיתי על עצמה ועל צרכיה הממשיים, ודפוס זה ביטא פרדוקס: היא יכלה לפעול על פי הדחפים צרי העין שלה אך נותרה לא מודעת לקנאתה. כפי ש-Anzieu תיאר, היא סירבה לוותר על האידיאלי ושימרה דימוי לפיו אי שם קיימים אב או אם מושלמים אשר כעת היא סובלת מהיעדרם. כל עוד פרדוקס זה נשמר ובא לידי ביטוי באקטינג אאוט, יחסי האובייקט שביססה נותרו מעוותים, ללא חוויה ממשית של עצמה ושל אחרים. מטופלת זו היתה מקובעת בשלב האוראלי ולא היתה מסוגלת לזוז מהמקום בו עליה להשחית מה שהאובייקט יכול להציע לה במציאות, מאחר ויכלה לשמר את אמצעיה היחידים באמצעות שמירת החיבור לאובייקט הבלתי מספק.
Spotnitz שכתב על צרות עין גם הוא (1985), לא השתמש במושג של צרות עין לתיאור הבנותיו את ההגנות הנרקיסיסטיות אשר מכוונות להרס נפשו או גופו של העצמי במטרה להגן על שדה האובייקטים שבנפש. עם זאת, רעיונותיו רלוונטיים לדיון הנוכחי. Newsome מציעה כי ניתן לתאר את המטופלת שלה כהורסת את התקדמותה בטיפול ואת היצירתיות שלה במטרה להרוס את הצלחתה ואת הצלחת המטפלת, אך באופן שמשמר את החיבור והקשר עם המטפלת. התקיעות בטיפול אינה מכחידה אותו, אלא משמרת את הקשר אך באופן שאינו מייצר תחושה של יצירתיות, הנאה או חיות. אם תאפשר חוויה של חיות, המשמעות תהיה מפגש ונכונות לשאת גם של תחושות צרות עין. זהו מנגנון של הגנה נרקיסיסטית בו המטופלת ממשיכה להרוס את האובייקטים האמיתיים שלה במטרה לשמר ולהגן על שדה האובייקטים בנפשה, האובייקטים שיצרה בכדי להתמודד עם קונפליקטים איתם התעמתה כאשר חוותה את עצמה כרוצה, חסרה, נפרדת או מקנאה. העבודה עם מטופלת זו היתה ההישארות עמה בחדר, החיבור, ומתן האפשרות לשאת את כל תלונותיה כלפי הטיפול. מטופלת זו סירבה לדעת ולהתייחס לצרות העין שלה כלפי המטפלת, להיעדר האמון שלה ביכולתה של המטפלת לעזור לה לעשות דברים שהיא מסוגלת לעשות ולא לדרוש ממנה לעשות דברים שאינה מסוגלת לעשות. במילים אחרות, מטרת הטיפול היא לפתור את התנגדותה לוויתור על העדשות המעוותות אשר מאפשרות לה לשמר את יחסי האובייקט שיצרה ונמצאים בנפשה.
Newsome, F. (2004). Envy and the Negative Therapeutic Reaction. Modern Psychoanalysis, 29:43-48.
