חיפוש

סקירת ההרצאה "היעדרות, פרידה, אבל: החיוניות שבעבודת השלילי"

פורסם על ידי אריאלה גרין מיסק

באפריל 2014 התקיימה בתיכונט בת"א הרצאה מטעם מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמנינו כחלק מסדרת הרצאות המתקיימות לאורך השנה. נושא ההרצאה הנוכחית היה "היעדרות, פרידה, אבל: החיוניות שבעבודת השלילי". הכנס ניחן באוירה צרפתית בשל הרקע הצרפתי של המובילות אותו, נציגות הועדה המדעית וממייסדות המכון, גב' ג'יזל ורד וגב' אליס בוראס. בנימה אישית ולבבית, הציגה גב' ורד, מנחת הדיון, את גב' בוראס כמובילת הפסיכואנליזה הצרפתית. חוויית התפתחותן המקצועית נשזרה בפעולות ההפיכה הצרפתית של שנות ה-70, בהן השתתפו באופן אקטיבי. אליס בוראס התעניינה במיוחד בפרויד הקלאסי והאמינה, לדבריה, ב"אשלייה" של עקרון העונג. היא הצטרפה למכון האנליטי של לאקאן עד לעלייתה לארץ ב-1983. כיום היא משמשת כפסיכולוגית בכירה ומדריכה במרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב.

בוראס פתחה את ההרצאה בתיאור הלך הרוח התיאורטי בראשית דרכה של הפסיכואנליזה. בהתחלה היתה קיימת האמונה הנאיבית שאם נפענח את חוקי הלא מודע ונתמקד במיניות הילדית הלא מודעת בפרט, נוכל לשנות גורלו של אדם. הקונפליקט, בסיסו של חיי הנפש, התמקד אז בצורך בשימור העצמי. ארוס אמור היה להעביר את צמד המטפל-מטופל אל טרנספורמציה של סימפטומים חרדה ואינהיביציות לגן עדן המשוחרר מכל קונפליקט, בו מושל עקרון העונג. אלא שבשנות ה-20 חל מפנה מכריע בחשיבה התיאורטית הפרוידיאנית. השחקנים הראשיים של הקונפליקט הנפשי התארגנו מחדש כאשר הכוחות הליבידינליים כללו מעתה הן את הדחפים המיניים והן את דחפי האני. כנגד דחפי החיים ניצבו דחפי המוות שמטרתם היתה להביא את החי אל מצב דומם וחסר חיים, מצב אנ-אורגני.

בוראס מיקמה את השינוי התיאורטי בקונטקסט היסטורי ואישי והעלתה את האפשרות שפרויד ניסה לפתח תיאוריה של המוות על רקע האווירה החיצונית של מוות נוכח-בכל בתקופה שבין מלחמות העולם, או על רקע הסרטן שפגע בגופו שלו, באופן ממשי וקונקרטי. בוראס תיארה כי הסבר זה כבר ניתן על ידי כמה פסיכואנליטיקאים שהתקשו לקבל ולאמץ את ההשערה החדשה בדבר קיומו של דחף המוות. פרויד לא קיבל סוג זה של פרשנות ותבע את עצמאות רוחו. השערתו הנועזת התבססה, לדבריו, על התצפית הקלינית ועל הצרכים התיאורטיים. התוקפנות, השנאה, הקנאה הרצחנית, היו תופעות מוכרות היטב כבר מראשית דרכיה של הפסיכואנליזה. בד בבד, פרויד ניסה לשמר את עקרון העונג ואת מקור המיניות כמקור אנרגיה. ביום יום עקרון המציאות מסביר את הצורך לדחות את הסיפוק ולסבול לפחות באופן זמני את האי-עונג. אבל ב- 1919 פרויד לא מצא הסבר מספק בתיאוריית הדחפים והציע גישה אחרת של חיי הנפש. מספר עובדות סתרו את קיומו של עקרון העונג:

חלומות של מטופלים נפגעי טראומה - אלו חווים סיוטים שמחזירים שוב ושוב לטראומה, למקור הסבל ואינם מתיישבים עם עקרון העונג.
משחקי הילדים משחזרים דווקא חוויות קשות טראומטיות שקרו במשך היום.
יחסי ההעברה מהווים גם הם חזרה כואבת על תסכולי הילדות שהיו קשורים ליחסים האדיפליים חסרי התקווה.
"נוירוזות של גורל" - האדם נידון לחזרה נצחית של אותו דבר. לדוגמא, אנשים שכל יחסי ידידות שהם חווים מסתיימים בבגידה או בצורה לא מספקת.
חוויות חוזרות ונשנות של החוויות הטראומטיות לא התיישבו עם עקרון העונג. המכנה המשותף לתופעות אלו הוא דחף החזרתיות. החזרתיות העידה על נוכחות לא מודעת של כוחות הבאים לידי ביטוי בשנאה, עוינות, תוקפנות, הרסנות קנאה, בהלה וכו'. פרויד כינה כוחות אלה בשם "דחפי המוות". על פי המודל הבינארי הפשטני - כוחות החיים מול כוחות המוות, קיימת האשליה, לדבריה של בוראס, שארוס יצליח להביא את שני השותפים לאנליזה מאוחדים אל עבר טרנספורמציה שתמיר כל חרדה, סימפטום או אינהיביציה בחגיגות התענגות משוחררות מכל קונפליקט.

בוראס מחזירה אותנו אל המציאות ומזכירה שבחיים המיניים יש קונפליקטים ותסכולים הנובעים מאופיים הפולימורפי והפנטזמטי המבלבל, ולכן מציעה להימנע מכל פיצול סכמטי ולבדוק את המורכבות של כוחות סותרים הנמצאים בפעולה. היא מדגישה, בעקבות התיאורטיקנית נטלי זלצמן, את חיוניותם של דחפי המוות לחיים ומדגימה את סיפורו המורכב של דחף המוות דרך התייחסותה לעבודה על השלילי. הנגטיב בא לידי ביטוי בקליניקה בצורה של היעדר אסוציאציות, קטיעות בחשיבה ובקשרים. המטופל מנסה לסייג קשרים על ידי סומטיזציות, עושה חיפוש פעיל של אין ומחפש היעדרות טוטאלית של מתח. המטופל בוחר לוותר על כל רצון ועל כל משאלה על מנת לברוח מהאובייקט. לתחושתו, האובייקט היה כה מאכזב שעדיף לא לבקש, אין תשוקה ולכן לא צריך אף אחד (בוראס מבססת את דבריה על מאמריו של אנדרה גרין). בוראס מדגישה כי לעבודה על השלילי אין בהכרח מובן "שלילי", הקושר אותה לפתולוגיה ולהרסנות. למשל, הלוצינציה שלילית היא אי תפיסה של אובייקט נוכח, אך לאו דווקא סימן של שיגעון. הודות להפנמה של טיפול אימהי ממסגר נוצר מרחב ניטרלי אשר יספק את התנאים המאפשרים ייצוג. כאשר הילד הנשען על אותה מסגרת, הוא יכול ללמוד להיות לבדו בנוכחות האם שאותה הוא הוזה באופן שלילי וזהו שלב חשוב בבניית ההזדהויות ובתהליך ההיפרדות.

כדי להדגיש את חשיבות העבודה על השלילי, מתעכבת בוראס על מאמרו של פרויד מ-1925 "השלילה" ומתייחסת גם לשני מאמריו הקודמים "ניסוחים בדבר שני העקרונות של הטיפול הנפשי" (1911) ו"הדחפים וגורלות הדחפים" (1915). במאמרים אלו, האגו משועבד כולו לעיקרון העונג ומחפש סיפוק. עונג האגו מסופק מושג על ידי הפנמה והשלכה. האגו לוקח את האובייקטים המהווים מקורות עונג ומסלק/משליך מקורות של חוסר סיפוק. זהו שלב התגבשות האובייקט, המחליף את השלב הנרקיסיסטי הקודם, המאופיין ע"י חוסר נבדלות בין האני לאובייקט המהווה חלוקה ראשונה בין פנים לחוץ. האני מסלק אל מחוצה לו את מה שמסב אי-עונג, הוא שונא את הדבר - המהווה מקור לאי-עונג - שאותו הוא חווה כעוין, ומבקש לתקוף אותו ואף לאיין אותו - זוהי עבודתו של השלילי. אך לשלילי זה יש אופי בונה כיוון שהוא עומד ביסוד בנייתם של האובייקט ושל האני.

נשאלת השאלה אם דבר-מה הקיים בתוך האני כייצוג יכול להימצא מחדש גם במציאות. הלא ממשי, המיוצג, נמצא רק בפנים. האחר הממשי קיים גם בפנים וגם בחוץ. המטרה הראשונה של בוחן המציאות היא למצוא את האובייקט המופנם גם בחוץ, להיות בטוח שהוא עוד קיים ולהבטיח שהוא יוכל לשוב להעניק סיפוק. אובדן של האובייקטים שהעניקו פעם סיפוק מהווה אם כך תנאי לכינונו של בוחן המציאות, אשר משמעו שהחשיבה נבדלת מהפעילות הפנטזיונית ואשר ממנו יתחילו להתפתח השיפוט, הזיכרון והרצון. בוראס מסבירה מדוע אובדן האובייקט כל כך הכרחי. אי הסיפוק, הנגטיב והאובדן יוצרים את המתח והשינוי. החוויה של הפרידה הראשיתית תהיה מודל לחוויות הפרידות בעתיד ולא פחות חשוב מכך מאפשרת את הדיפרנציאציה. כאשר ילד מתיק במשחק את טראומת הפרידה, מתחיל תהליך של הסמלת האובדן, של הסמלת הוויתור על אובייקט הסיפוק. העובדה שהוא מקבל את האובדן מאפשרת דיפרנציאציה, אינדיווידואציה ואת תחילתה של רכישת הסימבולי והשפה.

בהמשך מתייחסת בוראס לביטוי נוסף של השלילי, אשר כונה ע"י נטלי זלצמן דחף אנרכיסטי, פורקן עול. דחף זה נגזר אמנם מדחף המוות, אך פועל לפריצת מוצא של חיים , נוכח מצב פורענות המטלטל את הסובייקט ודן אותו למוות. היכולת להתנגד למוות מחייבת, בראש ובראשונה, הכרה בנוכחותו ונכונות שלא להתכחש לו. הדבר יכול להגיע עד לכדי שהאדם יחרף נפשו למות בכדי להוכיח שהוא חי. אך מניין יכול אדם לקחת כח לא לברוח להכחשה או לאשליה? כל קשר ליבידינלי, אפילו כזה המכבד את האחר, מכיל תמיד היבט של סיפוח, של בעלות שמוותרת על האחרות. ברמת הקבוצה, החברה, מטרתו של הארוס הינה שימורה-העצמי של הציוויליזציה ולכן הוא נוטה לאחד קבוצות על חשבון צרכיו של הפרט. הדחף האנרכיסטי מהווה כח של התנגדות נגד השליטה המאחדת של האהבה האידיאולוגית - "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". זעקת "יחי המוות" ("Viva la muerte") וקריאתו של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" מהווים דוגמאות לשני הגורלות האפשריים של דחף המוות: 1. נגד החיים, מבטל, הורס. 2. יוצר ברית עם ארוס על מנת ליצור מרחב של חופש שמאפשר לחיות.

בשלב זה בוראס סיימה את ההסבר התיאורטי ואפשרה דיון קבוצתי ובהמשך, הציגה שני תיאורים קליניים מרתקים כדוגמאות לאופן העבודה בקליניקה עם הפנים הפחות מוכרות של דחף המוות. אופן תיאורה של בוראס ניחן בחיוניות, בהומור ובתשוקה וקהל המשתתפים נותר מרותק.

תיאור המקרה הראשון הוא של איש כמורה אשר חווה חרדה קיצונית ואפיזודות דכאוניות בשל צרכים מיניים בלתי מסופקים. מטופל זה, שכונה ע"י בוראס ישו, ניסה בכל כוחו, מתוך כוונה ובחירוף נפש, להיות "ילד הפלא" של אימו. הוא שקד להיפטר מכל תשוקותיו, להתרוקן לחלוטין ממנו-עצמו בכדי להפוך לישו, למושיע. הוא נמצא במילכוד שבו בכדי לפתות את אימו, להיות האוביקט הפאלי שלה, עליו לוותר על מי שהוא, דהיינו לא להיות. אולם, הדיכאון שלו הלך והחריף ככל שהתקדם מבחינה מקצועית. הוא קיבל אישור מיוחד לעזוב את הכמורה והתחתן עם נזירה לשעבר. מאמציו אלו, לצאת מהקשר הממית, לוו בריגשי אשם ודכאון.
בוראס מסבירה כי ההזדהות עם הפאלוס של האם (האלוהות) איפשרה למטופל להימנע מהתמודדות עם חרדת הסירוס, דהיינו, לוותר לגמרי על חיים מיניים ולזכות באשלית האלמוות. התהליך האנליטי תמך בעבודה הכואבת של הנגטיב עם הוויתורים הבלתי נמנעים. המטופל שב בהדרגתיות אל האדמה. כלומר, הוא קיבל הן את המרכיבים העדינים והרכים והן את המרכיבים התוקפניים ברגשותיו, ועזב את האידיאליזציות המסרסות על מנת לחיות לבסוף חיים של בן אנוש, לא אלוהים ולא חיה, על מגבלותיהם ועל הנאותיהם. המסגרת בקשר האנליטי עזרה לבוראס, לדבריה, לשרוד את הרסנות המטופל. אצל המטפל מתפתחת סובלימציה של האהבה האימהית, קישור בין אימהי ונשי שאיפשר ליצור עם המטופל קשר חי ללא שיתוף פעולה נרקיסיסטי. המטופל חווה קשר מושקע ורגשי אך לא בלעדי, אשר עזר לו להפתח לעולם החיצון ואיפשר לו להיות יותר מסוגל לחשוק, לבחור, להשקיע ולהנות ללא רגשות אשם משתקים.

בהמשך הציגה בוראס תיאור מקרה נוסף, שנערך על ידי זלצמן, הפעם מזווית הראייה של אם שנמצאה בקשר סימביוטי עם בנה החולה בלוקמיה. עם היוודעו על מחלתו החליט הבן להתנתק בפתאומיות ובאכזריות מאמו. המטופלת כיבדה את הניתוק שדרש בנה, אולם היא חיה אותו מתוך תחושה עזה של כאב וסבל. עם זאת, היא לא חוותה כאב זה כמחלה, היא לא ביקשה שהאנליזה תרפא את יגונה וגם לא שתאפשר לה את עבודת האבל טרם הזמן. לפני כל עבודה פרשנית, היא רצתה שיקשיבו לה, למחשבותיה ולרגשותיה הקשים ביותר, הבלתי נסבלים, הבלתי קבילים, אלו הנתונים לביקורת חברתית נוקבת. הבן כפה את הפרידה החדה בכדי לנתק עצמו מיחסים סימביוטיים, מחניקים. האם, במקביל, השתמשה באנליזה שלה בכדי להצליח להתיר את עניבת החנק ההדדי, שבנה והיא עצמה הפעילו זה על זו בחסות האהבה הטוטאלית. באנליזה הראשונה שלה, שהתרחשה טרם מחלת הבן, התרכזה האם בנרקיסיזם המגלומני של יחסיה עם בנה ובהסכמתם החשאית להימנע מבעיית הסירוס. באנליזה השניה, העבודה היתה חייבת לאפשר את עיבודם של ייצוגי-המוות ולהביא לידי עבודה של נפרדות ופירוק-החיבור ההדוק מדי בינה לבין בנה.

בוראס סיכמה את ההרצאה בהתייחסות לאשליית האומניפוטנטיות שיש לכל אחד מאיתנו, טובה ככל שתהיה האנליזה שנעבור. אשלייה זו חיונית בכדי להזין את הרצון ליזום, ליצור, לחיות. אולם קיימים גבולות בלתי נמנעים לאשלייה זו: 1. אנחנו בני מוות. 2. הקשר שלנו לאחר הוא הכרחי. הפסיכואנליזה איננה יכולה לשחרר אותנו מאשליית האלמוות או להניח לנו להאמין שהקשר לאחר ולחברה הוא בר-ויתור. הפסיכואנליזה לא מנסה לבטל את מקורות הסבל אלא להכיר בהם, על ידי הרחבתו של מרחב החופש שלנו, כך שנוכל להשתמש בו ולהחליט על בחירותינו.

אריאלה גרין מיסק היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית מ.ר. 88569. טל' 054-9439798.