צוות בטיפולנט
חאן מתאר במאמרו כיצד המסגרת האנליטית ויחסי ההעברה המתפתחים בה מהווים צוהר מרכזי להבנת הטראומה המצטברת של מטופלים בוגרים. אמצעים אלו הם שסייעו לו לנסח את הבנותיו בנוגע לאומניפוטנציה הסימביוטית והאופן בו היא מתפתחת.
המטופלים עליהם ביסס חאן את מאמרו אופיינו, לדבריו, בסימפטומים של היעדר סיפוק ועניין בחיים על אף היותם אינטליגנטיים, מצליחים, רגישים ומאורגנים היטב ממבט ראשון. מטופלים אלו היו בעלי זכרונות ילדות מוקדמים וחדים במיוחד, ועל אף תחושה שהם בעלי עולם פנטזיה עשיר, הם התגלו לבסוף כשקולים מאוד, סטריאוטיפים ועסוקים בעצמם באופן אובססיבי. ההיסטוריה המוקדמת שלהם העידה על יחסים מיוחדים עם האם ועל כך שתמיד זכו להתייחסות כ"מיוחדים" מסביבתם.
מטופלים אלו נכנסו לטיפול האנליטי באופן נלהב ופיתחו קשרי העברה חיוביים, אך הקשר איתם לווה בתחושה שאינם קשורים למטפל כאדם. במהלך השנתיים הראשונות לטיפול נראה כי האנליזות שלהם התקדמו היטב והביאו לשינוי בתחושותיהם אך באופן פתאומי חל שינוי באווירה הטיפולית: חאן החל לחוש קהה וחזרתי, חווה את המטופלים כאפתיים ושטחיים, כמעט לא-אנשים, ותהה האם כלל חל שינוי בחייהם. הבעיה הקלינית המרכזית היתה כיצד להניע פונקציות אגו ולהניע אותם מהעמדה הנפשית חסרת החיוניות.
חאן קישר בין עמדה זו לבין יחסי ההעברה שנוצרו בטיפול: יחסים בהם למרות הדבקות במסגרת הטיפולית ובמטפל, התחושה היתה כי המטופלים קשורים בעיקר לעצמם ולאו דווקא למטפל. ניסיון לשנות עמדה פנימית זו עורר אימה עזה, דיכאון, חוסר אונים וחוויה של כל פירוש כהתקפה. ניכר כי כל ציפייה מהם לעשות עבודה מנטלית כלשהי נתקלה בהתנגדות עזה ובציפייה שהמטפל הוא שיעורר את השינוי.
עמדה זו של חוסר חיוניות, תלות חסרת אונים וכפייה על המטפל להתאים עצמו לאפקט של המטופל היא האומניפוטנציה הסימביוטית.
חאן מתייחס לטראומה המצטברת ככשלון אמהי לשמש שריון מגן ואגו תומך בתקופה בה האגו מתפתחת ובמהלך ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית, כאשר כישלון זה מביא לפתולוגיה של האגו.
הסימביוזה האומניטפוטנטית מתפתחת, תחילה, על רקע קשר מיוחד ואקסלוסיבי של הילד הקטן עם אמו שמלווה בהכוונה סמויה של האם להתרחקות מאובייקטים אחרים. קשר זה מאופיין במספר מאפיינים בולטים:
האמהות הן נשים צעירות וחיוניות בעלות אישיות יצירתית ורגישה, אשר בדרך כלל עולות על בעליהן בתכונותיהן, והילדים הם ילדים מחוננים ורגישים במיוחד. מאפיינים אלו מהווים בסיס ליצירת קשר "מיוחד" ונבדל מהקשר שמנהלת האם עם בעלה או ילדיה האחרים.
קשר זה יוצר חוסר איזון בכוחות האגו והבשילה הליבידינלית-אגרסיבית: הדגש המיוחד שהאם שמה על פונקציות מסוימות מביא להתפתחות אינטנסיבית של יכולות בתחומים אלו ולהתפתחות פחותה של פונקציות מנטליות אחרות. תשומת ליבה של האם מוקדשת בד"כ להתפתחות האינטלקטואלית של הילד, לתשומת ליבו למצבי רוחה, למודעות עצמית מוגברת של הילד לעצמו אשר מלווה בקתקסיס מוגבר ולהעצמה של כל השלבים הליבידינליים לצד כשלון באינטגרציה של התוקפנות.
קשר מוקדם זה מאופיין ביחסי אובייקט פרימיטיביים של התינוק אליהם האם מגיבה. ה'אובייקט' ביחסים אלו אינו אדם בפני עצמו וגם לא אובייקט מופנם. העצמי של הילד מתפקד כאובייקט מעבר בין האגו של הילד לאגו של האם, וזוכה ליחס מיוחד ואידילי. האם אינה מספקת את אותה תמיכה והגנה על האגו לכלל תהליכי הבשילה האינסטינקטואליים והליבידינליים של הילד אלא רק בהקשר לעצמי של הילד ולפונקציות אגו מסויימות. יחסים אלו מביאים לדיסוציאציה באגו המתפתח ולכן בבגרות לא מדובר בקונפליקט נוירוטי בין האיד, האגו והסופר אגו אלא בקונפליקט בין מצבי אגו מפוצלים המצויים בדיסוציאציה.
היחס המיוחד של האם וכלפי האם מעצים את תפקיד החשיבה המאגית, האומניפוטנטיות והציפייה לקשר ייחודי. אלא שההבנה הייחודית של האם ניתנת רק סביב משברים אפקטיביים וצרכים התפתחותיים ספיציפיים, כך שמתפתחת תפיסה דיפוזית של האם. כמו כן, מתפתחת אמונה שרק האם יכולה לשכך ולהגיב למצבים רגשיים מסוימים אשר מביאה להתפתחות תחושת מיוחדות, חוסר מובנות על ידי הסביבה והיעדר טעם בתקשורת "רגילה". במקביל, נמשכת ההתפתחות הנורמטיבית כביכול של פונקציות איד, אגו וסופר אגו, כאשר הסימביוזה האומניפוטנטית נותרת חבויה. ברמת הסימביוזה האומניפוטנטית מתקיימים תהליכי חשיבה ראשוניים ושניוניים כאשר עבור מטופלים אלו, חשיבה ראשונית היא האמצעי לביסוס סימביזה אומניפוטנטית אשר נחווית כסוג יחסי האובייקט המזינים והמשמעותיים היחידים. סוג זה של יחסי אם-ילד הוא בעל אפקט המעוות את האפשרות לביסוס מנגנוני הגנה אינטגרטיביים, כך שהמנגנונים הדומיננטיים הם הכחשה, הבלעה ופיצול. השימוש במגנונים אלו הוא שמאפשר גם את הכחשת הסביבה המוקדמת (האם).
יחסי האם-ילד מאופיינים בקתקסיס מועצם המביא לדיפוזיה ג'נדריאלית ובהתאם, להתפתחות אדיפלית דיפוזית.
העובדה שהאם לא אפשרה ביטוי אגרסיות תואם שלב התפתחותי, עקב קשייה לשאת אגרסיביות כלפי הילד הקיימת בה עצמה, מביאה לכך שהילד אינו יכול לפתח את התוקפנות הנדרש להיפרדות מהאם. ההמנעות הפובית של האם מאגרסיביות מביאה לדיפרנציאציה מוקדמת מדי אצל הילד ולדיפוזיה. כלומר, הילד אינו מסוגל לעשות שימוש נפשי חיובי באגרסיביות שלו ולהבנות באמצעותה היבטים התפתחותיים חשובים כהיפרדות ומיניות.ילדים אינטליגנטיים, רגישים ומיוחדים אלו, אשר גדלים ומתפקדים באופן משביע רצון, נסוגים לאט לאט לעיסוק עצמי, מצבי רוח משתנים, המנעות ומאפיינים פוביים. בידודם הרגשי הולך ומחמיר לאורך ההתבגרות תחת מסווה של קשרים חברתיים שטחיים ואפתיות הממסכת חרדה עצומה. למעשה, אופנות הקשר היחידה אשר אינה מעוררת בהם אימה היא הסימביוזה האומניפוטנטית.
החל משלב מסוים בטיפול מוחיה המבנה הארכאי של הסימביוזה האומניפוטנטית דרך יחסי ההעברה. עמדת המטפל והתייחסותו לעמדה נפשית זו קובעת את גורל התהליך. פירוש עמדת המטופל כהתנגדות מביאה לקיפאון אך בו זמנית, המטופל מאוים מחשיפת הסימביוזה האומניפוטנטית. כך, המטפל עלול להתפתות לפירושי עומק חודרניים מדי או לחלופין- לפירושים אינטלקטואלים ומרוחקים מדי, והמטלה המרכזית היא מציאת האיזון המתאים למטופל.
פרנצי הציע להתמודד עם חוסר החיוניות והנוקשות המאפיינות מצבים אלו באמצעות "עינוג" (Indulgences) המטופל על ידי שימוש בטכניקות הרגעה, אך חאן אינו תומך בגישה זו. לדבריו, המטופל אכן תובע מהמטפל לענג אותו אך זקוק לדבר אחר: הוא זקוק לחוויה של הזנה וטיפול נורמלי אשר כולל אגרסיה ושנאה מודחקות אשר נמנעו ממנו בילדות, תחת טיפולה המסור של האם. המטופל זקוק למפגש אגרסיבי בו יתוקפו האגרסיות והשנאה של המטפל ושלו עצמו.
בשלב זה התקדמות העבוה האנליטית תלויה במספר גורמים:
