חיפוש

סקירת יום העיון "שיגעון מגדרי, רוחות רפאים והמרחב האנליטי"

פורסם על ידי הדר קשת

בתאריך ה-09/05/16 התקיים בבית התפוצות באוניברסיטת תל-אביב יום העיון "שיגעון מגדרי, רוחות רפאים והמרחב האנליטי", בהשתתפות פרופ' אדריאן האריס, פסיכואנליטיקאית ומרצה בתכנית ההתייחסותית באוניברסיטת ניו-יורק. יום העיון נערך מטעם המסלול ההתייחסותי בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, ביוזמתו ובניצוחו של ד"ר רוני באט

מתיאור הכנס:

מטרת יום העיון הינה לאפשר הכרות עם חשיבתה התאורטית וקלינית של פרופ' אדריאן האריס בנושאים המעסיקים אותה בשנים אחרונות ובניהם ההשפעה של המפגש האינטרסוביקטיבי על עיצוב חווית המגדר ורוחות רפאים כביטוי לקשיים בתהליכי האבל הן ברמה האישית והן ברמה המערכתית.

פרופ' אדריאן האריס, פסיכואנלטיקאית ומרצה בתוכנית הפוסט-דוקטורט של אוניברסיטת NYU, היא אחת מהדמויות החשובות בעיצוב הזרם ההתיחסותי, אשר השפיעה רבות להבנת מגדר, פמיניזם ומיניות. כתיבתה מאופיינת ביכולת לשלב את התאורטי עם האישי והאנושי. פרופ' אדריאן האריס משמשת כעורכת בירחון psychoanalytic dialogues ו-studies in Gender והיתה בין המקימים של מרכז שנדור פרנצי בניו יורק. לאורך השנים פרסמה מספר רב של מאמרים וספרים ובניהם Gender as a soft assembly ולאחרונה ערכה את הספר First Do No Harm: The Paradoxical Encounters of Psychoanalysis, Warmaking, and Resistance.

סקירת יום העיון

יום העיון התחיל בדברי פתיחה שנשאו ד"ר בועז שלגי, ראש בית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, וד"ר רוני באט. שניהם הודו לפרופ' האריס הן על נכונותה להגיע לארץ ולהשתתף בכנס והן על תרומתה לשיח ההתייחסותי והפסיכואנליטי בכלל. ד"ר שלגי סקר בקצרה את הנושאים העיקריים שיידונו בכנס והדגיש את הפרדוקס הטמון בכל אחד מהם; רוחות הרפאים לעתים נחוות כאמיתיות יותר מכל אדם חי, והתפיסה של שגעון מגדרי היא לעתים הדרך השפויה ביותר להתייחס לחוויית המגדר. ד"ר שלגי טען שפרדוקסים הם הדרך הכי הגיונית לחשוב על דברים והציע כי אין אמת ללא פרדוקסים, תוך אזכור מספר פסיכואנליטיקאים התייחסותיים שתרמו לחשיבה זו (כגון ראסל וגנט). ד"ר באט סיפר בהרחבה על הגותה ופועלה של פרופ' האריס; הוא כינה אותה כ"אחת האימהות המייסדות", לצד ההסתייגות שהוא מעדיף שלא להשתמש במונחים היררכיים. ד"ר באט הציג את פרופ' האריס כ"אנליטיקאית היברידית", שהכתיבה והמחשבה שלה הן מסע בין פוסט-מודרניזם, פמיניזם, מגדר, ופסיכואנליזה. הוא גם הדגיש את התפיסה הפרדוקסלית שלה את המגדר, ואמר שביחד עם ג'ודית באטלר וג'סיקה בנג'מין לפרופ' האריס תרומה ייחודית למהפכה של תפיסת המגדר.

המושב הראשון ביום העיון, שכותרתו ויניקוט וטירוף מגדרי (Winnicott and gender madness),

עסק בווינייטה טיפולית של ויניקוט, שבמרכזה חווית מגדר מורכבת. המושב נוהל ע"י ד"ר אילן טרבס, ולאחר הרצאתה של פרופ' האריס הגיבו והתייחסו לדבריה תמר ברנע וד"ר ענת פלגי-הקר. בתחילה קראה פרופ' האריס את הווינייטה של ויניקוט ונתנה מעט רקע לגביה; ויניקוט עבד על החומר הקליני במשך מספר שנים במהלך שנות ה-60. בשנת 1966 הוא הציג את המקרה בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית, ובהמשך פרסם חלקים ממנו במאמריו (משנת 1989, 1971). חלקים אחרים לא פורסמו בעודו בחיים. פרופ' האריס גם ציינה שלמרות שמדובר בחומר מוכר, לא כתבו עליו הרבה. המקרה מתאר מטופל בוגר עם חוויה נפשית מורכבת של גבריות ונשיות. באחת הפגישות הוא מדבר עם ויניקוט על קנאת פין, ובתגובה ויניקוט מוצא את עצמו אומר לו שהוא מקשיב לנערה. המטופל תחילה נבהל, אך בהמשך אומר שאם היה מספר למישהו על הילדה הזו הוא היה נתפס כמשוגע. המטופל מספר שהוריו ציפו לבת ושבשנות ילדותו אמו התייחסה אליו כבת. הוא גם מדווח שגם בשנות בגרותו חווית המגדר שלו אינה קבועה אלא נזילה ומשתנה כתלות במערכות יחסים ובהקשרים ספציפיים. לעתים הוא מרגיש גברי ולעתים נשי. המטופל מתקשה לקבל את החלק הנשי שבו, ורואה בו מקום של בושה, פתולוגיה וטירוף. במהלך תיאור המקרה, הדגישה פרופ' האריס את הנזילות ואת המורכבות של חווית המגדר, והראתה כיצד ויניקוט, בהתערבויותיו, יוצא גם הוא מתוך תפיסה דומה, שרואה את המגדר כאספקט של החוויה הנפשית, הנפרד מהגוף הממשי. בכך מאפשר ויניקוט למטופל לחוות גם את החלקים הגבריים בתוכו מבלי לשלול את החלקים הנשיים. אמו של המטופל, עודדה ב"טירופה המגדרי" פיצול בין חלקים נשיים לגבריים. לעומתה, ויניקוט מציע טירוף מגדרי שונה, שבא לידי ביטוי בדו-מיניות אינטגרטיבית. פרופ' האריס הציעה שבמסגרת יחסי ההעברה וההעברה הנגדית עם המטופל, ויניקוט עצמו נאלץ לנוע על הציר שבין טירוף לשפיות, ובשלב מסוים עובד עם המטופל מתוך מקום משוגע ומוטרף, שלדברי פרופ' האריס מהווה גשר התייחסותי. אחד הביטויים היפים לכך הוא במשפט שויניקוט כתב במאמרו מ-1966: "I decided to surrender myself to whatever this might mean in myself".

בהמשך הרצאתה, פרופ' האריס הציעה מספר כיווני חקירה של הווינייטה, שחלקם התעמקו באופן היווצרות חווית המגדר של המטופל. פרופ' האריס ביקשה להמשיג את החקירה אודות היווצרות חווית המגדר של המטופל כחקירה טלאולוגית ולא אטיולוגית; בעוד שחקירה אטיולוגית, שמנסה להבין ממה דברים נובעים, לעתים קרובות מובילה לפתולוגיזציה, חקירה טלאולוגית, שמנסה להבין את התכלית של הדבר, נוטה שלא לגלוש לפתולוגיזציה. בניסיונה להבין את חווית הטירוף המגדרי של המטופל, פרופ' האריס, כמו ויניקוט, חזרה לאמו של המטופל. טענתה היא שתהליך היווצרות חוויות המגדר של המטופל, מקורו בתהליך דיאלקטי שמתחיל מבחוץ, בקשר עם האם. המבט של האם כלפי התינוק, החוויה הלא מודעת של הגוף שלה והמיניות שלה, כל אלו שידרו את הרצון שלה בבת, וזה המסר שהועבר והופנם על ידי המטופל כילד. במילים אחרות, הילד חווה את ה-being וה-doing של אמו, מה שיצר את הבסיס לחוויית ה-being וה-doing שלו. פרופ' האריס המשיכה ודנה במושג הטירוף (madness) בו משתמש ויניקוט. היא ניתחה אותו לאור החשיבה של אוגדן וטענה שהטירוף הוא שלב שמקדים את ההתמוטטות (breakdown), עליה מדבר אוגדן ב-fear of breakdown. בסוף הרצאתה הרחיבה פרופ' האריס על האופן שבו ויניקוט משלב רעיונות שונים על מגדר וטירוף, ופותח דרך לחשוב על התהליך שבו המגדר מהווה תוצאה של "תרכובות רכות" (soft assembly) שנוצרות כתוצאה ממפגשים שונים עם חווית החשק ועם החוויה של להיות נחשק.

תמר ברנע הגיבה לפרופ' האריס בהרצאה שכותרתה ויניקוט וטירוף המגדר - מחשבות קליניות. תחילה היא התייחסה להתמודדות עם החשיבה הפסיכואנליטית המתפתחת בעולם משתנה, והקושי לגשש ולמצוא את הדרך בעולם מתחדש. ברנע שיתפה בתגובה שלה לקליפ שבו הופיעה אשה יפה ונשית עם קול גברי: "פירקו את המגדר, ביטלו את הקטגוריות! ורק אני נשארתי מאחור!". ברנע סיפרה כיצד המאמרים של האריס תרמו לאופן שבו היא מקשיבה למטופלים, ליכולת שלה לראות את הקשיים שלהם גם בהקשרים של מגדר והזדהויות מגדריות, סביב הקשרים שלהם עם הוריהם ותפקידים שלקחו על עצמם. היא רואה בכתיבה של האריס מעין מילון או מדריך טיולים בעולם החדש הזה, שעוזרים לחשוב מחדש על אהבה וחשק, וששמים את הדיון על מיניות ומגדר גם בהקשר תרבותי וחברתי.

לאחר שברנע סיכמה בקצרה את עיקרי הרצאתה של פרופ' האריס, היא העלתה נקודות למחשבה ושאלות נוספות שעולות מתוך הדוגמא הקלינית. לטענתה, המטופל לא יכול היה לחיות חיים יצירתיים בגלל שהוא היה בדיסוציאציה מהמרכיבים הנשיים שבנפשו; הוא לא היה במגע איתם אך הם עדיין נותרו פעילים. הצעה אחת של ברנע היתה שהגורם המרכזי לקושי של המטופל הוא לא העובדה שאמו התייחסה אליו כילדה, אלא כי האם היתה מנותקת הן מהאופן שבו משאלותיה היו מושלכות על התינוק והן מתפיסותיה המפוצלות ביחס לנשיות ולגבריות. לדבריה, התייחסות זו משקפת תהליכים הרסניים עוד יותר. בהקשר הזה ציטטה ברנע את דיוויס (2004), שטענה שההורים משליכים על הילד את חלקי העצמי הבלתי נסבלים ומעוררי הבושה שלהם, והילד גם הוא צריך לפנות אותם מתוכו ולהשליך אותם הלאה. כך נוצר קונפליקט: כדי להיות אהוב צריך לוותר על השפיות, וכדי להיות שפוי צריך לוותר על היותך אהוב.

ברנע הציעה נקודת שבר נוספת בהתפתחותו של המטופל, בנקודה שבה אמו הפסיקה לראות אותו כילדה והחלה לראות אותו כילד. ברנע טענה שהשינוי שחל במבטה של האם היה בוודאי מבלבל ומערער ונחווה כהפרעה. ייתכן שהאם בהתחלה לא יכלה לראות את החלקים הגבריים שבו, ובשלב זה לא יכלה לראות את החלקים הנשיים שבו. מעבר לכך, עולה השאלה אם האם יכלה לראות במטופל חלקים או תכונות מבלי לתייגם כגבריים או נשיים. הצעה אחת שברנע העלתה בהקשר זה היא שהנשיות שהאם השליכה על הילד היתה מלכתחילה דווקא שלו, ושאמו כמו גנבה את אותם מרכיבים נשיים באישיותו והחזירה לו אותם מתויגים ובלתי מתאימים להיותו גבר.

שאלה נוספת שברנע העלתה, קשורה לתפקידו של האב, שכמעט ואינו מוזכר בתיאור המקרה של ויניקוט, בדינמיקה שנוצרה.

בדבריה ברנע הדגישה שוב ושוב את אינספור האפשרויות של המגדר ושל ההבנה שלנו אותו. בסיום דבריה ברנע התייחסה לרעיון של ה-soft assembly, אותן השפעות ראשוניות ולא מודעות שהופכות חלק בלתי נפרד מהנפש. ברנע הציעה שההכרה בהיותן אינטרסובייקטיביות מזמינה אותנו:

לקבל שונות מגדרית כתופעה אנושית וטבעית, ללא סימון ערכי.
להיות ערניים בהקשבתנו לגלגולי ההזדהויות המגדריות, אלו הגלויים ואלו הנסתרים.
לחבר באופן מורכב ופרטיקולרי בין הגוף לקשר - ההזדהויות חיות בגוף והגוף מזמין הזדהויות.
להתמודד עם ההתנהגויות הטבועות בנו על מנת לפתוח את עצמנו להקשבה.

ד"ר ענת פלגי-הקר הציעה קריאה שונה של אותו מקרה. היא ביקשה לערוך דיון במקרה בחסות רעיונותיה של ג'ויס מקדוגל. כבר בתחילה אמרה ד"ר פלגי-הקר שעל אף שהמסקנה שלה ושל פרופ' האריס תהיינה דומות, הדרך לשם שונה. היא פתחה מנקודת התחלה של חילופי הדברים בין ויניקוט למטופל, והזכירה הערה לכאורה שולית של ויניקוט: "obviously this term, penis envy, is not applied in the description of men". ד"ר פלגי-הקר המשיגה את מצבו של ויניקוט כ"עודפות זיכרון תיאורטי"; מכיוון שויניקוט למד שקנאת פין היא תמה נשית, הוא לא מצליח להבין כיצד גבר יכול לעסוק בה, והדבר שעוזר לו להתעשת הוא הפירוש שמדובר בנערה. במעין ביקורת על המהלך של ויניקוט, הציעה ד"ר פלגי-הקר שגם גברים יכולים לעסוק בקנאת פין, ותהתה למה ויניקוט לא יכול היה לחשוב על זה? ד"ר פלגי-הקר שאלה גם מדוע ויניקוט הניח שמדובר בנערה ולא, למשל, בתינוקת. הפרשנות של ויניקוט, לפיה המטופל הוא נערה, מתויגת על ידו כטירוף, אך מדוע?

ד"ר פלגי-הקר פרשה את העובדה שויניקוט חזר למקרה שוב ושוב לאורך השנים כביטוי לסערה שהמקרה עורר בו, ולצורך להרחיק את עצמו מההתרחשות. בהמשך התייחסה ד"ר פלגי-הקר להערה שולית נוספת של ויניקוט, שאמר למטופל שלסוגיות שהם עוסקים בהן אין קשר עם הומוסקסואליות. ושוב עלתה השאלה מדוע. הרי ידוע שלמטופל יש כל מיני עניינים סביב מיניות, מאיפה נובע הצורך לשלול הומוסקסואליות? ד"ר פלגי-הקר רואה בכך ביטוי להעברה נגדית של ויניקוט, וחושפת משהו עוצמתי שמתחולל בתוכו. בניסיון לחבר את כל הנקודות, ד"ר פלגי-הקר הציעה שמדובר בסיטואציה טיפולית שעוררה בויניקוט העברה נגדית עוצמתית, אותה הוא ניסה להרחיק מעליו. הוא נמנע מסכנת התחרות בין הגברים (קנאת פין) והסית הצידה גם הקשרים מיניים (הומוסקסואליות) על ידי הפיכת המטופל לנערה.

בהמשך, סיפרה ד"ר פלגי-הקר שזוהי פגישתה השנייה עם תיאור מקרה זה. הפגישה הראשונה היתה כאשר עבדה ביחד עם איתמר לוי על תרגום מאמריו של מסעוד חאן לעברית. ד"ר פלגי-הקר טענה שיש ראיות לכך שהמטופל המתואר במקרה הנידון הוא מסעוד חאן ושיש לכך השלכות על הפריזמה דרכה קוראים את תיאור הדברים, אך לא העמיקה בכך.

ד"ר פלגי-הקר הדגישה את המשותף לקריאה שלה ולקריאה של פרופ' האריס, ואמרה שהעיסוק במקרה של ויניקוט מאפשר להמשיך לחדד סוגיות שהעמדה ההתייחסותית נדרשת אליהן, כגון שאלת ההבדל וההבחנה בין גשר התייחסותי לבין העברה והעברה נגדית. לסיום הציעה, תוך הישענות על מקדוגל (עמ' 218-219), שעבורנו כמטפלים יש מקום לנתח את השורשים הליבידינאליים מאחורי בחירתנו המקצועית.

המושב השני ביום העיון: רוחות רפאים במאה ה-21 (Ghosts in the 21th century),

עסק בבחינה מחודשת של הרעיונות המסורתיים של אבל ומלנכוליה. הוא נוהל ע"י ד"ר חנה אולמן ולאחר הרצאתה של פרופ' האריס הגיבו והתייחסו לדבריה ד"ר רוני באט ואילנה לאור. כבר בפתח המשוב הזכירה ד"ר אולמן את החיבור האישי של פרופ' האריס לנושא זה, עקב מותו הפתאומי של בעלה לפני מספר שנים.

בחלק הראשון של הרצאתה סיפרה פרופ' האריס כיצד הגיעה לעיסוק ברוחות רפאים ומדוע הדבר חשוב לעשייה הפסיכואנליטית. היא סיפרה שהחלה להתעניין בנושא במסגרת עבודה קבוצתית שבה עסקו בנושא האובדן וההתמודדות עמו. פרופ' האריס וחבריה לקבוצה מצאו שרוחות רפאים נמצאות בכל מקום, ושהן נוצרות מתוך מלחמות וקטסטרופות אחרות שקשה להתמודד איתם. פרופ' האריס הזכירה את מאמרו של Gerson, When the third is dead, שבו האדם המת מתואר בנוכח נפקד, ומסופר בו מה קורה כאשר אין הכרה בקטסטרופה שמתרחשת ואין לה עדות. רוחות הרפאים מייצגות, לפי פרופ' האריס, אובייקטים שאינם פנימיים או חיצוניים, אלא כאלו שמפריעים לאטמוספירה, לגוף, ולנפש. לטענתה, עבודה עם רוחות רפאים מהסוג הזה דורשת הרחבה של השפה והדמיון, ולכן יש מקום לשימוש במושג זה. פרופ' האריס למעשה ערערה על המודל המסורתי של פרויד של אבל ומלנכוליה; היא טענה שפרויד דוחק בנו לצאת במהרה מהמלנכוליה, אבל - כפי שניסחה זאת פרופ' האריס - מי יכול לעשות את זה? טענתה של פרופ' האריס היא שהמשימה להפוך מלנכוליה לאבל לעולם לא תושלם, ובדבריה ניסתה להרחיב את המרחב המלנכולי ולתת לו מקום לגיטימי בחוויה הנפשית שמאפיינת את ההתמודדות עם אובדן. ההכרה והעיסוק ברוחות רפאים מאפשרת לעשות זאת.

בחלק השני של ההרצאה הדגימה פרופ' האריס את ההמשגה שלה של רוחות רפאים, דרך ניתוח של סרט מלחמה בריטי שנקרא מדרגות לגן עדן (1946) כמו גם דרך חווייתה האישית כמי שאיבדה את בעלה באופן פתאומי לפני מספר שנים. במהלך חלק זה פרופ' האריס נעה הלוך ושוב בזמנים, מהסרט, לצפייה בו, לרגעים אישיים הכרוכים באובדן בעלה ובהתמודדות עמו. באופן מעט קוסמי, שהעלה בקהל תהיות על לגבי קיומן של רוחות רפאים באולם, בעת שתיארה את מותו של בעלה המקרן כבה, מה שהעלים את הטקסט של ההרצאה והוביל לחושך על הבמה. דרך הסיפורים השלובים של המתרחש בסרט ובחייה האישיים, הראתה פרופ' האריס כיצד ההתמודדות עם האובדן לעולם איננה נגמרת ולעולם אין קבלה מלאה ושלמה של המוות. החוויה לעד נותרת ככזו שנעה בין החיים למוות, ובין אבל למלנכוליה. פרופ' האריס תיארה כמה מאמצים מושקעים, שוב ושוב ושוב, להחזיר את האדם שהלך לחיים, תוך משאלה (אומניפוטנטית) ליצור סיום שונה. היא ביקשה לתת יותר מקום למלנכוליה ולראות גם את ההזדמנויות שבה.

ד"ר רוני באט הגיב להרצאתה של פרופ' האריס, וביקש להתמקד בשאלה מה מרפא ברוחות רפאים. בראשית דבריו הזכיר את העיסוק של Loweld (1960) ברוחות רפאים וברוחות קדמונים, לפיו תהליך האבל מאפשר לאובייקט להפוך מרוח רפאים לאב קדמון, שיכול להמשיך לחיות בנפשו של האדם. טענתו של ד"ר באט היא שהמפגש עם רוחות רפאים הוא בקשה של הנפש לריפוי ואינטגרציה. הוא הציע שרוח רפאים מחזיקה את התקווה לתת שם ומשמעות למה שלא ניתן להסוואה בדיבור אך מבקש להתפענח. לדבריו, האסון הנפשי האמיתי נוצר במצבים נפשיים שאין להם ייצוג. הריפוי יכול להתחיל כאשר נוצר מרחב ביניים שבו רוח הרפאים מאפשרת ייצוג לדבר שדורש פענוח. באופן ספציפי, רוח הרפאים - לדברי ד"ר באט - מופיעה כביטוי ליחס אמביוולנטי לא מודע של האובייקט (האדם המת). הדבר קורה בעיקר כאשר האובייקט מחזיק חלקי עצמי דחויים שלנו. כשהוא מת, עלינו להשיב את אותם חלקי עצמי פנימה. בהמשך לרעיונות של פרופ' האריס, גם ד"ר באט הציע שבניגוד לרעיון הדורש להמשיך הלאה ולסיים עם האבל, לפעמים הדרך להתמודד עם האבל היא להעמיק את הקשר הפנימי עם האובייקט ולפתח הזדהות עמוקה יותר עם הערכים שהוא מייצג. אבל כיצד נעשה זאת כאשר אנו חווים אמביוולנטיות לא מודעת כלפיו? על מנת להתחיל לענות על שאלה זו, תיאר ד"ר באט חלקים מהסרט "דונה פלור נשואה לשניים", שבו רוח רפאים רודפת את דונה, כי אינה יכולה לקחת בעלות על החלקים היצריים שלה. בסרט, כמו גם בחיים, הופעת רוח הרפאים מהווה הזמנה לשינוי ולהתפתחות. זו הזדמנות לקחת אחריות על אספקטים שנתפסו כזרים וקיבלו ביטוי באמצעות הרפאים. ואכן בסצנת הסיום של הסרט דונה מצליחה לשאת את המורכבות של ייצוגי עצמי שונים הנמצאים בקונפליקט בתוכה.

ד"ר באט חיבר את הדיון ברוח הרפאים, למחשבה שהטראומתי הוא מה שמפגיש אותנו עם זרות ואימה בתוכנו. כך, רוח הרפאים היא לא רק חלק מהאובייקט, אלא גם חלק מהעצמי, אותו חלק שהופקד אצל האובייקט ושעם מותו אנחנו מתקשים לתת לו לשוב לשכון בתוך נפשנו. במצב כזה, יש קושי לעשות אינטגרציה עם חלקי עצמי מפוצלים, והדבר נחווה גם ברמה הגופנית. כדי לתת ביסוס מדעי לדבריו, תיאר ד"ר באט חוויות של רוחות רפאים שמסופרות על ידי חיילים בקרב, ניצולי טראומות, וחולים במחלות שונות. בנוסף הוא תיאר מחקר (Blanke, 2014) שבמסגרתו חוקרים ניסו להבין מה קורה במוח כאשר אדם חווה רוח רפאים. הם מצאו שבתנאים א-סינכרוניים נוצר ייצוג שני של הגוף במרחב, אשר לא נתפס כאני אלא כאחר - מעין רוח רפאים.

בחזרה לתיאוריה ולשאלה מה מרפא ברוחות רפאים, ד"ר באט סיכם ואמר שלעתים עם מותו של אדם קרוב (ובפרט הורה), תופיע משאלה לא מודעת להשתחרר מגרסה צמצמת של יחסים עם אובייקט פנימי. נוצר מעין מאבק בין רצון לתת מקום לחלקים חדשים, לבין אשמה על כך שאנחנו בוגדים בתפקיד שניתן לנו. רוח הרפאים היא זו שמאשימה אותנו על אותה בגידה, והריפוי יהיה במקום בו נצליח להיפרד מהמגבלות שהקשר עם האובייקט יצר ועדיין לשמור את האובייקט בתוכנו.

אילנה לאור בהרצאתה "מה בין פרנקנשטיין לוודי אלן - קווים לדמותה של רוח רפאים",

פתחה בכך שעד הקריאה בחומריה של פרופ' האריס היא לא המשיגה לעצמה תופעות שכולנו נתקלים בהן באמצעות המושג רוחות רפאים, והודתה על האתגר וההזדמנות שבמפגש עם מאמר זה. היא התייחסה לסגנון כתיבה של פרופ' האריס, שמאופיין בחיבורים בין פנים לחוץ, בין האומנותי לאישי, בין ידענות לחוויה אישית. לאור התחילה את הרצאתה בדיון במושג רוח. היא טענה שרוח היא תחילתו של תהליך עיבוד והתמודדות. זוהי תופעה מבורכת, ודווקא היעדרה של הרוח הוא שאמור להטריד אותנו. לאור ציינה שהמשותף למשמעויות השונות של המילה רוח (משב רוח, רוח פרצים, קוצר רוח) הוא שכולן מייצגות תנועה. רוח לא יכולה להיות סטטית ובזה כוחה. עוצמתה וכיוונה משתנים כל הזמן. היא רב ממדית, היא בפנים וגם בחוץ, זכר ונקבה, והיא יכולה להיות טובה או רעה. ברקע לדיון בסרט פרנקנשטיין (1931) סיפרה לאור שבמאמר שהתפרסם לאחרונה בעיתון הארץ, נכתב שהסרט נוצר זמן קצר לאחר שחצי כדור הארץ היה מכוסה בערפל כבד, שכנראה נוצר בגלל התפרצות געשית באסיה. המאמר קישר בין הסרט לתופעה, ולמעשה הראה שאירועים קשים לעיכול עוררו חרדות קדמוניות שקיימות בכל אחד מאיתנו. החרדות האלו הן גם בחוץ וגם בפנים, ובכך כוחן המאיים. לפי המיתולוגיה היוונית, המשיכה לאור, רוח היא אחת מאדוני הארץ, מיסודות העולם. היא מחברת בין עולם החיים והמתים.

בתום הקדמה זו, לאור הציגה את טענתה המרכזית, לפיה ניתן לראות את תהליך העיבוד של הרוחות כרצף הנמתח בין שני קצוות אפשריים: הקצה האחד הוא רוח הנחווית כאמיתית, והקצה האחר הוא היעדרה של הרוח. בדיונה על מקרים של רוח הנחווית כאמיתית, לאור הציעה מספר דוגמאות, החל מסיפורי ניו-יורק (של וודי אלן) ופרנקנשטיין ועד לסיפורו של אורפיאוס מהמיתולוגיה היוונית. לדברי לאור, כל אלו הם מקרים של היעדר הומור, של "רצינות היתר של הרוח". הרוח אינה בתנועה אלא הופכת לאמונה נוקשה ובכך מאבדת את כוחה כרוח. היא הופכת למפלצת, אחוזת נקמה ויוצאת מכלל שליטה. כשרוחות "נתקעות" באפן הזה, הן הופכות בנפשו של הפרט שברא אותן לאמת לאמיתה.

לאחר מכן התעכבה לאור על הקצה השני של הרצף - היעדרה של הרוח. לאור טענה שמדובר במצב מטריד יותר, בגלל אופיו החמקני; הרוח אינה קיימת אך היא גם לא חסרה. כהדגמה למצב זה, סיפרה לאור על קבוצה טיפולית שהיא הנחתה בשנות ה-2000, כחלק מהכשרה לאנליזה קבוצתית. בסוף ההכשרה כתבה עבודה על תהליכי הרס ובניה בקבוצה האנליטית. לאור סיפרה שרק כאשר ביקשו ממנה לכתוב, על בסיס העבודה, פרק לספר שעסק בלא מודע החברתי (בעריכת ארל קופר) היא הבינה שהקבוצה התקיימה בתקופת הפיגועים בתל-אביב, כך שבמקביל לעיסוק בתהליכי הרס ובנייה בתוך הקבוצה, התרחשו תהליכים דומים בחוץ, במרחב הקולקטיבי. לאור שיתפה בפליאה שהתעוררה בה נוכח ההבנה הזאת - כיצד לא עלה בדעתה להתייחס לאירועים אלו במסגרת הקבוצה ובכתיבה עליה? בדיעבד היא נזכרה שלפעמים עלה בראשה עניין הפיגועים. אבל היא הסיטה אותו מסדר היום מכיוון שלא רצתה להכניס פוליטיקה לקבוצה. למעשה אותם אירועים דומיננטיים הודרו מהשיח הקבוצתי, ולא ניתן מקום לתהליכים הייחודיים שאפיינו את הזמן והמקום הספציפי, תהליכים שעשויים להרחיב גם את ההבנה שלנו לגבי אירועים וחוויות פנימיות. לאור סיפרה שלאורך שנים היא שמה לב שבתקופות קשות מבחינה ביטחונית המטופלים נוטים להיצמד לעולם הפנימי כאילו אין חוץ. אפשר לפרש את זה כהתקדמות בטיפול, אבל לטענתה הדבר נובע מכך שהפחד מהחוץ הוא כה גדול, שעדיף להעמיק במה שמוכר. לאור הדגישה שההבחנה בין הפנים לחוץ, בהקשר הזה, היא שרירותית למדי, מכיוון שהאירועים האלו מחייבים לעסוק בתהליכים ובקשיים אישיים. אותם אירועים הופכים לרוח כאשר הם בלתי נסבלים מבחינה רגשית עבור המטפל והמטופל. לא רק שאותם אירועים לא עוברים פורמולציה, הם למעשה הופכים ל-not-me של המטפל והמטופל ואינם חלקם מהמערך הנפשי שלהם. לאור ציינה שלא תמיד ניתן לדבר, להבנות, לחלום, או להתמודד עם מצבים דיסוציאטיביים. הם נועדו להגן על הפרט ועל הקהילה וכמו שיש לכבד את קיומה של רוח הרפאים צריך לכבד גם את היעדרה. אבל הדגש הוא שכדי לכבד את ההיעדר צריך לדעת אותו. לסיום לאור חיברה בין שני הקצוות וטענה שלשתי התופעות הללו יש השלכות מרחיקות לכת ברמת הפרט, הקבוצה, והלאום.

המושב השלישי הוקדש למקרה קליני שהציגה אורן סול, התנועה הסוערת שבאי-התנועה. המושב נוהל ע"י טליה אפלבאום-פלד. המקרה, שמטעמי פרטיות וסודיות לא ניתן להביאו כאן, עסק במצבים בהם סול חוותה חוסר תנועה ונוקשות מול מטופלת שנדמה שאינה זזה (מבחינה נפשית). סול התחילה במטפורה מתחום היוגה; היא סיפרה על שיעור יוגה שבמהלכו המורה ביקש שיביטו בתנועה של הגוף שלו בעודו מבצע תרגיל מסוים. סול התווכחה עם המורה שלה ואמרה שאין שום תנועה. בתגובה הוא ענה לה: "אמנם אני לא זז אבל יש כאן תנועה סוערת".

בהקדמה לתיאור המקרה אמרה סול שבדרך כלל אנחנו מזהים את חוסר התנועה כמנגנון דיסוציאטיבי. מדובר בתהליך הדדי, שמתהווה במבנה הנפשי של המטופל וזולג לשדה האינטרסובייקטיבי. בשיא התהליך עשוי להתפתח מאבק על נרטיב ותחושות של מאבק וכניעה בין המטפל למטופל. טענתה של סול, אותה הדגימה באמצעות תיאור המקרה, היא שכאשר הדיסוציאציה הינה קיצונית, קשה לעתים להבין ולנסח אותה בתוך הקשר הטיפולי. עם זאת, החומרים נשארים בלא מודע המשותף ועשויים לייצר enactment, שבו יהיה מגע עם חלקי עצמי דיסוציאטיביים ושישפוך אור על enactments מוקדמים יותר, באופן שיהווה פריצת דרך בטיפול. פרופ' האריס הציעה מספר מחשבות על תיאור המקרה ועל ההתמודדות עם אותם חלקים דיסוציאטיביים. בהמשך גם הקהל העלה שאלות ומחשבות, אליהן הגיבו סול ופרופ' האריס.

על הסוקרת - הדר קשת

הדר קשת הינה דוקטורנטית לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בר-אילן.