חיפוש

25 שנים לכתיבתה של ד"ר ניצה ירום - סקירת ערב עיון

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

ביום חמישי, ה- 5 בינואר 2017, התקיים ערב עיון ב"תולעת ספרים" בשם "הפסיכולוגיה כמצפן בחיים משתנים" , לכבוד צאתו לאור של ספרה התשיעי של ד"ר ניצה ירום "מצפן להורות ראויה" (פרדס). הערב ציין גם 25 שנות פעילות ספרותית וכתיבה של ד"ר ניצה ירום. בערב נשאו דברים: ד"ר גבריאל בוקובזה – על הספר האחרון "מצפן להורות ראויה", ד"ר ענר גוברין – על כתיבתה של ד"ר ניצה ירום, גב' ברכה הדר – על ספרי הגוף של ד"ר ירום, סיכמה ד"ר ניצה ירום.

הערב כולו היה מרגש ביותר, והתקיים באווירה חמה של קרבה וחברות מקצועית שד"ר ירום הצליחה ליצור סביבה והעידו לא רק על עשייתה המקצועית אלא גם על אישיותה.

ד"ר גבריאל בוקובזה

ד"ר גבריאל בוקובזה הינו פסיכולוג, מרצה באוניברסיטת ת"א והמרכז האקדמי פרס, כותב בהארץ, מטפל בעל קליניקה בתל-אביב. בקרוב יצא לאור ספרו "הדרמה של הגבריות החדשה"

ד"ר גבריאל בוקובזה הודה לניצה ירום על ההזמנה, במיוחד לאור הביוגרפיה והביבליוגרפיה המרשימה של ירום. ד"ר בוקובזה סיפר על חווית הקריאה של הספר " מצפן להורות ראויה" כמי שעובד הרבה עם הורים וילדים. הוא ציין כי הספר מאפשר מענה על שאלות שנשאלות חדשות לבקרים בעידן שלנו, על ידי הורים, סטודנטים ואף ילדים. הרכב המשפחה משתנה ותפקודה השתנה, וכפסיכולוג, לא תמיד הפסיכולוגיה הקונבנציונלית של המאה ה-20 מאפשרת מענה וכלים לסוגיות של המאה ה-21, למציאות החדשה, מבחינת המשפחה, יחסי הורים וילדים, סוגיות ואתגרים עמם משפחות ואנשי מקצוע משתמשים.

ד"ר בוקובזה סיפר כי באומץ, נחישות ועל סמך הרבה ידע וניסיון – ניצה מאפשרת את החשיבה על השאלות האלו וכן מאפשרת תשובות לדילמות ומצבים אמיתיים, קונקרטיים.

בכל הנוגע להשפעה האינטרנטית על ילדים – מרבית ההורים היום מתמודדים עם השאלה איך להגן על הילד במרחב האינטרנטי, מצד אחד לחקור את עצמו במרחב הזה, ומצד שני לא להיפגע, לא להיחשף לדברים בעיתיים, לא להתמכר. התשובות לשאלות הללו אינן ברורות לנו כיום. כדוגמא בוקובזה סיפר כי ביקש לכתוב מחקר לפני כמה שנים בנוגע להתמכרות לאינטרנט, אך במהלך כתיבת המחקר שלו, יצאו לשוק הסלולרים החכמים, וכל ההגדרה של התמכרות השתנתה כמעט בן-לילה, והמחקר הפך לבעייתי ביותר ואולי אף מיותר.

כך, בוקובזה הציע כי הפרק העוסק בהשפעת האינטרנט על ההורות והילדים – יכול לשמש אותנו בניסיון להבחין ולאבחן התמכרות לרשת.

דוגמא נוספת לשינוי שדורש התייחסות מצד פסיכולוגים ומקבל מענה בספרה של ד"ר ירום– משפחות רבות כיום נחשבות מקובלות (חד הוריות, חד מיניות), אבל בעבר כמובן הן לא נחשבו מקובלות – המשפחות הפכו להיות הטרוגניות. הרבה שאלות נשאלות ודאגה מובעת לגבי מצבם הנפשי של ילדים במשפחות חד מיניות. הספר של ניצה יכול לאפשר מענה על כך.

נושא נוסף – הסמכות הילדית החדשה – נושא "חם" איתו מנסים להתמודד רבים. ילדים כיום הם בעלי סמכות גדולה יותר, יש להם יכולות טכנולוגיות גבוהות יותר, יש יותר ידע. כל הסמכות עברה ערעור. לצד זה הם זקוקים למבוגרים שיציבו גם גבולות, לדמות בוגרת, מכילה, מציבת גבולות. איך מתמודדים עם ילדים כאלה? עם הסוגיות בהורות שהם מעלים?

בכדי לנווט בסערה אנחנו זקוקים למצפן חדש. ד"ר ירום מציעה מצפן חדש. המהות של המצפן היא להביט בילד ולהתבונן בו כסובייקט. להיות מוכנים להתמודד עם החרדות והסקרנות שלו, בצורה פתוחה ודיאלוגית, ולא בצורה סמכותנית. לתפיסה כזו יש כמה יתרונות: נותנים תוקף ואישור לקיום של הילד. אם מתייחסים אליו כך, הוא לא בהכרח יצטרך להתמרד כלפי התפיסה שרואה אותו כאובייקט. זה מאפשר לילד גדילה כי מכבדים את המקום המיוחד שלו. ירום מדגישה את השיח עם הילד. קוראת להורים לכבד את הסובייקטיביות, הידע והאישיות הייחודית של הילד ולא להתפתות ל"טיפים" אחידים לכולם.

ניצה מציעה להנכיח את המקום ההורי וליצור פיקוח כלשהו, לא במובן של שומר טכני, אלא מבוגר שמתעניין, מעורב ואמפתי למצבו של הילד. יודע להציב גבול אבל גם לכבד את הרצון האישי של הילד. החלפת המשטור חסר הטעם במעורבות ערה.

הילד הוא סובייקט מלא לפי ירום, גם בגיל הרך. בכך ד"ר ירום שואבת מדניאל סטרן שגזר מסקנה ממחקרים כי התינוק הוא סובייקט שיש לו ארגון פנים עצמי, שבהמשך יתפתח לעצמי בוגר. אם התינוק הוא כזה, בטח ובטח שהילד, ויותר מכך הילד בן זמננו הוא כזה. ילד כזה יש לכבד, להתייחס למחשבותיו, רצונותיו ויכולותיו. התפיסה הזו מחייבת שיתוף פעולה שמבוסס על היכרות ושיח. זה חותר כנגד התפיסה החברתית הרואה בילד כאובייקט שיש צורך כל הזמן למשטר אותו. זה גם מאפשר להורים לא רק לגונן על המתנה הנהדרת שקיבלו מכל מצוקה או תסכול, שכן בצורה מגוננת מאוד או בצורה שמטפחת את הילד בצורה קיצונית – בצורה נרקיסיסטית, מתייחסים לילד כאובייקט ולא כסובייקט.

כיצד הסובייקטיביות של הילד היא חשובה ורלוונטית לחיים שלנו?

ד"ר בוקובזה סיפק דוגמא לכך: איך מתמודדים הורים לילדם שנחשף לאיומים במדיה? להצפה של אלימות, טרור וכן הלאה. האם אנחנו יכולים ליישם בסוגיה זו את השיטה של ד"ר ירום של התמודדות עם הילד כסובייקט ולא כאובייקט בהקשר זה? לשיטתה של ד"ר ירום, אם הילד נחווה על ידי ההורה כאובייקט – ההורה ינסו באופן חסר סיכוי למנוע מהילד את הגישה לחומרים המאיימים. זה לא יעבוד. אז הם ינסו להרגיע באמצעות הדחקה: "אל תחשוב על זה, זה לא בשבילך", או ינסו ליצור תיוג והרחקה של האירועים האלה: "אלו אנשים רעים שרוצים לפגוע בנו". אם נתייחס לילד כסובייקט וגם נאפשר להורה להיות סובייקט, נאפשר להורה לא לדעת הכל, להתייחס לחרדה של הילד, לא להשאיר אותו לבד, לא בהכרח לתת פתרון לסיטואציה, אבל להגיד "אני פה ואנחנו ביחד" או לשאול "האם אתה צריך עוד עזרה?" או "אתה רוצה לדבר על זה?" ולעתים גם להכיר בכך שהמציאות היא קשה.

ד"ר בוקובזה סיים בכך שהודה לניצה על ההסתכלות שהיא מציעה במצפן להורות, שמאפשרת דרך אחרת להסתכל על הילדים ועוזרת לנו להתמודד עם השאלות על הורות בזמננו. 

ד"ר ענר גוברין

ד"ר ענר גוברין הינו מרצה בכיר בתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן. ספרו "המוקסמים והמוטרדים – דימוי הידע של הפסיכואנליזה" יצא לאור בהוצאתROUTLEDGE , תורגם לעברית ויצא בקרוב לאור בהוצאת כרמל

לפי ד"ר גוברין, ניצה ירום שייכת לסוגה פסיכואנליטית ייחודית – המוקסמים המחדשים. זוהי קבוצה קטנה ומיוחדת של אנשים שמחד מוקסמים ומחויבים לפסיכואנליזה, ומאידך מבקשים לחדשה. גוברין מפריד קבוצה זו מקבוצת המפיצים – מוקסמים ששואפים לאסכולה אחת ושואפים לשמור עליה, וכן מקבוצת המחדשים, הנאמנים לאסכולה אחת ושואפים לחדש בתוך אסכולה מסוימת.

ד"ר גוברין הציע כי בשביל ד"ר ירום התיאוריות הן רק בסיס לפיתוח וקידום רעיונותיה, מעין מצע תיאורטי שעליו יכולים לצמוח שתילים חדשים.

תחום ההתמחות של ד"ר ירום הוא התחום הגופני ולדידה הגופני מספר את הנפשי, באופן שצריך לעסוק בו בשיח בין מבוגרים. עיקר מאמציה הם להרחיב ולבטא את ניסיונה המצטבר בטיפול, בהדרכה ובהוראה, לקרב את אנשי המקצועות הטיפוליים אל החוויות הגופניות שהם והמטופלים שהם חווים, כשהנחת העבודה היא שהמטפל, המטופל והמרחב הטיפולי הם עירוב של הנפשי והגופני. הגופני מספר את הנפשי באופן שחשוב להתעניין בו, מבלי לפרשו בהכרח כביטויים ילדותיים אלא במסגרת דיאלוג טיפולי בין בוגרים.

ד"ר גוברין הביא מדבריה של מקדוגל על בעיות פסיכוסומטיות, על כך שפסיכואנליטיקאים נוטים להתעלם מתסמינים פסיכוסומטיים ולא לפרש אותם כחלק מהטיפול, כאילו אומרים בבעיות סומטיות יש לעסוק במקום אחר, ועלינו להגביל את מאמצינו לכל מה שהוא פסיכולוגי וניתן לביטוי באופן מילולי. לא כך לפי ד"ר ירום. הקורפוס העשיר שלה נועד לעודד אותנו להתייחס לטווח רחב של בעיות שהן תוצר של כשלים של חסך נפשי שמוביל להשפעות גופניות. אלו הן בעיות שקשות מאוד להמשגה מילולית ולפרשנות. ירום מזמינה אותנו בכל ספר לגשת לתחום שבין הגופני לנפשי. ד"ר ירום מזמינה אותנו להעז ולהימצא בתחום הלא ברור והמטושטש בו הגוף והנפש נפגשים ונושקים זה בזה – המודע בלא מודע, העולם הפנימי הרגשי בעולם הממשי.

ד"ר גוברין הביא מדבריה של ירום בספריה: "חשוב לי להראות כיצד ההתייחסות להיבטים הפיזיים בטיפול הנפשי-הפסיכולוגי-הפסיכואנליטי הופכת לעמדת בסיס טיפולית" או "אני מגישה כאן הזמנה לגלות את קולותיו של הגוף שלנו בקשר שלו עם הנפשי וללמוד להתיידד עימם, לפתח תחושת חיוניות…" כך מנסחת ניצה בהקדמתה לספרה שראה אור בשנת 2015: Psychic threats and somatic shelters את התשובה למקדוגל ואת מטרתו המרכזית של ספרה.

בספרה "שפות הגוף" קוראת ד"ר ירום למטפלים להכניס את המיניות לשיח הטיפולי. מקוריותה מתבטאת בכך שהיא מבקשת לנסח מחדש את המושג היסטריה ולהעניק לו משמעויות לא פתולוגיות. היא מבקשת לקרוא תיגר על הקריאה "אל תהיה היסטרי" וקוראת לקוראיה - "תהיו היסטרים!". ירום מציעה שניתן להשתמש במושג ההיסטריה באופן שיאפשר נגיעה ועיסוק במיניות בטיפול.

ד"ר גוברין סיפר כי הקריאה בספריה של ירום עוררה בו תחושה של געגוע למכלול התכונות והגישות שהיא מייצגת, השקפת העולם האינטרסובייקטיבית השגורה בכל מה שהיא כותבת, הידע האדיר, הקשבתה הדרוכה לחומר הקליני עצמו, הכבוד והיושר שהיא נוהגת בעבודות של אחרים מבלי להתבטל כלפיהם.

היום כבר לא מייצרים תיאוריה פסיכואנליטית כמו שעושה ניצה ירום, סיכם ד"ר גוברין ואיחל לירום ולקוראיה עוד שנים רבות של יצירה משמעותית.

גברת ברכה הדר

גב' ברכה הדר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית ביואנרגטית ואנליטיקאית קבוצתית, התמחויות שצמחו על ברכי התיאוריה הפסיכואנליטית. חברה במכון לאנליזה ביואנרגטית, חברה ומלמדת במכון לאנליזה קבוצתית. עובדה בקליניקה פרטית. כותבת ומפרסמת בנושאים של גוף-נפש, מיניות והקשר בין התאוריה והטכניקה הטיפולית

ברכה הדר פתחה את הרצאתה באמירה כי היא התבקשה לדבר על שמונת הספרים שכתבה ד"ר ירום וקדמו לספר ה"מצפן להורות ראויה", שמונה ספרים שעסקו במקומו של הגוף בטיפול.

הדר פתחה וסיפרה על העיסוק שלה עצמה בגוף ועל הניסיון שלה במהלך השנים ליצור עבודה טיפולית הקושרת את הגוף והנפש ליחידה טיפולית אחת. היא הציעה כי בתרבות המערבית, אנו מאבדים בגיל צעיר ביותר את החיבור הטבעי לגוף. הדגש על הצלחה והתקדמות בחיים הוא דגש על התקדמות והתפתחות אינטלקטואלית שאינה מעוגנת בגוף. התוצאה היא שאנשים החיים בתרבות כזאת מנותקים מגופם, ומתייחסים אליו, בדרך כלל, כישות שלא שייכת לעצמי שלהם. הדר סיפרה כי היא רואה בסחרור ההשתנויות המהירות בתוכן אנו חיים, כסימפטום של התופעה של ניתוק מהגוף, והדגימה רעיון זה בעזרת דוגמאות של חייהם של הייטקיסטים שעובדים שעות אין-סופיות ובסוף קורסים, או לחילופין אפילו מטפלים שרודפים בכל עת אחר תיאוריה ושיטת טיפול חדשה וטובה יותר ולעיתים קרובות זורקים בדרך את הקודמת.

טענתה של הדר היא כי מי שמחובר לגוף, לחוקיות הביולוגית שלו שלא משתנה ולא תשתנה, מי שמעוגן בתוך גופו, לא יטלטל עד כדי כך בתוך סערת ההשתנות, ויוכל גם ליהנות מהחידושים וההתפתחויות שיש בתוכם משמעות אבולוציונית.

הדר מאמינה גם כי החיבור לגוף מחבר גם למשמעות ביולוגית נוספת וחשובה – עובדת היותנו יצורים מיניים. מי שנותן מקום לגוף בחיי הנפש, אינו יכול שלא להכיר במיניות ובמרכזיותה בחיינו לכול אורכם.

מתוך כך, לדידה, נקודת העגינה החשובה היא להישאר מחובר לצופן הגנטי האנושי שלא משתנה על פני הדורות. העובדה הביולוגית היא שאנחנו נולדים יצורים מיניים עם צרכים גופניים-נפשיים של עיצוב הזהות האישית והמינית שלנו, יצירת קשר אינטימי משמעותי עם בן-זוג, השתייכות לקהילה ותרבות רחבה ומיצוי הפוטנציאל של כישורים וכישרונות שאתם באנו לעולם. הדר הציעה כי זוהי המטלה האנושית הקשה ביותר, מורכבת ומסובכת, ותלוית התרבות שבתוכה אנחנו גדלים.

כל אלו, מבטאים, לפי הדר, את חשיבות תרומתה של ניצה ירום לעולם הטיפולי; הדר פנתה לירום באופן מרגש וסיפרה כי היא חושבת שיש לה חיבור פנימי חזק ביותר למצפן מקצועי (ובוודאי גם אישי) שמסמן לה לאן לנתב את היצירתיות הבלתי נלאית שלה, משולבת בהבנה פסיכואנליטית מעמיקה. עוד הדר הוסיפה, כי היא חושבת שלגוף יש חלק מרכזי במצפן הזה, ועל כך רצתה לדבר בהרצאתה.

ברכה הציעה כי כבני אדם אנחנו מובנים להתנתק מהגוף שלנו – גם בגלל הנחיות של התרבות המערבית, אבל בעיקר בגלל שהגוף הוא האתר שבו מתרחשת הטראומה, בו נמצאים הרגשות הכואבים, והניתוק ממנו הוא הכרח הישרדותי. במובן הזה ד"ר ירום מיוחדת: איזה שהוא מצפן פנימי דחף אותה להקשיב לגוף, הקשבה שמחוברת לידע פסיכואנליטי מעמיק. הדר ציטטה את ירום בספר "סיפורי גוף": "מטופלים מביאים לטיפול האנליטי שלהם את כאביהם הגופניים... דרושה התעניינות ואמפתיה מצד המטפל לכאבים אלה כדי להיות שותף במשהו מהותי למטופל, ודרושה מיומנות לחבר בין כאב הנחווה כנפשי לבין כאב הנחווה כגופני" (עמ' 28).

מאין לירום המיומנות הזאת? מי לימד אותה זאת? האם היא מולדת? תהתה הדר. קריאת הספרים של ד"ר ירום מגלה שירום אימצה לעצמה מורים פסיכואנליטיים (כגון ג'ויס מקדוגל) שעזרו לה למצוא את השביל הטיפולי המחבר בין הכאב הגופני שהמטופל מביא איתו לטיפול לבין ההחזקה הנפשית של הכאב, שתלויה במטפלת שיכולה להגיד: "אני מרגישה את הכאב שלך".

הדר סיפרה כי כשהיא קוראת את ספריה של ירום, היא מתפעלת מכמות הידע שלה ומרוחב היריעה הפסיכואנליטי שעומד לרשותה, אך יותר מכל אלה מה שמעורר את התפעלותה הוא האומץ שלה – אומץ חלוצי. באומץ זה מאפשרת ד"ר ירום למטופל לעשות שימוש אנליטי בנוכחות הגופנית שלה, בלי לחרוג מההבנה של חשיבות הסטינג האנליטי.

הדר הדגימה רעיון זה בסיפור של ד"ר ירום מתוך הספר "סיפורי גוף": מטופל עם סימפטום של מחלה פסיכוסומטית, חוזר מחו"ל ומביא לירום פוסטר של אישה עירומה, ודורש ממנה לספר על עצמה כדי שהוא ירגיש נוח "להתפשט" בתהליך האנליטי. ד"ר ירום כותבת בספרה: "סיפרתי לו מעט על עצמי ופירשתי שדרך הפוסטר של האישה העירומה הוא רוצה להפשיט אותי ולראות אם אפשר להתפשט, להיחשף ולהישאר בחיים". הדר סיפרה כי היא יכולה לחשוב על הרבה נשים מטפלות שהיו חשות אי נוחות גדולה מהאינטראקציה הזאת, ואולי היו מגיבות בפרשנות תוקפנית. אך ירום "נשארת בחיים" ובכך מאפשרת למטופל להמשיך ולספר שהוא ואשתו ישנים בחדרים נפרדים כי הוא אינו רוצה להתפשט לפניה. הדוגמה הזאת, ודוגמאות נוספות, נותנות תוקף לאחד המשפטים החשובים שירום כתבה לפי הדר: "נוכחותו של גוף המטפל בטיפול, לא רק שאינה מפריעה לתהליכים ההעברתיים, אלא שהכחשתה על ידי המטפל גורמת למטופלים תחושה בסיסית של זיוף ושקר בתהליך האנליטי" (עמ' 229).

הדר חלקה עם הקהל את הקושי ותחושת המיאוס מהמסורת הפסיכואנליטית של הסתרת גוף המטפל מהמטופל ומאמירות כמו "אני לא מעוניין להתעסק בגוף של המטופל ואני לא רוצה שהמטופל יתעסק בגוף שלי". היא סיפרה כי היא חושבת שהקריאה של ד"ר ירום למטפלים להבין שגופניות המטפל והמטופל היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי אינה נשמעת מספיק, למרות שהיא כתובה בכל הוואריאציות האפשריות בכל ספרייה של ירום. אם זה לא יקרה, ציטטה ברכה את ירום באחד מספריה, קיים איום שבטיפול הפסיכואנליטי יתקיים פיצול בין הגוף והנפש, וכתוצאה מכך ייתפסו מטפלי גוף למיניהם, המציעים "טיפול הוליסטי בגוף-נפש" כבעלי בלעדיות ואפילו עדיפות לגבי האחדות גוף-נפש; "איום זה קורא למטפלים פסיכואנליטיים להרחיב את טווח המודעות הגופנית-נפשית שלהם ולכלול את גוף המטופל ואת גופם שלהם במרחב האנליטי". הדר סיפרה שלתחושתה תפיסות אלו אינן מקבלות מספיק הכרה בישראל.

הדר ביקשה לנצל את ההזדמנות כדי לציין גם תרומה נוספת וחשובה ביותר של ירום: מודל "מטריצת ההיסטריה". זהו המודל שבו ירום מחברת את שלושת שפות הגוף (שפת הגוף היצרי; שפת הגוף הדיאדי, ושפת הגוף הביןסובייקטיבי) עם שלושת הפרדיגמות העיקריות בהתפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית. באופן זה ירום לא מחליפה תיאוריה ישנה בחדשה וטובה ממנה, אלא מתארת את הרבדים השונים של ההתפתחות התיאורטית, ואת הקשר שלהם אל הגוף. כך, בשפת הגוף היצרי ירום ניזונה מתרומותיהם של פרויד, פרנצי, ובגלגוליהן המאוחרים יותר אצל אנזייה ובולס ומתייחסת לתהפוכות הייצריות והדרמות האדיפליות וכיצד הן מגולמות בגוף.

בשפת הגוף הדיאדי ד"ר ירום מציעה נקודת התבוננות בתהליכים גופניים דרך הפריזמה של תיאוריות יחסי האובייקט ותיאורית ההתקשרות (ויניקוט, ביון, בלינט, מקדוגל, טסטין, אוגדן, וגם תיאורית העצמי של קוהוט). זוהי תרומה מאוד חשובה של ירום, המדגישה שהגוף הוא האתר שבו מוטבעים באופן טרום מילולי יחסי האובייקט הראשוניים. בהיותם טרום מילוליים, הם יכולים להותיר תחושה עמומה חסרת מילה כדי לתאר אותה. כדי שהתחושה תהפוך למילה ולמחשבה אצל המטופל, היא זקוקה להדהוד גופני ונפשי במרחב הטיפולי, ולשם כך דרוש מטפל שיודע להקשיב למחוזות גופניים אלה.

שפת הגוף הביןסובייקטיבית מחברת אל האוריינטציה ההתייחסותית והביןסובייקטיבית שעושה מקום לשני השותפים בעשיה הטיפולית שהם בעלי גוף ונוכחות גופנית.

מודל מטריצת ההיסטריה פותח למטפל אוזן קשבת לחלקים הנשיים, הגבריים והמיניים המסופרים בגופו של המטופל. הוא גם משרטט מפה טיפולית הבנויה על שלושה צירים: ציר הטלטלות והפגיעות בתחומי המיניות והמיגדר; ציר אי הידיעה לגבי המשאלות המיניות שעוסק בדרכים הנפשיות לא לדעת על פגיעות אלה; וציר הגוף המדבר פותח למטפל הבנה פסיכואנליטית לסימפטומים, מיחושים וכאבים נפשיים שאין לו דרך אחרת לבטא אותם.

ג'ויס מקדוגל, בהקדמה לספרה של ירום, "ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו" מציינת שירום מציעה נקודת מבט חדשה על מקומה הקליני והתיאורטי של ההיסטריה שמתאימה לשינויים התרבותיים והחברתיים בני זמננו. מקדוגל מדגישה את הנרטיב העיקרי של מטריצת ההיסטריה – המאבק הלא מודע בין המינים, המתחולל בגוף, והאופן השונה שבו הוא בא לידי ביטוי בימינו לעומת תקופתו של פרויד.

זוהי עוד דוגמה, בעיני, איך ד"ר ירום אינה מחליפה תיאוריה ישנה בחדשה, אלא משתמשת בידע שהיא מציעה, ומתאימה אותה לתקופה שבה אנחנו חיים. זאת למרות שאנו חיים בעולם המקצועי בו הדינמיקות החברתיות והאינטרסים הכלכליים-פוליטיים דורשים כל הזמן להציג משהו חדש, מרתק, הכי טוב, מדהים, וכל פעם מפתחים אופנה מקצועית חדשה על בסיס איזה שהוא הבדל קטן, איזה שהוא פלפול תיאורטי.

המצפן של ירום, הציעה הדר, שומר עליה מהיסחפות עם הזרם הזה. בכל ספר ירום נותנת מחדש תוקף וחשיבות לרבדים התיאורטיים מתחילת היווצרות הפסיכואנליזה, יחד עם התאמתם לתקופה שבה אנו חיים.

לסיום עסקה הדר בספרה החדש של ירום – "המצפן להורות ראויה" וסיפרה כי לדעתה בספר זה באה לידי ביטוי השקפת עולמה המקצועית של ירום באופן מאוד ברור: המקום המרכזי של המיניות בהתפתחות, הבנה של השינוי החברתי בקביעת מקומם של ההורים כדמויות סמכות, ומתן אפשרות לילדים להשתתף בחשיבה על המקום ההולך וגדל שהם תופסים בעולם כדי לגייס את שיתוף הפעולה שלהם, ולהקטין את הסיכוי לאין סוף דרכים פתולוגיות הקיימות היום לספרציה-אינדבידואציה. עדין, בתוך התהליך הדמוקרטי ירום מזכירה להורים שהשיפוט החברתי של ילדיהם אינו מגיע לידי הבשלה לפני סיום גיל ההתבגרות וחשוב להמשיך וללוות אותם.

הדר סיימה באמירה כי היא בטוחה שהספר האחרון של ירום אינו סוגר את רשימת הספרים, ושירום עוד תכתוב ותכתוב. היא איחלה לה גם הרבה בריאות שתזין את הסקרנות והיצירתיות ותוליד ספרים נוספים שיתרמו לקהילה המקצועית.

ד"ר ניצה ירום

ד"ר ניצה ירום הינה פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, גמלאית, פרקטיקה פרטית

ד"ר ירום סיימה את הערב בהתרגשות ושמחה. היא מנתה את עשייתה הענפה ב-25 שנות הכתיבה הפסיכולוגית-פסיכואנליטית שלה: תשעה ספרים, כשהעשירי בדרך. שלושה מתוכם חגים להם בעולם ( דרך בתי הוצאות הספריםROUTLEDGE ו-PETER LANG). נוסף לאלו עריכה מדעית של 17 כותרים עבור הוצאת דביר (כנרת-זמורה-ביתן), שהראשון שבהם היה הביוגרפיה של פרויד שנכתבה על ידי ההיסטוריון פיטר גיי.

ירום סיכמה את עשייתה דרך הדוברים השונים בערב: ד"ר גבריאל בוקובזה, דיבר את העידן החדש – והיטיב להדגים איך "מצפן להורות ראויה", ספרה האחרון של ירום, מאפשר התאמה לקשיים של מטופלים צעירים בעידן החדש ולטיפול בהם. ד"ר ענר גוברין, שמייצג ידענות במיטבה – דיבר על הגעגוע אל ידענות כשל ד"ר ירום. והגב' ברכה הדר, ששולטת במארג הנפש והגוף – דיברה על האומץ של ירום.

אפיונים אלה גויסו על ידי ירום לדרך שניתן לתארה כך: התרבות הפסיכולוגית והטיפולית כיום נסמכות על דברי האבות ועל ידע מסורתי. לטעמה של ירום, התרבות הזו חייבת לעבור מתלות והסתמכות הסוגדת לאבות המייסדים – לאיתור המצוקות של אנשים בני זמננו והיענות להן. העולם השתנה וזקוק למענה רלוונטי.

ירום העידה על עצמה כי נדרשו לה אומץ ותחושת אחריות כדי להתנתק מציטוט של האבות המייסדים, לצמצם רשימות ביבליוגרפיות וציטטות לכדי התמקדות בעיקר שמפרה את הטיפול וההדרכה העכשוויים. אין בכוחם ויכולותיהם של מטופלים ומטפלים צעירים הלחוצים במכבש ההישרדות לשאת את כל כובד ההיסטוריה כדי לפתור בעיות קליניות וקיומיות שמול עיניהם. על עקרונות בסיסיים לא ניתן לוותר, אבל חשוב שאלה יוכיחו עצמם כפרקטיים לחיים הנוכחיים. הצמצום למה שחשוב הוליך את ירום אל הצורך בהתבוננות עצמית לא-מתחכמת ובחינתן של שאלות פשוטות לגבי ההתנהלות והתחושות של עצמה. זו הייתה הליבה הפסיכואנליטית שהפעילה את פרויד, והיא קריטית לעולמו של האדם הטכנולוגי, המחובר, המרושת, לא כחיפוש בלא-מודע, אלא יותר כהקשבה אלמנטרית לקול של עצמו.

ירום סיפרה כי מכלול כתיבתה ועבודתה ניזונו בעיקרם מהתעניינות ארוכת שנים בביטויים גופניים כמבטאי הנפש בכלל ואת נפשה באופן מפורש. אלו מאפשרים לה לחוש איפה העבר משתלט ומפריע להבנת ההווה. באופן כללי, ניתן לומר שהתחושות הגופניות הן מצפן למה שאמיתי ומתחולל באופן מציאותי בחיינו. משאלות לב, לחץ הטרנדים ופתלתלות השכל שלנו, יכולים לתרץ מציאות בניגוד לתחושות. חשוב להתייחס למיניות שלנו ולמבוכותיה, כדי שהנפשי לא יהפוך למצמצם ועקר.

כדי לפלס דרך בין מורשות העבר המרובות והסבוכות וכדי לפגוש את מצוקות ההווה – סיפרה ירום כי המושג "התער של אוקהם" מסייע לה. זהו עיקרון פילוסופי המיוחס לויליאם איש אוקהם, נזיר ופילוסוף בן המאה ה-14, הגורס לסילוק (גילוח) של הסברים מורכבים ומסובכים, כאשר קיימים הסברים פשוטים יותר. מכל התובנות האפשריות, חלקה עם הקהל ירום, כי מצאה עצמה מנווטת בעזרתו בין הניסיונות הרווחים להחיות את התיאורטיקנים מהעבר בדרך של מטפורות וקריאה תלמודית, לבין האסוציאציות והתחושות שמטופלים מרבים להעלות כיום. לפעמים נאלצה ירום לפנות ולומר "קאט דה בולשיט", כדי למיין ולמקד את מה שרלוונטי באמת למצוקה עכשווית. לרוב הצמא הסביבתי להתייחסות פשוטה – "עושה את העבודה", בייחוד כשהיא נשענת על ידע והתבוננות פנימית, הפותחות אפשרויות סבירות להבין דרכן.

אל "התער של אוקהם" התווסף המצפן. אליו פנתה ירום בספרה האחרון, "מצפן להורות ראויה" והוא, לדידה, "הכלי" המיטבי כיום שבן ובת התקופה נדרשים לו כדי לנווט בעולם חדש, טכנולוגי, רב פיתויים, אופציות וסכנות. המצפן שיורה לנו את דרך - מופעל בנו במינימום שנדרש ושניתן לסמוך עליו ברמה הנפשית, כשניתן לשאול את עצמנו שאלות פשוטות כמו "מה בדיוק מפריע לי?" או "למה כעסתי?", ואפשר לכבד קול של ילד או בן-זוג או מורה או מטופל – מבלי להאדיר, לבטל או להתבטל.

דר" ירום סיכמה כי היא חשה ממרום 73 שנותיה וניסיונה, שהתער של אוקהם, המצפן והעט - הם כלי העבודה המשרתים אותה בהתאמת הפרדיגמה הפסיכואנליטית למצוקות. הצרכים, הקשיים והשנויים הנדרשים כדי לטפל ולסייע לאדם בן זמננו.

ירום הודתה עמוקות לדוברים ולנוכחים.