נוגה אריאל-גלור
גילוי נאות- איני מגיעה מתחום הפסיכותרפיה הגופנית. הגעתי לאולם בו נערכה ההשקה כעיתונאית זרה, שתוהה אם תצליח להבין את המסרים שנמצאים מעבר לשפה החצי מובנת. אך עוד לפני שהחל האירוע, נוכחתי בכך שספרו החדש של אסף רולף בן-שחר אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית (2013) נחשב בקהילתו כספר פורץ דרך, וכי רולף בן-שחר בעצמו נחשב לאחת הדמויות המשפיעות והחשובות ביותר בתחום הפסיכותרפיה הגופנית, בקנה מידה עולמי. רבים מהאנשים שדיברו בהשקה, בין אם ישובים על הפודיום או עסוקים בכרסום קרואסון באולם הכניסה, הביעו שביעות רצון מהבחירה לפרסם את הספר בעברית. דברים אלה עוררו את סקרנותי, ושמתי לעצמי למטרה לנסות להבין במהלך הערב מה מיוחד בספר וכיצד הפך רולף בן-שחר ליקיר הקהילה.
המסקנה אליה הגעתי היא שרולף בן-שחר הצליח ליצור חיבור מחודש של בן אל אביו. הבן במקרה הזה הוא הפסיכותרפיה הגופנית, שהחלה בפרישתו של וילהלם רייך מגבולות הפסיכואנליזה, והאב הוא כמובן הפסיכואנליזה עצמה, או פרויד לצורך העניין, שהפנה את גבו לרייך לאחר שחרג מהגבולות שהציב לדיסציפלינה המתפתחת שלו. את נקודות החיבור מצא רולף בן-שחר בין הגישה ההתייחסותית, גישה פסיכואנליטית עכשווית ופופולארית, לבין הגישה הגופנית. לחיבור המחודש הזה יש לא רק היבט רגשי או רעיוני אלא בעיני רבים הוא מהווה הוכחה ללגיטימציה של התחום, או ל"רצינות" שלו, כפי שהגדירה זאת אפרת אבן-צור, עורכת הספר. אכן, תחום הפסיכותרפיה הגופנית, או למעשה כל חיבור שנעשה לתורות מזרחיות ששמות דגש על פרקטיקות גופניות, נתפש בעיני רבים כתופעת "ניו אייג'", מושג שמוצג בעשורים האחרונים באופן שלילי כמעיד על אופנתיות ושטחיות מסוימת. וכך למרות שרבים ממבקרי הפסיכותרפיה הגופנית לא מכירים אותה לעומקה, "חובת ההוכחה היא עלינו" אומר רולף בן-שחר ובכך מבסס לדעתי את הסיבה מדוע כה רבים התפעלו מעבודתו- בעיניהם הוא מספק הוכחות, ועוד איך.
הערב, שחולק לשלושה חלקים מרכזיים, היה למעשה אוסף של הרצאות קצרות ווינייטות מתוארות בקפידה מפי דוברים מדיסציפלינות שונות שחלקו עם הקהל התרשמות, רעיון, או התנסות. בפני הקהל נחשפה כך חוויה אסתטית של טעימות קטנות ומתומצתות מתחום הפסיכותרפיה הגופנית.
החלק הראשון עסק בחיבור של הדוברים לפרקי הספר של רולף בן-שחר, כל אחד מגישתו הוא. ראשונה דיברה שרון זיו ביימן, פסיכולוגית קלינית המטפלת בגישה ההתייחסותית, שכתבה הקדמה לספר. זיו ביימן ציירה תמונה מתיאור המקרה עליו כתבה בהקדמה, שעסק ביכולת להתחבר לחלקים הכאוטיים של מטופלת רק באמצעות התחושות הגופניות הקיצוניות שהתעוררו בה במהלך המפגש הטיפולי ובעקבותיו. תפקודה המלא לכאורה של המטופלת, והקושי שלה כמטפלת להתחבר לחלקים הכאוטיים בעצמה, הובילו לכך שסוג התקשורת או ההבנה היחידים שהיו יכולים להתקיים היו דרך הערוץ הגופני. היא מוסיפה כי ערוץ זה מסייע בגיבושה של החוויה הלא מעובדת אליה התייחס סטרן, ולמעשה רמזה בכך כי הגישה הגופנית היא חיבור שיש לו יכולת לתרום להבנה הפסיכואנליטית, ואולי אף למלא לקונות שנוצרו בהמשגתה.
אחריה דיבר יורי סלע, פסיכותרפיסט המשלב בין מזרח למערב, וסיפר על הדרך בה תורתו של הבודהה השתנתה עם רוח התקופה- מהתבוננותו הפנימית על גופו שלו, היא נעה לקשר אינטר סובייקטיבי בין האני אל האחר, ולגופו של האחר. גופו של האחר יכול כל כך בקלות שלא להיות שייך לאדם אמיתי עבורנו, אלא להיות חפץ. סלע מזכיר את השינוי שעבר השיח שלנו, משימוש בצמד המילים "לעשות אהבה" נוצר תהליך החפצה בעקבותיו נשאר רק "לעשות" (אותו/אותה). הוא הרחיב על כך שהאנושיות שלנו ושל האחר איננה מובנת מאליה במפגש בינאישי וכי אנחנו יוצרים אותה מתוך הניסיון ליצור קירבה תודעתית וגופנית גם יחד.
אחרונה לחלק זה עלתה לפודיום כרמלה קיט, אמנית יוצרת, שהציגה צילומים מגינת לוינסקי, בה מתקהלים מדי יום וערב פליטים מחוסרי דיור שמחפשים פינה רכה לנוח בה או מקום מפלט מהשמש. היא קישרה את הגינה למושג הקרקוע שמזכיר רולף בן-שחר בספרו, קרקוע שדרכו נוצר מקום לאנשים חסרי מקום.
רולף בן-שחר דיבר למעשה רק באמצעות הראיון שערכה איתו אפרת אבן-צור, עורכת הספר, בחלק השני של הערב. בראיון הסביר על הגישה הדיאלוגית בה הוא מאמין ונוקט: הדיאלוג יכול להיות בין דיסציפלינות או בין בני אדם, הוא יכול להיות תיאורטי או מגעי, ואפילו יכול להיווצר בין מושגים "ניו-אייג'ים" לפסיכואנליטיים, למרות שנדמה שאזכור הניו אייג' גורם לו להתכווץ בכיסאו. אני רוצה לחדד ולומר שלדעתי רולף בן-שחר לא עוסק רק בדיאלוג, אלא בחיבור וביצירת דבר מה "שלישי" גם במקומות בהם הקשרים נראים קלושים. דיאלוג יכול הרי לסבוב גם סביב חוסר הסכמה, ואילו רולף בן-שחר מדגיש דווקא את מה שנוצר מתוך אזורי המפגש בין השניים.החלק המובנה השלישי והאחרון של הערב היה פאנל המומחים. רונית אסקרוב דיברה על החזרה לקונקרטי כדבר מה שמעיד על הפנימי והמופשט: על חלקה הפנימי של עוגה טרייה שנחצב מתוכה בקפדנות מבלי לפגוע בשלמותה החיצונית, מתוך ניסיון לפצות על פנים של אם שמעולם לא היה נגיש וזמין לבתה; על הקלטת המפגשים הטיפוליים כמעטפת צלילית (במילותיו של אנזייה) שמלווה בין מפגש למפגש ועל העבודה הקונקרטית כיוצרת חיבורים בין האברים הפנימיים של הגוף שמשקפים את הנפש. אחריה דיבר גיל ארד, ששם את הדגש על הזדהות גופנית עם מנח גופו של המטופל, כדרך לגלות את כוח החיים שמפעפע בתוכו, קבור מתחת לפתולוגיות ולחוסר האדפטיביות. ענת גיחון סיפרה על תיאור מקרה באנליזה ביו-אנרגטית, בו דרך העמקת קשר של מטופלת עם כפות רגליה היא הצליחה לשחרר חסימות שעמדו בבסיס חיבורה עם הסביבה. אחריה דיברה מתי ליבליך שהעלתה את השאלה איך אנחנו שוהים עם הארעיות של הגילומים השונים בגופו של האחר מבלי לתת להם פרשנות ונרטיב קוהרנטי, ואחרונה דיברה ליאורה מדינה, מהגישה ההתייחסותית, שסיפרה איך הפיצול בין הנפש לגוף גולם אצל מטופלת אחת שלה כפיצול בין חיים למוות.הדוברים נתנו אם כן תמונה יפה, גם אם עדיין חלקית, של הדרכים השונות בהן הגוף בא לידי ביטוי בטיפול: כערוץ להבנה, ערוץ לאבחון, ערוץ להזדהות, ערוץ לתקשורת, וערוץ לשינוי. טעימות אלו הדגימו כמה עשיר תחום הפסיכותרפיה הגופנית וכמה רבות האפשרויות הגלומות בו, גם לאדם זר הנחשף אליו כמעט לראשונה. מהבחינה הזאת ערב ההשקה לא הציג רק את ספרו של רולף בן-שחר, אלא בעיקר את המקורות שלו, כלומר את החיפוש אחר הדרכים השונות בהן התודעה יכולה להיות מגולמת בגוף באופן שמנכיח ומוכיח את היעדר הפיצול או ההפרדה ביניהם.
התרשמות אחרונה מהערב מתייחסת לכותרת שהופיעה בהזמנה- "ליצור ריבוי ואחדות בפסיכותרפיה". כותרת זו מפנה, קרוב לוודאי באופן מכוון, לפרדוקס שמתייחס לאחת הסוגיות המרכזיות בתרבות המערבית אל מול המזרחית. ואכן המתח בין הריבוי לאחדות היה נוכח לאורך כל הערב: מצד אחד, כלילתן של הגישות השונות לפסיכותרפיה גופנית על במה אחת יחד עם מייצגות הגישה ההתייחסותית הרחיבה את גבולות ה"אנחנו"- אנחנו לא רק מטפלים שעוסקים בפסיכותרפיה גופנית, אלא מטפלים בכלל. אך יחד עם זאת, רולף בן-שחר בחר להזמין רק מטפלים קליניים התייחסותיים ללא ייצוג מגישות אחרות, ובכך למעשה שמר על אחדות הגישה שפיתח. באופן זה האחדות המחישה גם את מי שנעדר מתוכה, ואת הריבוי שנח מחוצה לה. כך או כך, הריבוי הרחיב את הגוף האחדותי והנושם הזה, ויצר עבורו גבולות שונים וצדודית אחרת, גם אם בסופו של דבר הייתה זו הצדודית של יוצרו והנושאים שמעסיקים אותו. ולבסוף, אולי אין זה מפתיע שנבחרה לערב כותרת פרדוקסאלית, בהתחשב בכך שגם במובנים אחרים רולף בן-שחר הוא אדם שמגלם בדמותו ניגודיות הרמונית- גבר שרירי ומקועקע שמדבר בטון עדין ואוהב לרקוד לצלילי להקת ABBA, המגדיר את עצמו אנרכיסט אבל בד בבד מצליח לקבל חיבוק אמיץ מהממסד.
רולף בן-שחר, א' (2013). אנטומיה של טיפול: פסיכותרפיה גופנית, חיפה: פרדס הוצאה לאור. ערב ההשקה נערך ב- 25.4.13
