חיפוש

סימבוליזציה והמרחב המשולש: תקציר מאמרה של Schoenhals

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מטופלים פונים לטיפול אנליטי מסיבות רבות ומגוונות, אשר בסופו של דבר קשורות כולן לבעיות בתודעה. המטפל עוקב אחר מצבם התודעתי של מטופליו ואחר יכולתם להתמודד עם המציאות הפנימית והחיצונית- יכולת אשר תלויה באופן עמוק ביכולת המטופל לחשיבה סימבולית. אחד האלמנטים המרפאים שבטיפול האנליטי הוא היכולת ליצור או להרחיב את היכולת לחשיבה מסוג זה.
מאמר זה מכוון להדגים כיצד יצירת "מרחב משולש" (בריטון, 1989) בסיטואציה האנליטית מקושרת להתפתחות חשיבה סימבולית.

באופן בסיסי, המטפל מהווה אובייקט חיצוני ונפרד מעולמו הפנימי של המטופל. עם זאת, חומרת הפרעתו של המטופל ברגע נתון, כלומר רמת השלכותיו והמידה בה הוא מסוגל לחשיבה סימבולית, תשפיע על המידה בה הוא יהיה מודע למטפל כאובייקט חיצוני. כאשר השלכות המטופל פעילות, הוא חווה את המטפל כזהה לאובייקט הפנימי שלו, כפי שקורה בהעברה אל מול מטפל המחזיק בעמדה יחסית של אנונימיות. כך נוצר מרחב להשלכות המטופל ומטפל יכול לחקור את עולמו הפנימי. אחת ממשימותיו החשובות ביותר של המטפל היא קבלת השלכותיו של המטופל וזיהוי מי הוא עבור המטופל ברגע נתון, באמצעות חווית ההעברה הנגדית. כאשר המטפל מסוגל להמשיג את המתרחש, הוא יוצר בתוכו קישור בין העצמי שלו כאובייקט של המטופל לבין העצמי שלו כפי שהוא קיים עבור עצמו.

מאחר והמטופל חווה את המטפל כאובייקט הפנימי שלו, כל דבר שיאמר או יעשה יחווה כמגיע מהאובייקט ובהתאם לעולם האובייקטים של המטופל, בלי קשר לכוונת המטפל המקורית. בסיטואציות אלו, הדבר היחיד שהמטפל יכול לעשות הוא לקבל את מי שהוא עבור המטופל- לעיתים אובייקט אכזרי ורודפני- ובמידת האפשר לדבר על כך עם המטופל ולהראות לו כי הוא מקבל עליו את התפקיד ומודע למה שעובר על המטופל. כאשר הוא מסוגל להיות בו זמנית האובייקט הפנימי של המטופל והמטפל שחושב עליו ולפרש את הסיטואציה- הוא יוצר מרחב לסיטואציה האנליטית או ל"משולש האנליטי". לשם כך, המטפל זקוק לחשיבה סימבולית מפותחת ויכולת גבוהה להפוך את ההשלכות הבלתי-מסומלות לחשיבה סימבולית.

דוגמה לכך Schoenhals מתארת דרך מפגש עם מטופלת באנליזה אשר הודיעה כי תתחיל להגיע פעמיים בשבוע במקום ארבע פעמים בשבוע, ותפסיק את הטיפול במידה והמטפלת תסרב לכך. בהתייעצות עם קולגה Schoenhals זיהתה כי למרות שהיא עדיין משוכנעת כי המטופלת אכן זקוקה לארבעה מפגשים שבועיים, היא חשה כי היא "יודעת" זאת באופן חד משמעי אשר נחווה כ"מאכיל בכוח" את המטופלת. במפגש שלאחר מכן, היא שיקפה זאת למטופלת באופן שאפשר לפתוח את הדיון על מספר המפגשים המתאים לה. כלומר, היא פירשה למטופלת מי היא עבורה ואת האופן בו האולטימטום של המטופלת סייע לה לזהות למה הפכה להיות עבורה בידיעתה החד משמעית של מה שטוב ונכון עבורה.

אחת הדרכים הטובות ביותר לזיהוי האופן בו המשולש האנליטי פועל היא התבוננות בו דווקא כאשר הדברים אינם עובדים כראוי. אחת הטעויות השכיחות בהקשר זה היא סירוב של המטפל לקבל את השלכות המטופל או להודות בכך שהן כבר באות לידי ביטוי. במצבים אלו המטפל עשוי לפרש למטופל את מניעיו מבלי להתייחס לתפקיד שלו עצמו במשוואה, כך שהאופן בו המטופל חווה את האובייקט הפנימי שלו לא יזכה להתייחסות. Schoenhals מכנה מטפל זה "המטפל הצופה" מאחר וסירובו לקבל את השלכות המטופל משמען הישארות מחוץ לעולמו הפנימי של המטופל, והשארת המטופל לבד מאחר והמטפל אינו מוכן "להכניס אותו פנימה". המטפל הצופה מוצא את עצמו פעמים רבות מדבר עם המדובר באופן תומך על הקושי הרב שחווה עם הוריו או עם בן/בת זוגו או על כמה חשוב שהפך עצמאי יותר ועמד על שלו מול הבוס התובעני שלו. אם זאת, הוא נותר מרוחק רגשית, מציע למטופל הבחנות אובייקטיביות על יחסיו האובייקטיביים בעולמו הפנימי או החיצוני, לעיתים תוך התייחסות לאופן השגוי בו המטופל מפרש את התנהגות המטפל.

אחת הסיבות השכיחות לטעויות אלו היא רצונו של המטפל להיות אובייקט טוב ומסייע והפחד שלו מלהיות אובייקט רע. כך, לדוגמה, Schoenhals מתארת מטפלת אשר הלחץ של חווית המטופלת אותה כאובייקט רע במהלך ההפסקות של סופי השבוע באנליזה הקשה עליה שלא להציע לה פגישות נוספות או שיחות טלפון. כאשר המטופל אינו מסוגל לחשיבה סימבולית, היעדר האובייקט אינו נחווה כהיעדרות המלווה בגעגועים, אלא כאובייקט נוכח באופן רע ורודפני. במצבים אלו, ניסיונות של המטפל להסביר ש"לא לכך התכוון" וכד' לא יועילו ואף יחוו כמרחיקים. יתר על כן, עבור חלק מהמטופלים אפילו אמירות אשר נפתחות במילים "את מרגיש שאני..." או "את חווה אותי כ..." עשויות לעורר את התחושה כי המטופל רחוק ולא מבין אותם. במצבים אלו, לעיתים האמירה היחידה שמדברת אל המטופל היא אמירה המכירה בכך שהוא מרגיש בלתי מובן לגמרי.

טעות נוספת היא פירוש השלכות המטופל כדה-ולואציה של המטפל, גם במצבים בהם לא מדובר בדה-ולאוציה או במתקפה קנאית אלא בביטוי לכך שהמטופל הפנים כל כך מעט חוויות טובות עם אובייקטים טובים, עד שהוא אכן חש כי אינו מקבל דבר טוב מהמטפל.

בעיה נוספת הנוגעת למשולש האנליטי נוגעת למצבים בהם המטפל לא דוחה א השלכות המטופל, אלא מקבל אותן באופן מלא מבלי להיות מסוגל לחשוב עליהן. "המטפל הלא-חושב" עלו להיווצר בשני מצבים מרכזיים. מצב אחד הוא מצב של אידיאליזציה, לעיתים עד "שיגעון בשניים" עם המטופל, והמצב השני הוא מצב בו המטפל הופך לאובייקט רודפני המשחזר את הטראומטיזציה שהמטופל חווה במקור ומביא אל האנליזה.

לעיתים המטפל הלא-חושב חווה מצוקה עזה עד כדי כך שהוא משליך את קשייו אל המטופל בחיפוש אחר הבנה והכלה עבור עצמו. המטפל עשוי להשליך אל המטופל את מצב העצמי הילדי של המטופל או לחלופין את צרכיו הנוירוטיים אשר אינם קשורים אל עולמו הפנימי של המטופל בשום דרך- מצב אשר סביר להניח שיביא לתקיעות מוחלטת בטיפול. במצבים אלו המטופל נדרש לספק את הצלע השלישית של המשולש ולתפקד כאובייקט של האנליטיקאי אשר מסוגל לעבד ולתת מילים לסיטואציה.
את הסיטואציה המתוארת במאמר ניתן להבין גם במונחים של הכלה (ביון, 1962). המטפל מכיל את השלכות המטופל מתוך נכונות להפוך לאובייקט שלו, לגלות את מקומו בעולמו הפנימי של המטופל ולתת משמעות ומילים לחוויה המשותפת בדרך שהמטופל יוכל לקחת פנימה, לחשוב עליה ועם הזמן להפנים את היכולת לחשוב על הסיטואציה בעצמו. האובייקט הפנימי של המטופל משתנה לכזה שיכול להכיל את החוויה הרגשית האינטנסיבית של הילדות. כך, המטפל וסיף בהדרגה ממד נוסף לעולמו הפנימי אשר- כפי שיתואר בהמשך- יקנה לו מרחב פנימי החיוני לחשיבה סימבולית. כך, המטופל עובר מיחסי אובייקט דו-ממדיים לממד שלישי.

המשולש האנליטי מספק, אם כן, את הבסיס למרחב נפשי אשר בריטון (1989) כינה המרחב המשולש. המונח של בריטון מסמן באופן מהותי את העובדה שמרחב נפשי כולל את המשולש האדיפלי, בו הילד חווה את עצמו כמתקיים בנפרד, מחוץ ליחסיו האינטימייים של ההורים זה עם זה. בהתאמה, המטופל חווה את עצמו כמתקיים בנפרד לעולמו הפנימי של המטפל, בו חשיבת המטפל נמצאת בדיאלוג עם עצמו, כלומר עם אובייקט פנימי מסייע. זהו דיאלוג או תקשורת אשר אינם נגישים במלואם למטופל: המטופל לא יכול להיות בתוך תודעת המטפל כפי שהילד א יכול להשתתף ישירות במפגש האינטימי בין הוריו. מרחב משולש זה הוא מאפיין של העמדה הדיכאונית, המבחין באופן מהותי בינה לבי העמדה הסכיזואידית פרנואידית הפרימיטיבית יותר. בהתאם, אחת הסיבות לכך שלמטפל קשה כל כך לבסס את המרחב המשולש היא ההימנעות של המטופל מהעמדה הדיכאונית: המטופל מנסה לשמור את המטפל מזוהה לגמרי עם האובייקט הפנימי שלו, במטרה להימנע מהאובדן והאבל המתעוררים כאשר המטפל מזוהה כאדם נפרד בפני עצמו.

המשולש האנליטי מקדם אם כן ת התפתחותו של מרחב נפשי המאפיין את העמדה הדיכאונית ואת המשולש האדיפלי. השאלה היא כיצד הפנמת מרחב משולש זה מספקת את הבסיס לחשיבה סימבולית?

חנה סגל הציעה כי חשיבה סימבולית היא חשיבה המבוססת על יחסים בין שלושה: הדבר המסומל, הדבר שמתפקד כסימבול והאדם שעבורו דבר אחד מסמל את הדבר השני. במונחים פסיכולוגיים סימבוליזציה תהיה היחסים בין האגו, האובייקט והסימבול. כאשר אנו רואים סימבוליזציה במונחים של יחסים בין שלושה, עלינו להתייחס לכל בעיה של תצורה סימבולית בהקשר של יחסי האגו עם האובייקטים שלו.

לא קשה דמיין את ההתאמה בין המרחב המשולש שנוצר באמצעות המשולש האנליטי, בין העמדה הדיכאונית, בין המשולש האדיפלי ובין היחסים-בין-שלושה של החשיבה הסימבולית.
אם נשווה את המשולש האנליטי עם היחסים-בין-שלושה של החשיבה הסימבולית, ניתן לומר שהמטפל, כאובייקט חיצוני לעולמו הפנימי של המטופל, הופך ל"סימבול" של עולמו הפנימי של המטופל. כאשר המטופל הופך ער לכך שהמטפל שונה מכפי שהוא חווה אותו, משמע שהוא בעמדה הדיכאונית ומסוגל לחשיבה ייצוגית סימבולית ומסוכל ליצור ברית טיפולית עם המטפל כאדם נפרד. במקרה של מטופלים עם הפרעות קשות, זהו הישג של הטיפול ולא תנאי לקיומו.

ביבליוגרפיה

Triangular space and symbolization. Schoenhals, Helen. Psychoanalytic Inquiry, Vol 16(2), 1996, 167-183.