חיפוש

סקירת יום העיון "אבהות וגבריות בתקופה של שינוי"

פורסם על ידי עינב דגן

בתאריך 4.7.16 התקיים בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב יום העיון "אבהות וגבריות בתקופה של שינוי", בהובלתם והנחייתם המשותפת של ד"ר אורן גור ומר תמיר אשמן.

מתוך ההזמנה ליום העיון

התמורות בתפיסות המגדריות ובמבנה המשפחתי בעשורים האחרונים יוצרות שינויים משמעותיים בתפקיד הגבר והאב בחברה. בשינויים האלו טמונה הסכנה של בלבול ואבדן זהות ודרך, הסכנה של חיים רווי תסכול אל מול הניסיון להחזיק יותר מדי כדורים באוויר, הניסיון לעמוד באינספור ציפיות סותרות. בשינויים הללו טמונות גם הזדמנויות גדולות - אפשרות לחיים מלאים, מספקים וחופשיים יותר לגברים, אפשרות לפרוץ את הכלא הרגשי שבו ההסללות החברתיות משכנות אותנו, אפשרות לצרף בהדרגה לשפת החרדה והכוח, שפה של כאב, חמלה וקשר. יום העיון יוקדש לדיון במשמעויות השינויים, ולהעמקה בשאלה כיצד ממשים את הפוטנציאל החבוי בהם.

דברי פתיחה

בדברי הפתיחה של פרופ' בלהה דודזון-ערד, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית, היא הדגישה כי הבחירה לעסוק בנושא הגבריות והאבהות היא בעלת משמעות מיוחדת, כיוון שגברים נעדרים הן מהספרות המקצועית והן מהפרקטיקה בשיח הטיפולי ובכלל. היא מציינת שהספרות מתייחסת בעיקר לאימהות ולנשים ומעט מאוד לאבות וגברים, ושגם בפרקטיקה ישנו פספוס גדול ביחס לשותפות של גברים בטיפול. מבחינתה יום העיון הוא התחלה של שינוי ופריצת דרך, בתהליך בו גברים יצטרפו למוקד השיח הטיפולי.

תמיר אשמן המשיך את דברי הפתיחה והדגיש כי אומנם יום העיון עוסק בדיכוי המגדר הגברי (על אף שזהו המגדר השולט), אך הוא לא מגיע בסתירה לשחרורן של נשים אלא בשילוב ובהמשך לשחרורן מהדיכוי. אשמן משתף שלאחר כעשרים שנות ותק במעגלי גברים כמנחה, גבריותו התעדנה והתגמשה מתוך השיח על גבריות ומגדר, ועל כן הוא רואה חשיבות בפתיחת מעגלי גברים נוספים בכל ארץ. הוא הקים, יחד עם ד"ר אורן גור, את התכנית "להיות גבר להיות אבא" להכשרת מנחי גברים, מתוך חזון משותף ליצור מעגל רחב של אנשי מקצוע שייתמכו בגברים בתהליך גיבוש הזהות האבהית והגברית.

מושב ראשון

גבריות ואבהות בתקופה של שינוי - ד"ר אורן גור

ד"ר גור סיפר על עבודה שעשה בשנים האחרונות בהנחיית מעגלי שיח גבריים והדגיש, דרך חוויותיו האישיות, את הקשר בין מוכנות לגעת בכאב וההכרה בגעגוע לקשר קרוב ואינטימי עם אב, לבין קיום אבהות מלאה ונוכחת.

מוכנות לגעת בכאב – גור שיתף בפתיחות על הקשר המיוחד והקרוב שהיה לו עם אביו בילדותו, ועל השבר הגדול שחווה כאשר אביו עזב את הבית כאשר היה בן 12. הוא סיפר שהקושי הגדול היה בחוסר היכולת של אביו לתת מקום לכאב שלו עצמו ושל שאר בני המשפחה. בחווייתו האישית חוסר יכולת זו של אביו הובילה למחיקת אזורים מסוימים בנפשו של גור כילד. בנקודה הזאת לדבריו, משהו בתוכו נפרד והתנתק מאביו. בעבודה עם הקבוצות התהותה אצל גור ההבנה שהתיקון שהוא מחפש יגיע דרך כך שילמד בעצמו וילמד גברים אחרים את האפשרות לשהות במקומות של כאב. הוא הסביר שגברים יורשים מאבותיהם את חוסר היכולת לגעת בכאב, ומגיל מאוד צעיר לומדים להתרחק ממנו – "תתבגר", "תתגבר", "אל תתפנק". כך כאבות, גברים משאירים את ילדיהם לבד דווקא כשהם צריכים תזכורת לכך שהכאב הוא חולף, שבכאב יש גם חיבור, שהדברים החשובים לא הולכים לאיבוד במקום שיש בו כאב. גור מסביר שלהיות עם הכאב מאפשר את החיבור לעצמך, את הבנייה של דברים חדשים ופותח את האפשרות  להיות.

געגוע לקשר קרוב ואינטימי עם אב – גור שיתף שבמשך תקופה ארוכה היה בו געגוע לקשר קרוב ואינטימי עם דמות גברית או אבהית. בחווייתו האישית, כאשר היה נפגש עם חבריו הגברים, הרגיש שהוא צריך לשחק משחק ולהציג גבריות נורמטיבית, דבר שהוביל לתסכול כמעט מתמיד עקב חוסר היכולת ליצר מפגש שבו אפשר להיות אחד עבור השני באופן תומך ומגדל. כאשר החל את העבודה עם האבות בקבוצה, הייתה בו התרגשות לגלות שיש גם אצל גברים אחרים את הרצון לאחווה גברית אחרת, את הצמא למרחב אחר בין גברים, מרחב שבו קיימת האפשרות לבוא ולהיראות כמו שאתה.

גור מנה מספר נושאים מרכזיים שעולים בקבוצות: (1) כאב על ההחמצה של הקשר עם האב, בנוסף ליכולת להפריד  מה ממה שירשנו מהאבות שלנו שייך לנו ומה לא. (2) ילדים והכמיהה הגדולה לממש את האבהות, להיות נוכחים פיזית ורגשית. (3) הגשמה וייעוד - כשאנחנו רוצים להיות אבות אחרים מהאבות שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לקחת מרחק מתוקפנות, סמכות, יצריות, ומרצון בחופש ובמרחב, ועל כן אנו מסרסים בתוכנו את הרצונות והתכונות האלו. בקבוצה ניתן לבחון את הויתור הזה מחדש.

גור סיכם בשיתוף במחשבה שלו שיש משהו מהפכני בנוכנות של גברים להיפגש סביב הרצון לייצר מרוח בטוח ומגדל בתקופה שבא העולם נמצא כפסע מהרס מוחלט מהתאחדויות של גברים סביב מטרות כוחניות ואלימות.

ד"ר אורן גור – פסיכולוג קליני ומנחה קבוצות. הקים את ה"מרכז לאבהות" המקיים פעילויות שמטרתן הכוונה וליווי של אבות בהתמודדותם עם אתגרי האבהות. רכז אקדמאי (במשותף עם תמיר אשמן) של תכנית להכשרת מנחי קבוצות גברים באוניברסיטת תל אביב.

גבר, היכן אתה? - ד"ר דניאל בוקובזה

ד"ר בוקובזה בחן את השאלה מהי גבריות בימינו ומה גברים חושבים ומרגישים על גבריותם. מתוך ראיונות שערך, מצא שהתשובה לכך היא סבוכה ושגברים רבים עומדים אילמים אל מול שאלות אלו. בוקובזה טען שכיוון שרמת המודעות של גברים לגבריותם היא מאוד נמוכה, מתרחש תהליך אימוץ אוטומטי של מיתוס הגבריות: מין חזק, שולט, בעל אמצעים, מספק, מיני, מנצל, אלים וכוחני. חוסר המודעות ואימוץ אוטומטי זה, מונע מהגברים להבין את מצבם האמיתי בעולם. בוקובזה ציין שהמילה גבר והמושג גבריות לא קיימים ושאין בהם תוכן, אלא מיתוסים עם סתירות וחוסר ידע. בעיניו אלו מושגים ריקים, הכוללים אוסף דימויים רופפים לגבי גבריות. על כן, ישנו צורך לפתוח דף חדש, בו תתרחש הכרה והבנה של גברים את גבריותם, דרך עריכת רשימת מצאי של הדברים הכלולים בנרטיב הגברי החדש. בוקובזה ניסה לערער מספר מיתוסים קיימים בנוגע לגבריות ועמד על חוסר דיוקם, וסיכם בצורך לעסוק בשאלת הגבריות ובציפייה לגבר החדש.

ד"ר גבריאל בוקבוזה - פסיכולוג ומטפל. חוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז האקדמי פרס. כותב באופן קבוע בעיתון "הארץ". ספרו על גבריות יצא בקרוב.

"אמש חלמתי שאבי המת קרא לנו": האב, הגברי וכוח החיים - גיא פרל

פרל הציג בקצרה את הספר "ג'ון החסון" אותו כתב רוברט בליי, העוסק במשבר בגבריות המודרנית. בספרו מציין בליי ששורשי המשבר הם בנתק שבין אבות לבניהם, שהחל במהפכה התעשייתית, שהרחיקה אבות מבתיהם, וכן בהיעדר מרחבים לחניכה גברית. הוא מסווג את הגברים לשלושה סוגים כנוצרו כתוצאה מהמשבר: (1) הגבר הרך – גבר סימפטי שנמצא בסכסוך עם הגבריות ומנותק ממקור הגבריות. (2) הגבר הפרוע – גבר אלים, פרוע ולעיתים ילדותי. (3) הגבר הפראי – גבר המחובר למהות הפראית שבו.

פרל הציג וניתח שלושה שירים של רוברט בליי, מתוך ספרו "אנשים כמונו" (2008):

כשאבי המת קרא

כשאבי המת קרא

אמש חלמתי שאבי המת קרא לנו.

הוא נתקע אי שם, לקח לנו

זמן רב להתלבש, איני יודע מדוע,

הלילה היה מושלג, הכבישים שחורים וארוכים.

לבסוף הגענו לעיר הקטנה בלינגהם,

הוא עמד שם, לידע פנס רחוב ברוח קרה,

השלג התנשב לאורך המדרכה, הבחנתי בסוג

הנעליים בלתי שוות שהגברים נעלו

בראשית שנות הארבעים, והסרבל, הוא עישן,

מה טעם התמהמנו זמן כה רב לפני צאתנו? אולי

משום שפעם נטש אותנו אי שם, או שמא פשוט

שכחתי שהוא נמצא לבדו בחורף בעיר כלשהי?

פרל ציין את הקושי ביצירת קשר עם הגבריות ואבהיות כחלק פנימי נשכח, ועל ההתמהמהות שיכולה להתרחש בעקבות כך. הוא הדגיש שבתיאורי האב בשיר ישנו ניכור, קור, בדידות, שונות וקיפאון. הוא הציע כי סוף השיר מזמין מעבר מכעס או ניתוק לאמפתיה – המשורר יכול לראות את האב כמי שיש לו את הקושי ואת הסיפור האישי שלו. הגבר הפנימי שבתוכנו מחכה שניגש אליו בעדינות למקום הפגוע.

סוללות שלג צפונה מהבית

סוללות שלג צפונה מהבית.

מסחפי שלג גדולים אלה הנעצרים פתאום במרחב שש רגל מהבית…

מחשבות המרחיקות כדי כל.

הנער יוצר מבית הספר התיכון שווב אינו קורא ספרים

הבן המפסיק לטלפן הביתה. האם השומטת את המערוך מידה ואינה עופה עוד לחם.

והרעיה המסתכלה לילה אחד בבעלה וחדלה לאהבו,

המרץ נוטש את היין, והכומר נופל בצאתו מהכניסה, זה לא יוסיף להתקרב...

פרל הציע שהשיר עוסק באפשרות שניסיון החיבור לחלק הגברי האבהי לא צלח. בשיר יש שכבות על גבי שכבות של מוות ורק בסופו ניתן להבין שמדובר בשיר על אבהות וגבריות. הקשר בין האב לבן בשיר הוא רק דרך אֵבֶל, והגבר שוב מוצג בודד ומנוכר. פרל ציין שהשיר נכתב בשלב בו המשורר יכל להתאבל על האב, וכתוצאה מהאבל נולד השיר.

עוד פרל שיתף בחלומות שמטופל שלו סיפר על אביו, בהם ניתן לראות את השינוי באב הפנימי, ובהשתוקקות החזקה לקשר עם האב. הוא סיים בהקראת השיר המרגש "לצלצל לאביך".

לצלצל לאביך

היה היה ילד שמעולם לא קבל די צרכו,

אתם יודעים למה אני תכון, משהו

בתוכו ערג למצוא את האם

הגדולה, והוא קפץ לתוך הים.

לקח לו זמן, אך לוויתנית

הסכימה לבלעו

הוא ידע שזו טעות, אך ברגע

שעבר על פני לחיה, אחר את המועד.

זה בסדר, בפנים יש פסריה

מעוקלת, ואותם סולמות

גבוהים, אנשים מקבלים בקשות,

כמו במוזאון הבריטי.

אבל אדם צריך להצית מדורה,

יתכן ששרף את הרומנים

הרומנטיים. עשן מסתסל

במעלה התהום, היא משתעלת.

וזהו זה, הילד שוחה לחוף

זו עירת דייגים באלסקה

הוא מוצא תא טלפון,

ומצלצל לאביו ״בוא נדבר״.

גיא פרל - אנליטיקאי יונגיאני, עו"ס, מורה בביה"ס לעו"ס באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לאומנויות המילה בירושלים. פרסם ספר שעסק באבהותם של גברים אלימים כנגד בת זוגם, וספר שירה שראה אור לאחרונה.

מושב שני

למה אבא באמת הולך לעבודה? - שי אור

ההרצאתו של אור נגעה בשאלה מהו מקומו של האב והגבר בבית. הוא פתח את ההרצאה בשירה ונגינה על הגיטרה עם השיר "נומי, נומי", על מנת להמחיש את האופן בו שיר יכול לשמש ככלי לתיבנות. כאשר אור הגיע לשורה "אבא הלך לעבודה", הוא עצר את שירתו ושאל "למה באמת אבא הלך לעבודה?". אור ציין שהעובדה שהאב הולך, ושעצם הליכתו היא התנהגות כל כך מקובלת, קשורה לשימוש לרעה בכוח של החזקים על אלו שחלשים מהם. הוא טען שהיום, כשיש שוויון בין גברים לנשים, כשנשים משתתפות באופן מלא בשוק העבודה ומגיעות למשרות משמעותיות ומורכבות, אין עדיין שינוי בסוגיה מי ישאר עם הילדים ומי יהיה זה שילך ויחזור. אור הדגיש שלילד לא מספיק אב שהולך לעבודה, דואג לו להשכלה ומגן עליו במלחמה. על מנת להדגים את מקומו המצומצם והמוגבל של האב, הוא ביקש מהקהל לדמיין על איזה ידיים מונחת תינוקת שנולדה לפני כמה ימים שנמצאת במצב בו היא סובלת וקשה לה, וציין שנדיר שנחשוב על ידיים של גבר. אור שיתף, שאם היה מקבל משאלה אחת מדג זהב, הוא היה מבקש לחוקק חוק לפיו כל גבר שמחליט להיות אב יהיה מחויב במשך שנה שלמה להימצא איתו. לא במקום האישה, אלא יחד עם האישה. בעיניו החוק יעזור להאיץ תהליך שבו דרך ההכרח הגברים לא יוכלו ללכת, וכך יתחילו להפנים איך משתמשים בכוח המוחלט שיש להם בצורה חדשה. תינוק שזקוק לאדם אחר בצורה מוחלטת יעזור לבעל הכוח להבין את כוחו. אור הציג מספר תמונות הממחישות את המפגש בין החזק לחלש, בהם מתרחש ניצול לרעה של החלש, שלעיתים בוטח בחזק וזקוק לו.  

בהמשך, אור שיתף שכשהיה נער בן 12 ולמד בפנימייה חינוכית, הייתה בו הרבה ביקורת עצמית ושנאה לגוף, אך לא העלה בדעתו לפנות לאביו. הוא ביקש מהנוכחים להיזכר אם אבא שלהם היה שם לידם בלי לכעוס, בלי ביקורת, או בלי להעביר אותם לאמא או למומחה. אור טען שתינוק שאביו נשאר איתו, לומד שקושי הוא חלק מגווני המציאות ושאפשר להישאר במקום הזה, וכאשר התינוק נמצא בתוך החיבוק של אביו, הוא לומד שהוא אהוב גם כשהוא במצב ירוד. אור מתאר את הבית של פעם כבית שגברים יוצאים ממנו, ומציע תמונה של בית חדש, בו יש שני אנשים שרוצים להישאר, כאשר כל אחד מההורים מהווה מקור למשענת רגשית ויודע להעניק את עצמו בנדיבות גם במצב של קושי.

בסיום ההרצאה אור חזר לשאלה "למה באמת אבא הלך לעבודה?" והשיב שגברים מתנהגים באופן זה משום שכך הם רגילים, אך הדגיש שהרגל אפשר לשנות. אור סיים בשיר ערש שכתב, שמהווה מעיין הצעה חלופית לשיר "נומי נומי". בעודו פורט על הגיטרה ושר בקולו הרך, נראה כי השיר התפזר בחלל האוויר ונגע אצל כל אחד ואחת בגעגוע לאבא.

שיר לסוף יום/ מילים ולחן שי אור

כשמגיע החושך,

אני לא בטוחה,

שאפשר לעצום עיניים ככה, ככה,

יש קולות מהבית, שאלות בלי תשובה

וחבר שהלך בהרגשה לא טובה…

לעצור – אבא כאן לידי

ולזכור – יד גדולה בידי

ולנשום – אני לא לבדי

כשאתה, כאן בחושך איתי…

כשעוצמת עיניים, מנסה לעצור

חלומות שלא רוצה לחלום עומדים כבר בתור

השמיכה מעצבנת, הכרית לא נוחה,

מתהפכת, נאנחת לא מוצאת מנוחה

לעצור – אבא כאן לידי, ולזכור – יד גדולה בידי

ולנשום – אני לא לבדי, כשאתה, כאן בחושך איתי…

כשמגיע הלילה, עוד רוצה לחכות,

לא רוצה עוד לעצום עיניים, לא לכבות,

זה קשה  להפסיק כך, לעצור את הזמן

ופתאום אני צמאה, אולי עוד פרק קטנטן

לעצור – אבא כאן לידי. ולזכור – יד גדולה בידי

ולנשום – אני לא לבדי. כשאתה, כאן בחושך איתי

ניתן להאזין לשיר בקישור המצורף

שי אור - מחבר הספר "הורות כמעשה ניסים". חי ויוצר מהפכה חרישית בחיי המשפחה כבר 25 שנה. מלווה מבוגרים בצמיחתם והורים בתהליכי צמיחה מתוך קשיים שחווים ילדיהם. מרצה את גישתו לריפוי ולהורות ברחבי הארץ.

אינטליגנציה אבהית: שיח שאלות ותשובות עם הקהל - ד"ר עלי כ"ץ

ד"ר כ"ץ הזמין את הקהל לשיחה פתוחה בנושא האבהות. תחילה נשאלו כ"ץ ובנו נדב (שגם כן נכח באירוע) כיצד התאפשר ששניהם טיילו יחד בדרום אמריקה בטיול אחרי שירותו הצבאי של נדב. שניהם סיפרו בפתיחות על הקשר המיוחד ששורר בינהם וכיצד כל אחד חווה את הטיול המשותף. בהמשך כ"ץ נשאל כיצד אדם ללא מודל אבהי משמעותי יכול לפתח את עצמו כאב. כ"ץ השיב שבשורה התחתונה צריך זמן – כאשר האב נמצא פרק זמן משמעותי עם ילדיו, נוצר הקשר המאגי והחיבור. בנוסף, עלתה השאלה האם הקשר בין אב לתינוק ובין האם לתינוק הוא זהה. כ"ץ הסביר שהדרך היא שונה עבור כל הורה, אך בסופו של דבר התינוק יכול להרגיש משני הוריו את התחושה שהעולם תומך ומבין את צרכיו. דרך ההורות הזכרית, התינוק חש את האומניפוטנטיות שבאה לידי ביטוי גם בעור הזכרי ובשרירים.

ד"ר עלי כץ - פסיכולוג קליני, מחבר רבי המכר "אוף גוזל" ו-"אינטליגנציה אבהית". ניהל בארץ ובארה"ב מוסדות פסיכיאטריים והרצה באוניברסיטאות ובמכללות.

גברים וטיפול, הילכו שניים יחדיו? - תמיר אשמן

אשמן סיפר שהמסע האישי שלו החל דרך קבוצות עם גברים המתנהגים באלימות, שהגיעו דרך בית המשפט או קצין מבחן.  

אשמן שיתף שהמשאלה שלו היא להיות אב לא נורמטיבי ולגדל בן לא נורמטיבי,  כלומר לשאוף לשחרור מהתרבות הקיימת שמדכאת גברים (וכמובן גם נשים). הוא ציין שבנים ובנות עוברים הסללה מגדרית מגיל מאוד צעיר (בסביבות גיל שנתיים). החברה מחזקת ומתגאה בהתנהגויות מסוימות אצל בנים ובנות, ומחלישה ומביישת התנהגויות אחרות. על מנת להמחיש את דבריו, אשמן שאל מה יקרה לילד שיספר לאביו שהרביצו לו בגן או שנשבר לו הלב כי אחת הילדות שהוא אוהב לא רוצה לשחק איתו. האם השפה הפגיעה של הילד תתקבל ברכות ובפשטות או שהילד יחווה בושה מתגובות קשוחות מאביו ודה-לגטימצייה של עולמו הרגשי.

אשמן הציג את השיר "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס כדוגמא לדיכוי המגדרי בקרב בנים, וטען שההסללה המגדרית מתרחשת בתוך הציר המגדרי, כלומר ההסללה המגדרית הגברית מתבצעת לרוב על ידי האב או האחים ובמקביל, האם והאחיות ,לרוב, יסלילו בתגובתיהם את התינוקת במסלול המגדרי הנשי.

אשמן גרס שבתהליך ההסללה ישנה התקפה שיטתית על צורכי התלות של הבן. לתינוק ישנה תקופת חסד עד גיל שנתיים, שלאחריה עליו ללמוד להתנהל על פי הנורמה ולהתרחק מצורכי התלות, הכוללים מגע עם תסכול רגשי וכאב. בעוד צורכי התלות עוברים גינוי, ילדים וגברים מקבלים חיזוק חיובי על עצמאותם. אשמן טוען שלא ניתן לאהוב ללא תלות. הוא מציע שבכדי לפגוש את העצמי, על האדם לפגוש נפש אחרת. האדם הוא בעל חיים תלותי וכאשר מונעים ממנו את צורכי התלות על ידי איסור לגעת בקושי וכאב, אנחנו מרחיקים אותו מעצמו ומהיכולת להיות בקשר.

כאדם שעוסק ב'טיפול בדיבור', אשמן הדגיש שהתמה של יום העיון היא יצירת 'שפה השלישית' חדשה המייצרת ומחברת בין העולם הגברי והנשי – שפה המבוססת על נוכחות רגשית, שוויון מגדרי, ויחסי גומלין. הוא ציין שגבולות השפה קובעים את גבולות העולם הפנימי והחיצוני, ועל כן יש חשיבות לייצירת שפה נגישה המחברת בין עולמם הפנימי של גברים ונשים.

אשמן הדגים את ההשלכות של חוסר בקשר, דרך הניסוי המוכר של פארק החולדות (Alexander, Coambs & Hadaway, 1978) בו שמו את מחצית החולדות בתנאי בדידות ואת המחצית השניה בתנאי עשיר בחיי קהילה והנאה, כאשר לשתי הקבוצות הייתה גישה חופשית למים ולמורפיום. בקבוצה הראשונה החולדות התמכרו למורפיום, בעוד בקבוצה השנייה החולדות העדיפו לצרוך מים. אשמן הסביר את ממצאי הניסוי בכך ש'גלות רגשית' יוצרת את הצורך בתחליף ובהתמכרות. אשמן יצר הקבלה בין ניסוי החולדות לעולמם של גברים ונשים, כאשר הוא יצא מנקודת הנחה שגברים חווים גלות רגשית חזקה יותר מאשר נשים. הוא טען שניתן לראות את השלכות ההרסניות של הגלות הרגשית, דרך תלות גבוהה יותר בסמים, אלכוהול ואלימות אצל נערים וגברים ביחס לנשים, שימוש גבוה יותר בריטלין, וכן בבחינת מספר האסירים הגברים לעומת מספר האסירות (18-19,000 גברים לעומת 160 אסירות בישראל). המכור זקוק לסם חיצוני בכדי לווסת את עצמו, כל עוד לא קיימת חברה שתוכל לקבל אותו – חברה שתוכל לתת מקום לפגיעות שלו.  

אשמן פירט על האופן בו הקבוצה עוזרת לגברים:

(1) לומדים לדבר מהבטן ומרחיבים את השפה הרגשית. (2) לומדים לאהוב במקום לפחד. (3) ריפוי עצמי באמצעות האבהות – האבהות מאפשרת חיבור מחודש לעולם הרגש.  (4) הרחבת המיכל הרגשי (באמצעות לגטימציה של תחושת חוסר הודאות וחוסר האונים.  חשוב ללמד גברים כי מותר להם לא לדעת, מותר ללכת לאיבוד, לחוות ריקנות, חרדה ודכדוך (5) מעבר מאשמה-האשמה (קורבנות) ללקיחת אחריות. (6) איזון בין תלות לעצמאות בהזנת צרכים וויסות רגשי. (7) שיפור היכולת להתמודד עם מצבי קונפליקט. (8) הגמשת תפקידי מגדר מסורתיים.

תמיר אשמן , msw - מרצה לטיפול בגברים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, חבר סגל בתוכניות להכשרת מנחי קבוצות באוניברסיטת ת"א ובסמינר הקיבוצים, מטפל קבוצתי בקבוצות גברים במרכז גליקמן בתל אביב. רכז אקדמאי (במשותף עם אורן גור) של תכנית להכשרת מנחי קבוצות גברים באוניברסיטת תל אביב.

מעגלי דיון וסגירת יום העיון

בחלק האחרון של היום נערכו מעגלי דיון, בהנחיית סגל התכנית להכשרת מנחי קבוצות גברים. מטרת המעגלים הייתה לאוורר ולדבר את הדברים שעלו במהלך היום.

בסיום יום העיון, המארגנים ביקשו לתת מקום למי שרצה להעיר, לדבר או לשאול שאלות בפורום הרחב יותר, ולסיכום הזמינו את מי שיש בו רצון פנימי להוביל מרחבים גבריים מיוחדים, להצטרף למהפכה ולהירשם לתכנית להכשרת מנחי קבוצות לגברים שתיפתח בנובמבר. כמו כן המארגנים ביקשו ממשתתפי יום העיון להיות שגרירי הבשורה ולחבר את האנשים המתאימים לתכנית.

על הסוקרת - עינב דגן

עינב דגן הינה בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר.