חיפוש

סקירת יום העיון "למה לדבר על הדרה"

פורסם על ידי ליאת ורהפטיג ארן

בתאריך 14.5.2017 נערך ערב עיון מטעם המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, אשר הזמין את המשתתפים להתבונן במקומה של ההדרה בחיינו ובחדר הטיפולים. המרצים ביקשו לזהות רגעים בהם ההדרה חיונית כדי להתפתח, ואחרים בהם היא נחווית כתהליך טראומטי המלווה ברגשות עוצמתיים של פגיעה, בושה וזעם. כל אחד מאתנו יכול לזכור חוויות מכאיבות של "השארות בחוץ", מצבים בהם הדירו אותנו או שהדרנו אחרים; פעמים רבות אלה חוויות מעצבות החרוטות עמוק, המהוות חלק בלתי נפרד מתהליך העיצוב של העצמי, קבוצת השייכות והחברה. בערב העיון נידונו מצבים בהם אנחנו ומטופלינו לכודים בתהליכי הדרה, בתוך ההעברה וההעברה-הנגדית, ונעשה ניסיון לראות במגע עם רגשות מאיימים אלה כאפשרות ליצירת קשר וליציאה מבידוד.

בערב העיון השתתפו מספר מרצים, מתדיינים ומנחים אשר הציעו מגוון של קולות ונקודות מבט. בניהם היה הרב דניאל אפשטיין, רב-פילוסוף, מורה ומנחה קבוצות על לוינס ואתיקה; גב' חביבה פדיה, משוררת וחוקרת תרבות ויהדות באוניברסיטת בן-גוריון; גב' סמדר אשוח, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית פרטנית וקבוצתית; דר' רובי פרידמן, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי, גב' תמי אלעד, עובדת סוציאלית קלינית וחברת המכון לאנליזה קבוצתית; ומר אורי לוין, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי. התמהיל המגוון של המרצים, אשר מגיעים מדיסציפלינות שונות, קשור לתפיסתה של הדרה כנושא המצוי ב"תפר" בין הפרט לחברה. תפיסה זו נמצאת בהלימה עם הרעיונות המרכזיים של האנליזה הקבוצתית.

פתיחה

מר עידו פלג, יו"ר הועדה המדעית של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, ברך את באי הכנס וציין את ספר הילדים "דירה להשכיר" של לאה גולדברג כאסוציאציה ראשונית לחוויית ההדרה המוכרת לכולנו. בסיפורה, עומדים בצד השכנים שלא הודרו, שותקים לנוכח פעולת ההדרה. בהמשך, הזמין פלג את יו"ר המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית הגב' מרית יפה-מילשטיין לשאת את דברי הפתיחה. מרית חקרה את הקושי לדון בנושא ההדרה בגלל עוצמת הרגשות הקשים שהוא מעורר, והזכירה לנו אירועים חברתיים כגון "אוטובוס המהדרין" החרדי ואת מחאת המזרחים. יפה-מילשטיין ציטטה מהשיר "הכוון מזרח" של קלריס חרבון, המדגים יפה ביטויי זעם נוכח הדרה, ואת הנקמנות המתעוררת בעקבותיה:

"תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים
חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח
לגזזת, לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו
לשואה שלנו היהודים – הערבים"

יפה-מילשטיין הזכירה לנו את אחריותנו כמטפלים אישיים וקבוצתיים להכיר ברגשות הזעם, אך גם ברגשות הנקמה של המודרים. לדידה, ההכחשה היא הסכנה הגדולה ביותר בטיפול בתופעת ההדרה. לכן, ההכרה והימנעות מהכחשה תאפשר למנחה ולקבוצה להכליל את כל המשתתפים, על רגשותיהם המורכבים באזור הקומוניקציה המשותף Common zone of understanding (פוקס ואנטוני, 1957), המאפשר את חווית השייכות שהיא הגורם המרפא. עוד הוסיפה יפה-מילשטיין על עבודת השטח שעושה בשנים האחרונות המכון לאנליזה קבוצתית, באמצעות התערבות בקהילות במשבר כמו למשל, בפרויקט “צועדים לפיוס", בו ליווה המכון בהתנדבות שיח של התנועה האזרחית יהודית-ערבית בגליל.

ההדרה – מערכת חיסונית או אלרגיה כרונית? מחשבות על משמעותה האתית של ההדרה: הרב דניאל אפשטיין

הרב אפשטיין פתח את הרצאתו בחשיפה של חווית ההדרה המכאיבה שלו כילד יהודי בכפר קטן בצרפת. לדידו, ראשיתה של תופעת ההדרה עוד באירוע הלידה, בה נפרד הילד מהרחם ומהחיבור המלא עם אמו: "הטבור מסמן את הקשר שהותיר זכר אילם, וההתרה היא תנאי לחיים". בהקשר זה, הזכיר אפשטיין את הרעיון של ויניקוט (1967), לפיו מהווים פניה של האם מראה; מבטה של האם מאשר את קיומו של התינוק, המאפשר לו גם להיות מאושר. אפשטיין ציין כי המלה אושר בצרפתית משמעותה "שעה טובה", אך בעברית להיות מאושר דורש את "אישורו" של אדם אחר. הוא הדגים כיצד ההכרה באחרותו של האחר, השונה ממני, מאפשרת יציאה מבדידות אל תוך קשר, זאת באמצעות מדרש ממסכת ברכות (דף ה': ב'). מסופר על רבי יוחנן שנהג לבקר חולים, ובעת ביקורו אצל הרב אלעזר, החל הוא לבכות. רבי יוחנן חשב שהרב אלעזר בוכה בגלל חוליו, אך הרב אלעזר הסביר שבכיו קשור לכך שגם רבי יוחנן, שהיה אדם יפה – עתיד למות. ע"פ המדרש, הבכי המשותף הווה גאולה מהנידוי ומההדרה. בעיני, אלמלא הכיר רבי יוחנן גם בפגיעותו שלו, היה מסתכן בפטרנליזם ולא בשלילת הנידוי וההדרה. ובאופן דומה, שיתופים (ולאו דווקא פירוש) בחוויות דומות ושונות של המשתתפים בקבוצה האנליטית מאפשרים יציאה מחוויה של חריגות לחוויית שייכות.

התדיינות – בין צמיחה והתפתחות להעברה פילוגנטית טראומטית: הגב' סמדר אשוח

אשוח המשיכה את הרעיון של הרב אפשטיין ביחס לחיוניותה של ההדרה לחיי הנפש. לטענתה, הדרה קיימת תמיד בחוויה הסובייקטיבית שלנו: התינוק מודר מרחם אמו, וצריך להכיר בהדרה שלו מהזוג ההורי (בריטון, 2015). הדרה ורטיקאלית זו משוחזרת גם ביחסי ההעברה. זאת ועוד, גם בציר של יחסי אחים, ישנה משימה התפתחותית שכוללת הכרה בהיות היחיד מודר לעיתים. מיטשל (2003) כותבת על טראומת האחים כטראומה אוניברסלית, שבה ברגע מסוים אנו חווים הדחה מ"כס המלכות", המשתחזרת במיוחד בהעברה אופקית בקבוצה הטיפולית. עיבודה הוא קבלה הכרחית של האדם את עצמו כרגיל וגם ומיוחד, בדומה לאחיו. סיבה נוספת להיותה של ההדרה חלק מחיינו קשורה בתופעה ההופכית שלה – שייכות. פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, טען שתחושת שייכות היא חלק מבריאות נפשית (פוקס ואנטוני, 1957) ושכולנו זקוקים לה. יחד עם זאת, דלל (2009) מדבר על "פרדוקס ההשתייכות": אין שייכות ללא הדרה. כלומר, עצם ההשתייכות לקטגוריות של דת, מין ולאום מדירה את חלקנו באופן הכרחי. נוכל אולי להימנע מתופעות של חוסר כבוד, אך לא להימנע מעצם קיומה.

אשוח הביאה דוגמאות לתחושת ההדרה מטיפול אינדבידואלי וקבוצתי. כך למשל, תיארה מטופלים ש"מגלים" שיש עוד מטופלים בקבוצה, או כאשר משתתף מספר על חוויות הדרה בקבוצה אותה הוא שוקל לעזוב. הקבוצה מהדהדת אירועי הדרה מחיי המשתתפים ומכלילה אותם, תוך הזדמנות לעבד במשותף חוויות אלה. הדוגמאות שהביאה אשוח אפשרו מגע רגשי של הקהל עם עצמו, עם הנושא ועם המרצה.

מכאן עברה אשוח לפענח את שאלת ההעברה הבין-דורית של ההדרה. היא הציגה את משה רבנו כדמות טראגית, שהודרה ממשפחתה ובסופו של דבר גם מהארץ המובטחת. בכך, ביקשה אשוח לשאול באלו תנאים ההדרה הופכת טראומטית עד כדי "העברת הדרה רדיואקטיבית פילוגנטית"? בעיניה, יתכן שמשה רבנו העביר לנו את חווית ההדרה, ואולי זו אף חוויה אנושית אוניברסאלית, אשר לעיתים עלולה ליצור שבר נרקיסיסטי אישי ולאומי, המעודד את ההעברה הבין-דורית וגורם למודרים להיות מדירים בעצמם. לסיכום, הציעה אשוח כי עבודה ברוח האנליזה הקבוצתית עשויה לעזור לנו להתמודד עם חווית ההדרה, ולקבל אותה בנפשנו – הן כמדירים והן כמודרים.

דיון קבוצתי: מר אורי לוין והגב' תמי אלעד

לאחר ההרצאה וההתדיינות, עברו המשתתפים לקבוצה הגדולה, בה ישבו כל משתתפי יום העיון במעגלים קונצרטיים. קבוצה גדולה מוגדרת "כקבוצה שמספר חבריה גדול מספיק כך שלא ניתן להקיפם במבט אחד" ומטרתה אינה טיפולית, אלא עיסוקה בחקר הכוחות המודעים והבלתי מודעים המניעים תהליכים חברתיים (ויינברג ושניידר, 2007). בתחילה, התקיים דו-שיח של הקבוצה עם הרב אפשטיין, שכמו המשיך את הרצאתו. המנחים הציעו שזו הדרך של הקבוצה להימנע מעיסוק חוויתי בלבד בהדרה, אך גם עודדו שיח פתוח, אשר בהדרגה הביא לשיתופים אישיים יותר של חווית "היות מודר". עלו גם שיתופים, במיוחד על ידי גברים, על המגע המורכב עם המדיר שבתוכם. ההתערבות ההנחייתית ששיקפה את ההיבט הג'נדריאלי המתואר יצרה חווית הדרה ב'כאן ועכשיו' אצל חלק מהנשים בקבוצה. הופעת ההדרה בחדר אפשרה ביטוי רגשי עצמתי, והביאה עמה סיפורים אישיים.

הגוף-נפש הממוגזר הישראלי – ה-ג-דרה עצמית באמצעות הדרה: פרופ' חביבה פדיה

בהרצאתה, הציעה פרופ' פדיה התבוננות על מקומה של ההדרה בבניית זהותה של החברה הישראלית. פרופ' פדיה טענה ש"חלום הצבר" שאפיין את תקופת קום המדינה דרש שלילה של זהויות אחרות, כמו של היהודי הגלותי והמזרחי. כך, תהליך ההדרה היה חלק מרכזי בעיצוב הזהות הישראלית. לטענת פרופ' פדיה, המוכחש עבר הדחקה וקיים עד היום בנפשן של קבוצות חברתיות שונות, ובמובן זה, תופעת ההדרה ממשיכה להתקיים. סיבה נוספת לקיומה של ההדרה נעוצה בהיותה תופעה אוניברסאלית העוברת בלא מודע החברתי; כך למשל, היו הגרמנים בתחילת המאה ה-20 מוטרדים מקבוצות מסוימות באוכלוסייה, האשכנזים בישראל היו מוטרדים מהמזרחים, ולהיפך. הקהל אתגר את דבריה של פרופ' פדיה כשציין שהגדרת זהות כרוכה פסיכולוגית תמיד בשלילת זהות אחרת, כך שהשלילה אינה בהכרח פתולוגית או מסוכנת.

בהמשך, הזכירה פרופ' פדיה את ההבדל בין "שיח זכויות לשיח זהויות" (שגיא, 1999) כמוצא אפשרי מתהליכי הדרה בהם אנו אחוזים. שיח הזכויות בא להגן על זכויותיו החוקיות של אדם או קבוצה והוא מתקיים בין תובע לנתבע כשהחוויה היא חוויה של "להגן על הבית". בהקשר זה, פרופ' פדיה הזכירה גם את ל"ג בעומר, מועד קיומו של ערב העיון, שעל פי המסורת הוא היום בו נפסקה המגיפה שבה מתו רבים מתלמידי רבי עקיבא בעקבות ריבוי מחלוקות שלא לשם שמיים. לעומת זאת, סימנה פרופ' פדיה את האתגר החברתי שלנו – איתור מוצא מתהליכי ההדרה באמצעות שיח זהויות המתקיים רק בין שווים ובו נפרצות "החומות", ובו תתאפשר השפעה הדדית, דיאלוג ועיצוב מהותי של זהות יציבה.

התדיינות – תופעת ההדרה ו"מטריצת חיילים": ד"ר רובי פרידמן

ד"ר פרידמן הסכים עם גב' פדיה באשר לחשיבות הקבוצה האנליטית בשחזור תהליכי הדרה, אך חדד את תרומת הקבוצה הגדולה האנליטית, שרק בה, לדידו, ניתן לטפל בנושאים של הדרה. באמצעות הצפתם, המדיר והמודר יכולים להיפגש ולהבין זה את הסבל וההרסנות שבהדרה . זאת ועוד, הדגיש פרידמן גם את המוטיבציות ההרסניות של המדיר, הזקוק לעיבוד של רגשותיו בדיאלוג עם המודר. עם זאת, הכאב והזעם שנוצרים, כמו גם קונפליקטים באירגונים חברתיים מסוימים, אינם מאפשרים בדרך כלל שיח בין המדיר למודר. בכל זאת ברור לעוסקים בעניין שהקבוצה דרושה לצורך הדיאלוג בין המדיר למודר, זאת בשל השפעתה המכרעת של המטריצה על תופעות של אלימות והדרה.

פרידמן ביקש לטעון שהדרה ואלימות אינם תוצר בלעדי של מנהיגות כוחנית, אלא שהחברה כולה פועלת לפי "עקרון היעילות" (פרידמן, 2015) ושואפת להדיר ולדחות יחידים וקבוצות שכביכול "פוגעים" במצוינותה. תהליכים אלו אינם מופיעים על במתה של הקבוצה הטיפולית הקטנה, אלא בעיקר בקבוצה הגדולה המדמה יותר את החברה. תופעות של הדרה אופייניות כמובן לכל החברות, כולל הישראלית, שחוויה מתמדת של הישרדות הופכת את מה שמכונה "מטריצת חיילים" (פרידמן, 2015) לשכיחה בה. מטריצה זו מפחיתה רגשות של בושה ואשמה בפרט, ומעודדת אלימות. רעיון זה מטיל אחריות גדולה יותר על כל אחד מאתנו לשינוי, ולדעתו של פרידמן, הדרך היחידה לכך היא השתתפות בקבוצה הגדולה האנליטית, שאין בה הבטחה להשתייכות ובטחון, ובשל כך היא מאפשרת למשתתפים לבחון ולתרגל את היחסים עם החברה כולה.

על הסוקרת – ליאת ורהפטיג ארן

ליאת ורהפטיג ארן היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית קבוצתית וקנדידטית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, העוסקת בטיפול אישי, זוגי וקבוצתי בקליניקה. בנוסף, היא עוסקת בהוראת טיפול פרטני וקבוצתי בבי"ס המרכזי להכשרת עובדים סוציאליים של משרד הרווחה, ובהדרכת מנחי קבוצות במוסד לביטוח לאומי.

ביבליוגרפיה

בריטון ר. (2015) אמונה ודמיון. תל אביב: עם עובד.

ויינברג ח. ושניידר ס. (2007) הקבוצה הגדולה מבנה, מטרות, תהליכים אופייניים ודינמיקה. מקבץ, 12(1), 39-52.

ויניקוט ד. ו. ( [1967] 1995) תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך: משחק ומציאות. תרגום: יוסי מילוא. תל-אביב: עם עובד.

חרבון ק. (2009) הזעקה-לא עוד. הכוון מזרח, 18, 17-20.

שגיא א. (1999) על המתחים בין דתיים וחילוניים - בין שיח זכויות לשיח זהות מתוך: עין טובה - דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר היובל לטובה אילן. הקיבוץ המאוחד בע"מ ונאמני תורה ועבודה, עמ' 408-430.

Dalal F. (2009) The Paradox of Belonging. Psychoanalysis, Culture and Society. 14, 74-81.

Foulkes S.H. and Anthony, E.J. (1957) Group Psychotherapy: The Psychoanalytic Approach. London: Karnac, 1984.

Friedman, R. (2015). A Soldier’s Matrix: A Group Analytic View of Societies in War. Group Analysis, 48(3) 239-257.

Mitchell J. (2003) Siblings- Sex and Violence. Polity.