חיפוש

סקירת ההרצאה לקראת טיפול באמנות חברתי – פרופ' אפרת הוס

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

בתאריכים ה6-7.2.2017 נערך כנס "מראה, מראות ומאורעות" – כנס י.ה.ת 2017. הרצאתה של פרופסור אפרת הוס, לקראת טיפול באמנות חברתי, נערכה במתכונת מליאה ביומו השני של הכנס.

פרופ' הוס לא יכלה להגיע לכנס בשל מחויבות למחקר בנפאל והרצאתה המצולמת הוקרנה בכנס. הרצאתה של פרופ' הוס עסקה בפריזמה החברתית בתוך טיפול באמנות.

פרופ' הוס החלה את הרצאתה באמירה כי כשחושבים על אמנות לשינויי חברתי, חושבים על אמנות שנותנת קול לאוכלוסיות מושתקות, אמנות שמחזירה צלם אנושי לקבוצות מודרות, אמנות שמשנה את הסטטוס קוו של ההגמוניה - בכך שהיא מאתגרת אותו באופן עקיף, משנה עמדות ומכאן משנה מציאות חברתית - האמנות הופכת לדרך לייצר טרנספורמציה חברתית.

במקביל, מטפלים באמנויות עובדים עם אנשים מוחלשים ומודרים, כמו למשל אוכלוסיות שוליים, מיעוטים, פליטים, אנשים הסובלים מסטיגמות, אסירים, נשים וילדים החיים בעוני.

פרופ' הוס תהתה כיצד אמנות הופכת לחברתית בהקשר הטיפולי בזירת הפרט, המשפחה והקבוצה? איך אפשר לייצר מתודה של טיפול וניתוח אמנות דרך תיאוריות חברתיות, ולא רק דרך תיאוריות דינאמיות או הומניסטיות המנתקות את המטופל מהקשר חברתי? כיצד אפשר להפעיל עמדה חברתית ביקורתית בתוך חדר טיפולים?

טענתה של פרופ' הוס היא כי הדבר אפשרי – ויותר מכך, שהאמנות מתאימה במיוחד למשימה זאת, שכן האמנות תמיד מחברת בין דמות ורקע.

חיבור בין דמות ורקע בטיפול בטיפול באמנות
גישות טיפוליות שונות מתמקדות רק בדמות או רק ברקע, אך לפי הנחות הייסוד של תיאוריות חברתיות ביקורתית, בעיות וכאב אישי נוצרים בגלל העדר משאבים חברתיים, כלכליים, וסימבולים. המשאבים האלו, או ההעדר שלהם מבנים למעשה את החוויה הפנימית הרגשית שלנו - מן החוץ אל הפנים. מכאן, שאי אפשר לנתק בין דמות ורקע, שתמיד מבנים אחד את השני. כלומר, מטפלים באמנות עוברים מעבר למיקוד בחוויה סובייקטיבית פנימית, ומנסים למקם את החוויה במציאות חברתית-תרבותית-מעמדית הספציפית המבנה אותה.

פרופ' הוס הדגישה כי חשוב להבין שרקע באמנות (כמו גם החוויה המציאותית-חברתית-תרבותית-מעמדית) איננו תיעוד אנתרופולוגי של רקע, אלא תיעוד פנומנולוגי, המראה כיצד היוצר (המטופל) חווה את הקשר בין דמות ורקע, המבנים אחד את השני.

פרופ' הוס הדגימה, בעזרת שני תיאורי מקרה, כיצד תשומת הלב לקומפוזיציה של יצירה – הקשר בין הדמות לבין הרקע, אפשרה ניתוח חברתי ומעמיק של מטופל ומטפלת.

במאמר שפרסה פרופ' הוס לאחרונה ב-ARTS IN PSYCHOTHERAPY, היא מציגה חמישה מבנים קומפוזיציונים נוספים אשר אפשר להשתמש בהם להבין את הקשר בין דמות ורקע.

הוספת התיאוריה החברתית כבסיס לטיפול, בנוסף לתיאוריות הדינאמיות וההומניסטיות
פרופ' הוס הציעה בחלק זה של הרצאתה לקבל את התיאוריה החברתית כבסיס לטיפול, בנוסף לתיאוריות הדינאמיות וההומניסטית המקובלות.

לפי תיאוריות חברתיות ביקורתיות, תיאוריה איננה אמת מוחלטת, אלא דרך אחת בלבד להבין את העולם. כך למשל: התיאוריה הדינאמית תניח שאמנות היא ביטוי של התת מודע; התיאוריה הביולוגית תניח שאמנות יוצרת שינוי ביולוגי וגורמת למצב רוח יותר טוב; תיאוריה של פסיכולוגיה חיובית תניח שהיצירתיות מאפשרת למצוא פתרונות חדשים.

כל ההסברים והתיאוריות הללו אינם סותרים אחד את השני ויכולים, לפי פרופ' הוס, להעמיק את העבודה הטיפולית.

בגלל המבנה הרחב של הקומפוזיציה של טיפול באומנות, המכיל צבע, צורה, מיקום, גודל וסמלים, הטיפול באומנות יוצר היגד מטאפורי רחב מאד, היכול להכיל תיאוריות רבות. הקומפוזיציה האמנותית היא רחבה דיה כדי להכיל הרבה הסברים או זוויות ניתוח באופן סימולטאני. כך, אפשר להבין את אותו ציור כדרך להגיע אל התת מודע, כדרך לייצר חוויה חיובית, או כדרך להבין הקשר חברתי.

למשל, הדגימה הוס, אם נסתכל בסיפור המפורסם של כותונת הפסים הצבעונית של יוסף בתורה - אפשר להבין את כותונת הפסים כביטוי של חסך נרקיסיסטי, כדרך של יוסף לחפש זהות כנער מתבגר, או כסימן תרבותי להנהגה וכדרך לסמל את המאבק על המשאבים של המשפחה.

כשמטפלים באנשים שחיים בקשר חברתי של העדר משאבים, הציעה פרופ' הוס, חשוב להכניס את הרקע הזה לתוך ניתוח האמנות.

מבחינת אמנות חברתית, לדידה של פרופ' הוס, בעזרת האמנות ניתן להראות את הקשר בין דמות ורקע שהוא משמעותי ביותר לנפש המטופל. התובנה הזאת יכולה לעורר אותנו ואת המטופלים לעשייה הן למען המטופלים אך הן למען מטרות רחבות יותר.

על המרצה – פרופסור אפרת הוס

פרופסור אפרת הוס הינה מרצה בכירה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול באמנויות.