חיפוש

פסיכותרפיה קיומית בלב מדבר

פורסם על ידי גל בלוה

סיפור מהחיים על מסע דמיוני בהשראת ארווין יאלום

מסעות טיפוליים במדבר (wilderness therapy) ניתנים לפרשנות עפ"י מספר גישות תאורתיות. התבוננות אקזיסטנציאלית על שיטת טיפול זו שמה במוקד התהליך קונפליקטים קיומיים הנוכחים בחיינו ברמות שונות של מודעות. ארבע התמות/דאגות היסוד המרכזיות עפ"י הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית הנן - מוות, חופש, בדידות וחוסר משמעות (יאלום,1980).
בתיאור המקרה הנ"ל עוברת המטפלת, יחד עם מטופליה, מסע דרך ארבע התמות הקיומיות של חיינו.

הקדמה

לבד

"אימה תוקפת אותי רק מהמחשבה להיות לבד
להיות לבד, אני חש באופן מיידי, משמעו להיות נטוש.
אני היצור אשר כל חייו גדל בתוך מרקם חברתי ונע לפי צרכים חברתיים, הגיב לפי משובים חברתיים. קיים טקסים, מילא מצוות, או מרד במצוות ובטקסים.
אני היצור אשר עוצב באמצעות יחסים עם הקבוצה.
אני היצור שלמד להיות תלוי במערכות של ציפיות, במערכות של דחייה או של קבלה.
אני היצור אשר עיניו מופנות תדיר החוצה אל הסובבים ותגובתם,
אשר תאשר את עולמי לחיוב או לשלילה.
לעולם לא אניח לסובב אותי. להיות לבד, הו, הפחד, האימה!
כל הסובב אותי נעלם? לעולם לא אוכל לשאת זאת.
אקרא, אזעק, אמות,
עד אשר כל היקום כולו יבוא ויאמר: אתה בסדר. אתה לא בסדר.
אני הנידון הקשור בעבותות וקורים אל רוחות רפאים מהגיל שבו נזקקתי לתגובה ומשוב.
אני היצור הקשור למשכנתא נצחית ומשלם ללא הפסקה את התביעה והריבית,
את החור השחור המושך של "הגב! בדוק! הגב!",
אחרת, וזה הנורא מכל, אחרת אינך קיים.
האמנם קשור לנצח לגלגל האימים?
וכי מדוע לא פשוט אנוע רגע הצידה,
עיני נפשי העצומות בחוזקה מפחד, אולי אפקח אותן לראות, רק לשנייה,
להציץ ביכולת להיות לבד?
מיד אסגור חזרה.
הצצה, הצצה אשר תראה לי כי בעצם אפשר להציץ שוב. ושוב פעם.
ועכשיו אפשר לפתוח את העיניים.
אני קיים.
זאת התחושה, הידיעה, ההכרה."

מיכאלי, ד/זמן המדבר

תמונה ראשונה

בכל פעם שאני יוצאת למסע הישרדות טיפולי במדבר - אני מרגישה שאני עומדת למות.
חרדה חסרת שם מציפה אותי, חרדה ייחודית, חרדה קיומית.
חוסר הוודאות - מה עלול להתרחש בעשרת הימים הבאים? יחד עם הידיעה הברורה - יהיה גיהינום, יהיה קשה, החניכים יכעסו, יפחדו, יאשימו, יאיימו, יעשו הכל כדי לא להיות, ינסו לברוח, ימרדו, ינהגו באלימות. הבנה שאני בוחרת ללכת יחד אתם לתוך הגיהינום הזה, עשרה ימים ללא שינה, עשרה ימים של דריכות, עבודה סוחטת, תלות מוחלטת בבחירות שהם עושים. והשאלה החוזרת - למה אני עושה את זה לעצמי? אני אוהבת ללכת על פי תהום, לעמוד על הקצה, לקחת סיכונים - שם אני חווה את הרגע, משם צומחים השינויים, שם אני מרגישה חייה. אבל, האם זה אחראי מצדי לקחת גם את המטופלים שלי לשם? אני שוב ושוב צריכה להזכיר לעצמי שהם יצטרכו להיות אלו שבוחרים האם להגיע לקצה, האם להעז להסתכל פנימה, הם יצטרכו לבחור להתמודד עם האתגר, להיות נוכחים, להשתנות, לחיות. אני שם רק כדי להראות שיש להם את החופש לבחור.
12 נערים ונערות בטרנזיט, אחרי 5 שעות נסיעה.
הקבוצה יצאה בשעת בוקר מוקדמת מהפנימייה בצפון הארץ. 12 נערים ונערות מבתים שונים ברחבי הארץ, עם סיפורים שונים, אך משותפים. במהלך 16-18 שנות חייהם, חוו מכאוב וצער מסוגים שונים - עוני, משפחות מפורקות, אלימות מסוגים שונים, הזנחה, גילוי עריות, שוליות חברתית, אינספור כישלונות...והמאפיין של כולם הוא הבחירה להמשיך לחיות למרות כל הסבל שסובב אותם, וכדי להצליח בכך, או כך הם חושבים - הם בורחים אל הסמים והאלכוהול. לרוב זה התחיל כאמצעי הרגעה עצמית, או תוצר של לחץ חברתי, אבל עם הזמן הפך לתלות, שגוזלת מהם את חופש הבחירה, שמשעבדת אותם אל הסם והופכת למרכז חייהם. המסע במדבר הנו חלק מתהליך הטיפול והשיקום של אותם נערים ונערות, בשאיפה שיחזיר לידיהם את הכוח ליצור שינוי בחייהם, האמונה בעצמם וביכולתם לבנות מציאות חדשה, והחופש לבחור אחרת.
הטרנזיט יורד מהכביש אל דרך עפר. האופק ריק משרידי ציביליזציה ואדם. מדבר אינסופי. יוצאים מהרכב אל תוך סופת אבק אדירה. אחת הבנות, לבושה מכנס טייטס קצרצר וגופיית בטן, מאופרת בכבדות ולרגליה כפכפי אצבע, צועקת - "למה לא לקחו אותנו להישרדות באיים הקריביים כמו בטלוויזיה?? מה זה החור הזה??!"
אני צוחקת בליבי ואומרת - לא יכולנו להזמין מזג אויר טוב מזה לתחילת המסע שלנו. המדבר מקבל את פנינו בסופת אבק, ואומר - בואו אתי אל תוך הסערה. האם יש לכם אומץ?

תמונה שנייה

יום שני למסע. מתעוררת בחוסר חשק, לא רוצה לצאת משק השינה החם אל הבוקר הקפוא שמחכה לי. מאתמול בערב אני מרגישה רע. לא מוצאת את מקומי. מהו תפקידי במסע הזה? מהו הדבר הייחודי אותו אני מביאה לתוך הטיפול?
אני עובדת כמטפלת במסעות במדבר כבר מספר שנים. אנשים מבחוץ מספרים לי שאני אחת המובילות בתחום בארץ, בעלת ותק וניסיון יותר מכל אישה אחרת. אך, אני מרגישה את הפער הזה בין איך שתופסים אותי לבין תפיסתי את עצמי, ובכל פעם מחדש - חוסר הביטחון ממלא אותי. גם עכשיו, מוצאת עצמי חסרת אונים אל מול החרדה שלא אצליח להיות משמעותית, שבעצם אני לא יודעת מה זה אומר להיות משמעותית עבור הקבוצה הספציפית הזו...
למזלי, המדבר בו אנו נמצאים, מהווה את סביבת הטיפול הטבעית והמתאימה עבורי. למי שלא מכיר את המדבר, הוא עלול להיראות מאיים, קשה, שקט עד להטריף. עבורי, מספיק מבט אחד אל האופק המדהים, תצפית אל מעמקי המכתש הגדול, הסתכלות על הנשר המרשים שדואה מעלי, בכדי להרגיש שוב את הקרקע. העוצמה של הטבע מחזירה אותי לפרופורציות - יש חוקיות. יש סדר. לכל דבר יש מקום. גם לי יש מקום.
אני יוצאת משק השינה ומתחילה להתארגן.
הולכת לבד במדבר. בדרך כלל הלבד עדיף לי מאשר ביחד בגיל 36 אני נעה בין הכמיהה להיות ביחד והפחד מהבדידות לבין ההבנה שזהו אופיים של החיים.
במהלך הדרך, כשהמסלול יורד אל תוך הנחל, אני מגיעה אל גב מים קרים, תוצר של השיטפונות האחרונים באזור. המים קרים מאד, והשמש מסתתרת מאחורי העננים. ברור לי שאני צריכה להיכנס למים. לשטוף את חוסר הביטחון, התסכול, תחושת חוסר המשמעות...במהירות פושטת את בגדי וטובלת במים.
עכשיו אני יודעת שבעזרת הגב הזה אשטוף גם את תחושת הבדידות הנוראית שאני חשה.
ממתינה לחניכות.
בתחילת המסע חילקנו את הקבוצה לשלוש חוליות - 2 חוליות בנים וחוליית בנות. החשיבה היא שצרכיהן של הנערות שונים מאלו של הנערים, הקצב הוא אחר, רמת הפתיחות, השיח הרגשי, הקריטיות של עבודה על היחסים. בתוך העולם הגברי קולן של הנערות נעלם, וחופש הבחירה מצטמצם. במסעות במדבר הדבר בא לידי ביטוי בהישאבות של הקבוצה לתפקידים הג'נדריליים האופייניים בחברה - הבנים סוחבים את הציוד, מנווטים ומדליקים את האש. במהלך המסלול הבנות נעזרות בבנים, ובערב הן המבשלות. אין פה בחירה. אני מקווה ששחרור מהציפייה החברתית החיצונית, יאפשר לנערות לחפש ולמצוא את מקומן, תפקידן וכוחותיהן הייחודיים - במסע ובחיים.
והנה הן מגיעות - "מלכות המדבר", חוליית הבנות. גם הן נראות לא במיטבן. מה קרה? האם זו הירידה המפחידה בנחל? האם עייפות המסע? האם קרה משהו בתוך הקבוצה עצמה?? היום השני למסע הינו יום קשה ומורכב ביותר. מצד אחד הוא כולל התרגלות והתאקלמות לתנאי המסע - לתרמיל הגדול והכבד, ימי ההליכה הארוכים והסיזיפיים, העצמאות לבחור ומחירן של הבחירות השגויות. ומצד שני יש בו ירידה תלולה במסלול קשה, שמחייב עבודת צוות, עזרה הדדית, אמון, והתמודדות עם פחד במהלך הדרך ישנם מספר מכשולים פיזיים אותם תצליח הקבוצה לעבור רק בעזרת הרבה אמון ועזרה הדדיים. וזה מפחיד בוודאי קבוצה של נערים ונערות שחוו מעט מאד, אם בכלל, קשרים עליהם ניתן לסמוך. נערים ונערות אשר לרוב חוו פגיעה והתעללות דווקא ע"י אלו שהיו אמורים לסמוך עליהם יותר מכל - הוריהם. במטרה לרפא, ולו במעט את הטראומות, אנו משתמשים במפלים ובמצוקים של הנחל אשר מציבים אותם אל מול מציאות החיים, ויחד עם זאת מראים שיש מקום לסמוך על אחרים ולהיתמך. המסלול של היום מפגיש כל אחד ואחת עם שני אלמנטים מרכזיים בחיינו - הבדידות הקיומית והמוות.
רגע לפני שנגיע לחלק הקשה והמפחיד ביותר במסלול, אני מזמינה את הנערות להיטבל יחד אתי בגב המים, ואומרת - "גב במדבר הוא כמו מקווה טהרה, בואו נכנס אליו ביחד". הנערות, מעט מתביישות, אך לאט לאט פושטות בזו אחר זו את בגדיהן ונכנסות, עומדות במים הקרים. אנחנו אוחזות ידיים, ואני מבקשת מכל אחת שתגיד ממה היא רוצה להיטהר.

דנה, נערה עדינה ושברירית, אשר נראית ומתנהגת כנסיכה אמיתית, אומרת "אני רוצה להיטהר מחוסר הביטחון, מזה שאני חושבת שכולן יותר יפות ממני, מזה שאני שונאת את הגוף שלי. נמאס לי לעשות מה שמצפים ממני, ולהיראות איך שמצפים ממני. אני רוצה לבחור איך להתנהג ואיך להיראות. אף אחד לא יחליט בשבילי על החיים שלי ועל הגוף שלי." אני מבינה משפת גופה והעצב שבעיניה של דנה שסיפור חייה כואב. מדובר בנערה שעברה פגיעה מינית בילדותה, שמישהו החליט בשבילה מה ואיך לעשות עם גופה, השתמש בה, וכתוצאה מכך היא וסוחבת טראומה מורכבת.

רחל, מלכת שבא, נערה אתיופית מרשימה, שכעסה עלי כשלראשונה אמרתי לה שהיא יפיפייה כמו מלכת שבא. הרי אילו רק יכלה לבחור, היתה מבקשת להיות "פרנג'ית", לבנה, לא אתיופית. ואילו יכלה לבחור, היתה מבקשת שיראו אותה בבית, בין כל תשעת אחיה, והוריה שנאבקים כדי למצוא את מקומם בחברה הישראלית, לפרנס את ילדיהם, ולשמור על תרבותם. רחל אומרת "אני רוצה להיטהר מחוסר האמונה שלי בעצמי - אני תמיד חושבת שלא אצליח, שאני פחות טובה מכולם, אבל בסוף אני יכולה לעשות כל דבר." אני מאמינה לה שהיא יכולה לעשות כל דבר, הלוא היא נראית כל כך חזקה! מקווה שהצלחתי להעביר לה במבטי שאני מאמינה בה.

ליאורה, הנערה שתמיד נמצאת שם בשביל האחרות, תומכת ועוזרת. ויחד עם זאת, נערה שבכל רגע נתון מבקשת מהצוות עזרה, רוצה שיתנו לה יד, שיעזרו לה לקום, לרדת, לסגור את התרמיל. היא לא עושה שום דבר לבד, הצוות אמר שהמטרה שלה במסע היא לפתח תחושת עצמאות ומסוגלות. לפני שהיא טובלת במים היא אומרת - "אני משאירה כאן את התחושה שאני לבד, שאין לי חברות ולא אוהבים אותי. עכשיו אני פה בקבוצה רואה שאני דווקא יכולה להרגיש ביחד". בליבי אני תוהה כמה אותנטית התחושה הזו שלה, או שאולי זו רק כמיהה. כמה ה"להרגיש ביחד" הזה בכלל קיים בעולמה? בעולמי? בעולמנו?? ועונה לעצמי - כאן ועכשיו הביחד הזה נוכח.

אורנה, ה"עבריינית" של הקבוצה, זו שגדלה עם אב שנכנס ויוצא מהכלא, בשכונה שמנוהלת ע"י חבורות רחוב, וכחלק מהישרדותה ושאיפתה להרגיש בעלת כוח, למדה כיצד לשלוט באחרים. לתדהמתי אורנה, שגובהה כמטר וחצי, מצליחה לגרום לי ולכולם להתכווץ מפחד במבטה. ועכשיו, ברגע הנוכחי, היא נראית כל כך שברירית ופגיעה, ואומרת - "אני משאירה פה את הפחד המסלול הזה ממש מפחיד אותי, בכל צעד אני מרגישה שאני עומדת למות. ואז אני מתחילה לבכות, ונתקעת ולא רוצה ללכת. אבל הנה אני פה, ואין לי ממה לפחד"

ואני, שרק לפני מספר דקות הרגשתי כ"כ מיותרת וחסרת משמעות, אומרת להן :"תודה בנות, בזכותכן אני מרגישה משמעותית, אני רוצה להיטהר מהתחושה הרעה שהיתה לי עד כה"

וכך, חמש נשים בתוך גב מים, בלב מדבר, תחת כיפת השמים האינסופיים - אנחנו אוחזות ידיים, טובלות שבע פעמים במים הקפואים. בין טבילה אחת לשנייה, אני מסתכלת על הבנות ורואה חיוכים, שמחה, התרגשות.

תמונה שלישית

לילה שביעי במסע ההישרדות. הגענו לתרגיל המורכב מכולם - תרגיל הSolo .
אני מרגישה חרדה. תמיד לפני התרגיל הזה אני רועדת, מפחדת מהתנגדות של החניכים , קטנת אמונה לגבי יכולותיהם להתמודד עם התרגיל. איל, מדריך השטח, ואני אוספים את הקבוצה לשיחה. הם לא יודעים מה מצפה להם. אבל בימים האחרונים בשטח החניכים כל כך התחזקו, למדו כל כך הרבה על עצמם, על חבריהם ועל המדבר, צברו כל כך הרבה חוויות של הצלחה אדירה. אני אומרת לעצמי בלב, מנסה להרגיע - גם בתרגיל הזה הם יצליחו.
איל מתחיל את התדריך : "הגענו לערב השביעי למסע. עד היום רכשתם את כל הידע והמיומנויות הנדרשים לכם כדי לשרוד לבד במדבר. עכשיו יש לכם את ההזדמנות ליישם את כל מה שלמדתם. הערב אנחנו נצא לתרגיל Solo - כל אחד ייקח סיר אישי, מעט אוכל מהחוליה, בגדים חמים, פנס, ושלושה גפרורים. כשתהיו מוכנים תגשו אלי ואפזר אתכם לנקודות הלינה. אתם תבלו את הלילה לבד, ללא קשר עין עם אף אחד, תבשלו לעצמכם, תבנו מחסה, ותשנו. בבוקר נבוא לקחת אתכם..." ככל שאיל מדבר, כך אני מרגישה את רמת החרדה של הקבוצה עולה וגואה. הנערות פונות אלי במבט מלא ספק, ועיניים מפוחדות, והנערים מתחילים להתנפח בתוקפנות. "מה? אתם לא נורמאליים!! אנחנו נמות פה לבד!; ומה אם אני לא אצליח להדליק את האש? אני אקפא למוות; חושבים שאנחנו כלבים! ומה אתכם? גם אתם ישנים בלי שקי שינה??"...ועוד מני גידופים וצעקות.
דנה דומעת, ואומרת - "אני בחיים שלי לא הייתי ככה לבד..אני לא אעמוד בזה."
אני נותנת להם זמן להביע את החששות, ולאחר מכן אומרת - "עבדתם קשה עד עכשיו. עבדתם מדהים על החיים ביחד על שיתוף הפעולה בתוך הקבוצה, המשובים ההדדיים, העזרה, האמון. כל אלו חשובים מאד, ואני בטוחה שמאד ישרתו אתכם בחיים. אבל, אני הולכת להגיד עכשיו דבר שגם לי בעצמי לא קל לחיות אתו, משהו שגם אני עסוקה כל חיי במאבק אתו. אתם מכירים את השיר "אדם בתוך עצמו הוא גר"? זה שיר שמדבר על החיים, ועל העובדה שבסופו של יום - אנחנו לבד בעולם. גם כשיש לי משפחה, חברים, בן-זוג, בסופו של דבר - אני לבד עם המחשבות שלי, והרגשות, והפחדים. מי כמוכם יודע זאת? הרי החיים שלכם בוודאי הוכיחו לכם לא פעם ולא פעמיים את עובדת היותכם לבד זה קשה. בגלל זה רוב הזמן אנחנו בורחים מהלבד "
" אני אף פעם לא לבד, בשקט, תמיד יש מוסיקה או טלוויזיה או פייסבוק, או וואטס-אפ". דנה אומרת ומגחכת. ומשה מוסיף - "או אלכוהול, או איזה נייס גיא"... וכולם צוחקים. נייס גיא הוא סם פיצוציות נפוץ. כחלק מתהליך הגמילה בפנימייה, ישנו איסור לדבר על סגולותיו של הסם, ובוודאי שלא לצחוק ולספר על הנושא בדיחות. לשנייה אני מתלבטת לאן לקחת את השיחה - האם עלי לדבר על השימוש בסמים? לא, אשתמש בכאן ועכשיו. אחרי שתיקה של כמה רגעים אני שואלת - "למה? למה אנחנו כל כך חרדים מלהיות לבד בשקט? ממה אתם מפחדים?"
הם יודעים למה. ברור. ואומרים בכל מני דרכים "כי אז המחשבות באות, וזה הכי מפחיד.."
ואני מסכמת, קצת הומור לא יזיק פה - "אנחנו עושים הכל כדי לא לפגוש את עצמנו, ואת המחשבות, והפחדים. אבל, אתם יודעים מה? אני דווקא קצת פגשתי כל אחד ואחת מכם בימים האחרונים, ולא מי יודע מה נבהלתי ממה שראיתי, האמת שדווקא אהבתי מאד את מה שפגשתי. כדאי לכם גם לנסות...ועכשיו, לפני שנפרד, אני רוצה להשמיע לכם שיר. תשכבו על הגב, תנסו להירגע, תקשיבו, ואם תמצאו איזה מילה או משפט שעושים לכם טוב על הלב, תקחו אותם אתכם ללילה הזה."

ואני לוחצת על Play , השיר "אל תפחד" של אהוד בנאי מתחיל להתנגן. החניכים נרגעים לאט לאט, חלקם נשכבים לאחור, מסתכלים לשמים, אחרים נשענים, מחבקים זה את זה, שרים...
ואהוד בנאי שר "אל תפחד, אתה לא לבד..אתה רוצה לשכוח, להתחיל מהתחלה...תמיד אהיה קרוב אליך, לחבק במקרה שתרעד.."

בתום שיחת הקבוצה, החניכים הולכים לארגן את ציודם- ביתם בשבוע האחרון- בשקט הם מחלקים את המזון בין חברי החוליה, מוציאים בגדים חמים מהתרמיל, לוקחים סיר ושלושה גפרורים, מספר עצים למדורה, וממתינים. אני עוברת ביניהם ומאחלת להם הצלחה, מרגיעה קצת את החרדה, אומרת שאנחנו כאן ערים כל הלילה, ושאם קורה משהו יקראו או יבואו אל המדורה הדולקת. כל פעם מחדש אני מופתעת מההסכמה של החניכים לצאת לתרגיל הכל כך קשה ומפחיד הזה. כל פעם מחדש אני המומה מהמוכנות שלהם לקחת סיכון, להתמודד עם האתגר, מהאומץ שלהם לעשות דבר כל כך שונה וזר, מהבחירה שלהם להצליח. ועם זאת, אני יודעת - דווקא הילדים האלו, שחוו לא מעט טראומות בחייהם, הם יודעים לשרוד, והם יודעים מה זה להיות לבד אם היתה כאן חבורת ילדי שמנת - לעולם לא היינו מצליחים לגרום להם להשתתף במשימה.

ובעודי צפה במחשבות, אני רואה את ודים, הנער הצעיר בחבורה - הוא עומד ליד תרמילו, מביט לעבר משהו רחוק, שום דבר בעצם, בוהה. כל ציודו מפוזר על האדמה, זרוק לכל עבר. כמוהו.
אני נגשת אליו, והוא חוזר אל תרמילו, מחפש משהו במעמקיו. "ודים, מה עניינים?" והוא עונה "חארה". לא הופתעתי, בימים האחרונים התייחס לרוב המסע, המשימות, התחושות והחוויות כ"חארה". הלוא כבר אחרי 100 המטרים הראשונים של ההליכה ביום הראשון רצה לוותר, ביקש לחזור הבית'ה, דרש מהחובש טיפול רפואי כי הוא במצב קריטי "אני צריך אפידורל!!", ואיים עלי שאמו תתבע אותי משפטית על התעללות (במקביל לקושי הרב שחווה, היתה לו יכולת מדהימה להתייחס אל הדברים בהומור). לשאלתי האם הוא מעוניין להשתתף במשימה, ענה בחוסר חשק שכן, הוא רק לוקח כמה דברים ויוצא. בתוך הבלגן והפיזור של הציוד, אשר שיקף את הפיזור הנפשי של ודים באותם רגעים, ניסיתי לעזור לו להתארגן, להיאסף. כשהיה מוכן לצאת, ביקשתי מאיל שימקם את ודים הכי קרוב אלינו, במרחק ראיה. משהו מרגיש לי לא טוב, ואני מודאגת. ודים היה הנער עליו קיבלנו הכי פחות חומר רקע מקדים , הוא חדש יחסית בפנימייה, ו"אינו משתף פעולה בטיפול" כפי שציינה העו"סית. את ודים באמת לא קל להבין. במהלך המסע נראה מרושל, מוזנח, בכל שיחות הקבוצה נרדם, או עשה עצמו נרדם, מיעט לדבר. מדובר בנער כבד משקל, שמן, אשר בקושי רב הצליח בימי המסע הראשונים ללכת את המסלול, שלא נדבר על סחיבת תרמיל של 15 ק"ג על הגב, הוא נע באיטיות, נופל ונחבל הרבה. היו מס' נתונים שהדאיגו אותי לגביו - המוכנות שלו להיות "פח הזבל" של הקבוצה - תרתי משמע. ודים הלך כאשר על תרמילו תלויה באופן קבוע שקית הזבל החולייתית, וסביבו נחיל זבובים, והוא כאילו לא מבחין בכך. ההזנחה העצמית שלו היתה מעוררת תמיהה, בגדיו קרועים, נעליו הרוסות, תרמילו תלוי עליו בעקמומיות - לא ברור כיצד הוא יכול ללכת כך. לא פעם ניסו אנשי הצוות או חבריו לחוליה לעזור לודים, לסדר את התרמיל, להנחות אותו...אך, ללא הועיל. מקרה מוזר קרה כאשר קיבלו החניכים ביום שבת משימה לגילוף כף מעץ. הטכניקה כוללת עבודה עם גחלים. המטרה - לעבוד על יכולת התמדה, דחיית סיפוקים, סבלנות. והאמצעי - לחרוך לאט לאט את העץ בכדי לייצר שקערורית שתעניק לכף את צורתה. ודים ישב ליד המדורה, הניח גחל על הכף, ובלי לשים לב נפל הגחל על בטנו והתחיל חורך את חולצתו. כולנו הזדעקנו לעזרתו, אך ודים הגיב באדישות מחרידה בעוד חולצתו נשרפת. נראה היה שאינו מפחד להיפגע. ואולי אף מבקש להיפגע? האירוע התרחש מספר רגעים לאחר שקיימנו שיחה לא רשמית על משפחות. בעודנו יושבים ליד גב המים ומגלפים כפיות, הגיעו מספר משפחות מטיילים עם ילדים קטנים. כמה אירוני, כמה חושפני, כמה כואב. חבורת נערים ונערות שהוצאו מהבית, שמגיעים ממשפחות מורכבות מאד, מגלפים כפיות עץ, שרים על גברת פלפלת וכפית הפלאים, ולפתע - חבורת משפחות "מושלמות" מגיעה. החניכים שלנו רותקו כאילו צופים בסרט, נראה היה שהם מוקסמים מהאינטראקציה של ההורים עם ילדיהם, המומים מכך שבכלל משפחות מטיילות בטבע יחד, מופתעים מהצבת הגבולות ע"י ההורים...מצאתי בכך הזדמנות נהדרת לשוחח אתם על המשפחות שלהם והילדים שהם היו, דרך החוויה של המפגש כאן ועכשיו. ודים מלמל משהו כמו - "ההורים שלי בכלל לא ראו אותי, לא ידעו שאני קיים...". לרוב הוא מיעט לדבר, וכשדיבר היה משהו באופן הביטוי, שפת הגוף, הדלות של משפטיו, שהרגיש אינפנטילי, חבריו קראו לו "המפגר", והעו"סית עצמה אמרה שהיא חושבת שאולי הוא גבולי מבחינה קוגניטיבית אם כי אינו מאובחן ככזה.
עם זאת, במהלך הימים האחרונים חווה ודים גם לא מעט הצלחות, מי היה מאמין שהגיע עד כה ? - הוא טיפס על אינספור פסגות, הלך כ-20 ק"מ כל יום, עם מיעוט של מזון ושל שעות שינה, נתמך בחבריו, החל מתקשר אתם קצת יותר, ואתמול אף הגיע לעין שרב כשהוא מוביל את החוליה אחריו, הרים ידיו לשמיים וקרא "הצלחתי! הגעתי ראשון!!" לראשונה נראה שמח, מסופק.
אך, אלו היו רגעים ספורים. בשאר הזמן המשיך ודים בתפקיד "פח הזבל" הקבוצתי, גרר את עצמו בחוסר חשק, ולא הגיב לסביבה.

בחזרה לתרגיל הבדד אני מודאגת. אך להפתעתי ודים מתפקד כפי שמעולם לא ראיתיו. הוא מצא לעצמו מקום להקים מיטה, מחסה, החל להכין מדורה, וכשניגשתי לשאול לשלומו הגיב בענייניות שאינה אופיינית לו. מוזר. מרשים. חשבתי לעצמי שתמיד יש הפתעות בתרגיל הבדד הנה אחת מהן. לאחר כשעה כשניגשתי לבדוק לשלומו (אני אף פעם לא הולכת לבדוק חניכים לאחר שהתמקמו ללינת הבדד, אבל הפעם משהו קרא לי ללכת...) - ודים ישן. כמו תינוק. מפתיע...

בוקר. 12 שעות עברו מאז שהתמקמו החניכים בתרגיל הבדד איל ואני הולכים להשכים אותם. אלו רגעים מרגשים ביותר. רגעים של לראות כיצד כל אחד בוחר להתמודד עם מציאות חייו, עם הבדידות. לאן לוקחות אותם המחשבות, איזו יצירתיות מתעוררת בהם אל מול השקט. זה מתחיל ברמה הקונקרטית של מה בישלו, אם בכלל, איזה מחסה בנו, כיצד הסתדרו, האם היו אקטיביים או פסיביים...וממשיך לרמה הרגשית - לשמוע באינטימיות כיצד הם הרגישו אל מול הפחד, מה הלבד הזה הציף אצלם, לאילו מחוזות הלכו בדמיונם. ותמיד מרגש לראות אותם ישנים, בבית הפשוט והצנוע שבנו כל אחד לעצמו, מצליחים להתמודד עם האתגר והפחד זהו הבוקר שבו אני רואה הכי הרבה אור בעיניהם של החניכים, הכי הרבה חיוכים.
וכך גם הפעם - אני עוברת אחד אחד...

משה יושב ליד המדורה, הוא לא הצליח לישון, אבל מרחוק אני רואה את חיוכו הבוהק, והוא מציג בפני בגאווה את המחסה שבנה ונותן לי טעימה מהפיתות שאפה. "אין על המדבר הזה, כמה הוא גדול ויכול להכיל את הכל. אני יכול לחיות פה" הוא אומר.

סמי עדין ישן. למשמע קולי הוא מתעורר ואומר. "מה? נרדמתי? את לא יודעת מה עבר עלי. השתגעתי מהשקט. הלכתי לחפש את אולג לשבת אתו קצת, שעה חיפשתי אותו בחושך, ולא מצאתי. כשהגעתי אליו ראיתי שהוא כבר ישן. אז חזרתי למקום שלי, והמדורה נכבתה, לא הצלחתי למצוא לאן אני אמור ללכת...נבהלתי. בסוף מצאתי, הדלקתי שוב ת'אש וישבתי להסתכל עליה. זה הרגיע אותי. חשבתי על החיים שלי. על זה שתכף אני מסיים בפנימייה ואין לי מושג מה אעשה עם עצמי."

כשהגעתי לדנה ראיתי אותה מקופלת מתחת ליריעת הניילון, ישנה. הערתי אותה ושאלתי לשלומה. היא ענתה לי "וואי, אני לא מאמינה שעשיתי את זה!!"

יוסי, שחיכה ער ונראה כל כך שמח לפגוש אותי, אמר " גל, את לא תאמיני, הפעם, לראשונה, פחדתי. ממש פחדתי. אני לא יודע למה וממה, הרי זה בדיוק כמו כל הלילות שישנו במדבר עד עכשיו, זה לא שכשהייתי ליד האחרים משהו הגן עלי. אבל, כל רעש ששמעתי הקפיץ אותי. הייתי בטוח שיש פה איזה נמר או אריה מאחורי השיחים." מתרשמת מפתיחותו, הרי הוא כזה נער "בריון", שמציג תדמית של "הכל קטן עלי", אני שואלת - "ולמה בכ"ז נשארת ולא באת אלינו?" והוא עונה - "כי פחדתי ללכת עד אליכם. וגם - החלטתי שאני חייב להצליח בזה. שאני רוצה להצליח להתמודד".

כך אני עוברת הלאה בין כל 12 הילדים שלי. אוספת אותם חזרה לחיקי, מסתכלת על הבית שבנו לעצמם, שומעת חוויות, מחבקת. התגעגעתי אליהם. חששתי להם. אני גאה בהם. שמחה בשבילם. ובתוך הראש ההתרגשות מביאה עמה מחשבות על עצמי - נראה לי שאוכל להיות אמא לא רעה. אם אצליח כך לשחרר את ילדי, לסמוך עליהם, לאפשר להם לגדול, להתמודד, להתעצם. אך, האם אהיה אמא אי פעם? הלוא אם אמשיך בעבודה הזו בלב מדבר, זה די מקטין את סיכויי...הם בורחים לסמים ואני בורחת לעבודה, לטיפול, למדבר. חוויות שנותנות משמעות לחיי. חוויות שמרחיקות אותי מהתמודדות עם ההבנה של הזמן החולף, ועם הקושי האמיתי שבלהיות יחד, להיות תלויה, נזקקת, חשופה...הילדים האלו הרבה יותר אמיצים ממני. אין ספק.

לאט לאט נאספים החניכים סביב מדורת הבוקר, יושבים במעגל על מזרונים, שותים תה מתוק של כוכב ריחני. באופן ספונטני מתפתחת שיחת הקבוצה הכי פתוחה ומרתקת שהיתה לנו עד כה. מלווה בסיפורי חוויות והרפתקאות, צחוק והתעניינות הדדית. כמה טוב להיות שוב יחד מדהים לגלות איך שהיחד הזה הפך אותנטי לאחר לילה של בדד בלי מסכות, בלי הסתרות. חבורת נערים ונערות מדברים באומץ ופתיחות על הפחדים הכי קמאיים שלהם.

ואז אני פונה אל ודים ומבקשת שישתף גם הוא את הקבוצה בלילה שעבר עליו. עד עכשיו לא אמר מילה. ודים נראה ערני כפי שמעולם לא היה. הרי בכל שיחות הקבוצה עד כה נרדם, או נראה כאילו הוא נרדם. וכך אמר - "היה לי לילה חארה, קיבלתי מקום חארה, בניתי מחסה חארה. לא הצלחתי להדליק ת'מדורה, אז שרפתי את כל הנייר טואלט שהיה לי. לא היה לי סכין, אז חתכתי ת'גזר והבצל עם הפה, האורז יצא חארה. ניסיתי להכין פיתות, אבל שמתי יותר מדי מים, אז הכל נהיה דביק, וגם זה יצא חארה" בעודו מדבר, ומדגים עם ידיו את דביקות הבצק, הבחנתי כי כל הקבוצה צוחקת. האם ודים רצה להצחיק? האם סיפר בדיחה?? לא ברור. "בסוף לא אכלתי, נכנסתי לשק שינה שלא הסכמתי להביא לכם והלכתי לישון. ישנתי חארה וחלמתי מלא סיוטים."
מחשבות מתרוצצות בראשי, ורגשות מציפות אותי. אני רוצה גם לצחוק, אבל כועסת על הקבוצה - למה הם צוחקים עליו? וגם על ודים אני כועסת - למה לא אמר לי? למה לא ביקש עזרה? ולמה הוא עושה מעצמו צחוק עכשיו?? ברור לי שזו הדרך היחידה שלו לבטא את הבלבול וההצפה הרגשית שהוא חש. וברור לי שהקבוצה מתקשה להכיל את מה שודים משקף לה - ההזנחה העצמית, הייאוש, חוסר האמונה, התסכול של החיים לבד לכן הם צוחקים. אולי ההבנה הזו תסייע לי להגיב באמפתיה לקבוצה...אני מקווה. ומנסה. "ודים, נשמע שעברת חוויה מאד קשה, ובכלל לא מצחיקה. לא קל לי, ואני משערת שגם לקבוצה, לשמוע את דבריך. אתה יכול להגיד מה הפך את הלילה הזה לחארה באמת?" ודים השפיל מבט. הקבוצה שקטה. ממתינה למוצא פיו. לראשונה ללא ציניות, נראה שאפילו יש דאגה ואכפתיות כלפיו מצד הקבוצה. "זה היה ככה כי זה העלה לי כל מני אסוציאציות מהעבר, דברים שאני מעדיף לשכוח." עד כמה עלי לפתוח? האם ודים מרגיש מספיק בטוח בקבוצה בכדי להמשיך ולשתף? והאם הוא מספיק חזק בכדי להתמודד עם מה שיעלה? הרי אני לא מכירה אותו כמעט. אולי כדאי להתחיל לאסוף, לסגור, לא להציף עוד... אבל, בעודי חושבת, הקבוצה עושה את העבודה במקומי, ויוסי שואל את ודים - "תגיד, על מה חלמת?"
"היה לי חלום מוזר ולא ברור. שאני נמצא באיזה יער שחור, ואני יודע שאמא שלי גם שם איפשהו, אבל אני לא מוצא אותה, ואז אני רץ, כאילו מחפש אותה, ופתאום רואה נחש שחור ענק. זהו מכאן אני לא זוכר יותר. נראה לי שהתעוררתי מהנחש." שקט. הקבוצה וודים מזמינים אותי לעבודה על התכנים הלא מודעים שעלו בחלום. עכשיו אני מבינה את ודים בן רגע מתבהרת לי התמונה כולה - על ילדותו, וחייו, על ההזנחה בבית, על האם הלא נוכחת, והאלימות - האם זה אביו?, והאימה שבה הוא חי, והבדידות האיומה. לחוצה מעט אני שואלת - "איזו תחושה היתה לך בחלום?". ודים שותק, ואחרי כמה רגעים עונה "פחדתי לאללה. אבל זה גם הרגיש לי כמו דבר רגיל. כאילו כבר הייתי שם פעם". אני לא רוצה לדעת עוד לא בטוחה שהקבוצה תוכל להכיל. לא בטוחה שודים יוכל להכיל. לא בטוחה שאני אוכל להכיל את כל הכאב הזה. מדריך השטח, איל, נותן לי מבט מעודד ומרגיע, רומז להמשיך. אני לא לבד בזה. הוא מבין, ורוצה שניקח יחד את הסיכון. ואני שואלת - "ודים, אם היית צריך לתת לחלום הזה כותרת, איך היית קוראה לו?". ודים מרכין את ראשו, הוא לא יכול להביט בנו, ועונה - "עדיף למות". כשהוא מרים את ראשו אני רואה דמעות בעיניו, הוא קם מהמעגל ונעלם במרחבי המדבר. אני מבקשת מאחד המדריכים שילך בעקבותיו. בינתיים הקבוצה גועשת ורוגשת: "איזה ילד דפוק ; הוא סרוט לגמרי!; מה עושה אצלנו בכלל? צריך להיות בבית משוגעים..." לשאלתי "למה כל כך קשה לכם לשמוע את מה שודים אומר?" עונה יוסי , הנער הבוגר והמוביל של הקבוצה - "מה? אני מבין אותו. אתם לא מבינים? גם אני הייתי ככה פעם. מזניח את עצמי. חשבתי שאני לא שווה כלום. שלאף אחד לא אכפת ממני, אז לא היה לי אכפת אם לחיות או למות".

השיחה הסתיימה. הקבוצה נרגעה. אך, ודים לא הצטרף אלינו. הוא יושב במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בזמן שאיל נותן לקבוצה את המשימה שלהם להמשך היום, והם מתארגנים לתזוזה, אני מנצלת את ההזדמנות לגשת לודים מה אומר לו? אני מרגישה אשמה. מרגישה שלקחנו סיכון גבוה מדי. מרגישה שאסור היה לי להביא אותו לכזו הצפה רגשית. הרי ידעתי שמשהו שם לא בסדר, לא סתם ביקשתי שימוקם בקרבת מקום אל הצוות. עשיתי טעות כשבכלל שלחתי אותו לתרגיל הזה. הוא לא היה מוכן אליו. ועכשיו צריך לאסוף את השברים.
אני והאשמה שלי מגיעות אל ודים, ושואלות לשלומו. אנחנו פוגשות ודים אחר. לא שברים ולא הריסות. כן הצפה של זיכרונות טראומטיים מהעבר, כפי ששיערתי. אבל, ודים עירני, מדבר בצורה רהוטה, בשפה גבוהה, עם יכולת מדהימה לביטוי רגשי. והקול בראשי אומר - זה נער גבולי?? מה פתאום!. ודים מספר על ימים, שבועות, בהם הסתובב ברחובות, חסר בית, ישן על ספסלים, מדי פעם גונב איזה מכנס או חולצה מחבל כביסה כלשהו. על פחד מפני אב אלים, ואם שלטענתה מנסה לפגוש אותו בסתר, אך לא באמת מגנה עליו מפני אביו והעולם. על חיים של בדידות וכאב וצער. ועל התעללות חברתית ואלימות בביה"ס, כי "תמיד הייתי ילד שמן ומוזר", ועל ההתדרדרות לסמים, כי "היה לי כ"כ הרבה רעש בראש"."
הוא הולך לשם ואז, ואני מחזירה לכאן ועכשיו. התרגיל היה עבורו חשיפה חזקה ביותר לתכנים טראומטיים שמעולם לא עיבד ברור לי שעלי לסייע לודים לסגור את שנפתח, להחזיר אותו לכאן ועכשיו, להראות לו את ההצלחות הקטנות שלו. ביקשתי מודים שיספר על הרעשים שהיו לו הלילה בראש, וכיצד התמודד אתם. יחד גילינו שהצליח להשקיט את המחשבות ע"י עשייה. ה-Doing סביב בניית מחסה, הבערת אש ובישול, עזר לו בהתמודדות עם המחשבות. עזרתי לודים לראות את המקומות של הבחירה שלו - הרי יכל פשוט להיכנס לשק השינה ולישון, או לחזור להיות עם הצוות ולוותר על המשימה. אך, הוא בחר להתמודד, ומצא את הכוחות לבצע את המשימה. בהמשך בחר באומץ רב לפתוח את החוויה הקשה בפני הקבוצה, ובכך עשה צעד נוסף בהתקרבות לחבריו. גם אני הרגשתי שהתקרבתי אליו. לראשונה העז ודים להסתכל אלי כשהוא מדבר, ולתת לי לגעת בו, להיות קרוב, להרגיש קשר וחיבור. "אתה ילד מאד אמיץ, ודים, ורגיש ומיוחד אני שמחה ששיתפת אותי ואפשרת לי להכיר אותך." אמרתי. ודים חייך.

תמונה רביעית

בוקר עשירי ואחרון למסע המפרך והמרגש במדבר. המשכו של המסע המפרך והמרגש בחיים.
מתעוררים בעצלתיים. מוזר, בדרך כלל, הבוקר האחרון למסע מתאפיין בהשכמה מהירה, התארגנות זריזה, ויציאה אל קו הסיום. במטרה לסגור את הפרק הזה. לסיים בהצלחה. להגיע לקו הסיום. אבל, הפעם, משהו אחר באוויר - כאילו הקבוצה כולה, החניכים והצוות, לא באמת רוצים ללכת לשום מקום. אולי זו האינטימיות שנבנתה עם הזמן, אולי ההרגשה הטובה והמועצמת שהמדבר והמשימות ייצרו אצל כל אחד, אולי הפחד לעזוב את תחושת הסדר הקיומי הזה שהמדבר מייצר, ולחזור אל הכאוס של החיים.

אנחנו עולים לפסגה האחרונה של המסע, השביל מתפתל וחוצה מצוק של כ-400 מ'. קשורים יחד בחבל בטיפוס אלפיני, החניכים מושכים אחד את השני, תומכים, דוחפים מאחור את מי שמתקשה, קשובים לקצב של מי שלפניהם ומי שמאחוריהם. כשמגיעים לפסגה, לבי פועם בחוזקה, יש משהו במאמץ הפיזי שגורם לי להרגיש חייה. אני נרגשת מהקבוצה, הנוף, החיים. החניכים שמחים ומסופקים על הצלחתם, נרגשים גם הם, יושבים אל מול הנוף.
משה אומר - "וואללה, גל, עכשיו הזמן המתאים להשמיע איזה שיר. יש לך משהו?"
יום אחרון למסע. בדרך כלל הקבוצה רוצה לשעוט אל קו הסיום. מה קורה כאן?
נראה לי שקוראים לזה - חיבור. חיבור למדבר, אחד לשני, כל אחד לעצמו. וזו תחושה של שקט, תחושה נדירה, ומיוחדת, הלוואי שלא תגמר לעולם.
לוחצת על Play, שוב אהוד בנאי שר על החיים - "השביל הזה מתחיל כאן, לא ברור לא תמיד מסומן...יוצא אל האור, אל חיים חדשים... מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך, מרחוק נדלק אור, אל תסטה כדי שתוכל לחזור...".
בתום השיר, החניכים מקבלים עט וגלויה עם המשפט - "אתה קולט כמה רחוק רואים מכאן?", ומתפזרים לכתוב, כדי שמשהו פיזי מהחוויה הזאת ילך אתם הלאה.
משה מבקש שאלווה אותו אל קצה המצוק הרחוק, הוא רוצה כמה רגעים לשבת שם לבד בדרך מספר לי "כשאסיים בפנימייה אסע לאתיופיה, לאבא שלי, ואקים שם חברת טיולים". בליבי אני אומרת - האם זה יקרה? לא ברור, אך מה שברור הוא שכרגע משה מבין שיש לו בחירה. וחופש. והוא שמח על כך.
אורנה חוזרת עם הגלויה, ומראה לי את הכתוב - "החלטתי. אני מתחילה את הטיפול בפנימייה. מפסיקה לשחק משחקים, ומשתפת פעולה. אני רוצה להשתנות, אני יכולה להשתנות". נרגשת מהצורך של אורנה לשתף אותי, אחרי כל הקללות שחטפתי ממנה לאורך המסע, אני מוסיפה - "גם אני מאמינה בך".
ודים, שעד עכשיו נשאר במקומו ולא מצא את הכוחות לבחור מקום אחר לשבת בשקט, לפתע קם, ניגש אל סמי, לוחץ את ידו ואומר - "תודה סמי, תמכת בי ועזרת לי כל המסע. זה מאד חיזק אותי. עכשיו אני מרגיש שייך אליכם." הוא מביט לי בעיניים, ומחייך, אומר תודה ללא מילים.

בירידה מההר, יוסי ואני הולכים יחד עוד כשעה מסיימים, אנחנו בישורת האחרונה לפני תרגיל הסיום, שיחות הסיכום והטקס שיבוא בעקבותיהן. יוסי מתבונן בפליאה ובעיניים פעורות לרווחה במדבר שסביבנו, ואומר - "תראי, גל, זה נראה כמו חומה כל המצוקים שסביבנו." לשאלתי האם אנחנו בתוך החומה או מחוץ לה, הוא עונה - "ברור שאנחנו בפנים". נחרדת, אני שואלת - "מה? אנחנו בכלא?", ויוסי מרגיע, עונה - "לא, זו החומה המגנה של העיר. אנחנו בתוכה, במקום הבטוח. עכשיו השאלה היא מה נמצא מחוץ לה" איזה קסם של ילד, איזו רגישות, ויצירתיות מחשבה! אני שמחה שיוסי מרגיש פה בטוח, שגם הוא, כמוני, למד להתאהב במדבר. כואב לי שהוא מרגיש שהעולם שבחוץ הוא המקום הלא בטוח, ושהוא חושש לקראת החזרה אליו. כואב, כי אני יודעת שזו המציאות - שלו, שלי, של כולנו.

קשה לי בפרידות. מאז שאבי נפטר בהיותי נערה, כל פרידה מהווה מוות עבורי. כל פרידה כואבת, מציפה, משאירה ריק. ועם זאת, בכל פרידה יש גם חיים. כמו החיים שגיליתי לאחר שאבי נפטר, המשפחה המדהימה והקרובה שקמה לתחייה מתוך הכאב של האבל, ההשתוקקות שנולדה אצלי לגמוע כל רגע של חיות, לנצל את מה שיש לי, להעריך את הקיים...
אני נפרדת מהחניכים בדמעות. אתגעגע אליהם. הרגשתי משמעותית עבורם.
בזכותם - הרגשתי שיש משמעות לקיומי.
ומה עכשיו?
אתם הרגשתי שאני לא לבד שאותם פחדים, התלבטויות, מכאובים שמלווים את חיי, הם נחלתם של כל, ובכך - אני לא לבד
ושבאמצעות קשר אותנטי ואינטימי, אני יכולה להתנחם ולהרגיש שלמה ולחיות.
ומה עכשיו??

אחרית דבר

זמן

"מושג הזמן היה תמיד תעלומה.
אנו נולדים, חיים, אנו מתים.
מושג הסופיות,
המלווה אותנו מהרגע שבו אנו הופכים להיות חניכים וחברים נאמנים של חברה ותרבות,
מושג זה בורא בו זמנית את מושג הנצח.
בין הכיליון לנצח, רוטט הזמן.
אנו חווים את מותנו בידיעה המכאיבה שהזמן ימשיך לשטוף קדימה בין בעלי ההכרה.
היחסים ממשיכים להתקיים, אבל, עם אחרים.
קשה לנו לקבל את העובדה שיחסינו תמו.
שהזמן עבורנו תם.
אך לא.
השמש זורחת ושוקעת. סתיו מחליף את הקיץ. חורף מחליף את הסתיו, ואחריו, האביב פורח.
דמי רן בעורקי עד לסוף העולם, ושב עתיר ניסיון וחומר דרך הריאות אל ליבי, משם יצא רענן לזמן חדש, בנתיב המזומן לו.
מזוני החי חולף דרכי, מעניק לי חיים.
אשר נותר ממנו מעניק חיים לחיים אחרים.
כך, גם גופי המת יעניק חיים לחיים אחרים.
פגישות נולדות מבשילות ומסתיימות.
פגישה בת שניות ופגישה בת תקופת חיים.
כל אחת היא יקום זמן שלם."

מיכאלי,ד/זמן המדבר

הכותבת היא גל בלוה, עו"ס קלינית מתמחה בטיפול שטח (בגישת ה- wilderness therapy ) וטיפול בטראומה.