חיפוש

מנדלה בארבע ידיים – על תהליכים בין אישיים בכתיבת ספר משותף

פורסם על ידי אביה עוזני

הספר - מנדלה: החיים בראי המעגל דן באיכויותיה של המנדלה (מעגל בעל מרכז) ככלי טיפולי, חינוכי והדרכתי. הספר נותן כלים להבנת כוחה של המנדלה, להעמקת ההתבוננות בעצמנו ובקרוב לנו, ליצירת איזון מחודש בחיינו ולהובלת שינויים. המנדלה מזמנת לכל אחד אפשרות לגעת בכל אלה במקום הבטוח של המעגל. כאשר השפה הבלתי מילולית חוברת אל השפה המילולית, נגלים צרכים אישיים ודפוסי התנהגות בעלי השפעה רבה על אפשרויות הצמיחה וההתפתחות שלנו.

בשפה פשוטה וקריאה, מובילות נירה שירן-מזרחי ואביה עוזני, את הקוראים לגלות את מסתרי המנדלה ואת החוויה שהיא טומנת בתוכה. הספר כולל מידע, דוגמות, הדרכה לקריאה ואבחון מנדלות והזמנה לתהליכי עבודה שונים.

בעקבות כתיבת הספר, נולד סיפור אחר - ספור הכתיבה הזוגי, של נירה ושלי, אביה. מסמך זה מנסה לאפיין את התהליך מבלי להתיימר לצאת מן הניסיון האישי אל תובנות כלליות מחייבות. אני מוצאת כי מרתק לבחון את המפגש הבין אישי של שתי נשים ביחס לתהליכי הכתיבה, או בעצם ביחס למימוש משותף של חלום שכל אחת חלמה לה לבדה. הסיפור רוצה להישמע.

חווית כתיבת ספר בשתיים, היא חוויה ייחודית של הריון מתמשך, כמעט כמו הריון של פילות. תארו לעצמכן בטן פילית אחת מלאה בצבעים, קוים וצורות ובטן פילית אחת מלאה בסימני אותיות ויחד הן צריכות ללדת תינוק אחד דו- שפתי. לידה מתחילה במחשבה ובדחף, ברצון להרות ולהביא לעולם ביטוי של עצמך: ילד, ספר, ציור, סימפוניה או הופעה. הרצון להרות מניע אותנו לנוע קדימה: לתכנן, לקבל החלטות, לעבוד ולבצע, לחכות בסבלנות להבשלה ולבסוף ללדת. כאשר מדובר בתהליך הריון של ילד, מרבית התהליכים סמויים מן העין ומתרחשים בעמקי הגוף שלנו. המחשבה והרצון שלנו מניעים תהליכים גופניים מרתקים. בכוח הרצון אנו מחוללים מפגש בין כוחות שבמהלכו מתרחשת התלכדות מהירה המתחילה את היווצרותו של גוף אחד. התהליכים הביצועיים הגופניים אכן סמויים מן העין ותפקידנו העיקרי הוא לעודד את התהליך ולא להפריע או להזיק לו. בכתיבת ספר - התהליך ההריוני גלוי לעין הרבה יותר, מתמשך זמן רב ומצריך מאמץ מודע ומחושב. רבות מחברותינו חזרו ושאלו לפרקים: "נו, מתי ייוולד לכן הספר?" או "מה מצבו של הבייבי שלכן?, מתי נראה אותו?". השאלות תמיד הובילו למבוכה קלה משום שהריונות צריכים להסתיים בזמן ידוע מראש ואילו אנחנו לא הצלחנו להציג תאריך רצוי שכזה. לפעמים היינו אומרות: "טוב, עד החורף נגמור את החלק הזה", או "בקיץ הקרוב אנחנו מתלבשות על בדיקת התרגילים" אולם במבט לאחור, בין קיץ לחורף, נדמה כי התנהגנו בדיוק כמו נשים הרות. לצד הרצון והתקווה להולדה ליוו אותנו חששות מלהגיע לסופו של התהליך. אין ספק כי ההנאה שהפקנו זו מחברתה של זו ומעצם התהליך הייתה מספקת לתקופת זמן ארוכה ולא חפצנו להזדרז ולסיים. כמו כן, לתהליך הכתיבה עצמו יש זרם תת-קרקעי עם נביעות משלו. למרות שכתבנו באופן קבוע פעם בשבוע היו ימים שהמילים והרעיונות קלחו ללא מעצור והיו ימים שהן לא חפצו לצאת ממחבואן. לא תמיד הצלחנו לעורר אותן ובתקופות שונות במהלך הכתיבה היינו צריכות להתרחק על מנת לשוב ולחזור.

את נירה פגשתי לפני כעשר שנים במפגש רב משתתפים. המפגש היה הדדי רק במידה וניתן לקרוא להרצאה באולם מלא קהל - מפגש. סימנתי לעצמי שאצל האישה הזאת ארצה ללמוד פעם. כל חיי הבוגרים אני לומדת ומלמדת. זהו מין מצב מחזורי שבו אני נטענת באנרגיה, בידע ובתובנות מאנשים אחרים והם בתורם נטענים ממני. לכן, לא היה זה מוזר שכתבתי לי את שמה בפנקס קטן והתחלתי לברר כיצד אני מגיעה אליה. שלוש שנים נקראתי בדרכים למקומות ולמעשים אחרים עד שסוף סוף הגעתי למפגש הלימודים הראשון והמנדלה כבשה את מוחי והמורה את לבי. עם תום הקורס סיכמתי בכתב את כל הידע שרכשתי. הצורך לתעד, לסכם, להבין את החומר דרך הכתיבה, במילים שלי, גדול ממני. כרכתי את הסיכום בחוברת והגשתי אותו כמתנת פרידה. נירה שמחה בחוברת וכל אחת פנתה לדרכה. לאחר כשבועיים קבלתי טלפון: "אביה", רעד קולה בהתרגשות, "את רוצה לכתוב אתי ספר?"

חלום כתיבת ספר מלווה אותי שנים רבות לצד פחדים וחששות שדחו שוב ושוב את הגשמת החלום. מבחינתי, נושא הספר היה שני למילים, לכתיבה, אהבתי הראשונה. אבל לצד המילים נכחה המנדלה והכוח המרפא ומאזן שלה היוותה משיכה עצומה להתחיל בעשייה. באותה השנה אבי נפטר ולאחר חצי שנה שבץ אחז באמי. ההסתגלות הארגונית והרגשית למצבה ולצרכיה הייתה קשה. המנדלה הציעה דרך לגעת בקושי ולהתמודד עמו במהלך שנים ארוכות של סיעוד. עבור נירה, החלום היה לתת במה למנדלה, לספק לקהל הרחב ידע ותובנות על כוחה ועוצמתה של המנדלה. בנוסף, אני חושבת שהייתה זו הזדמנות עבורה לסכם מפעל חיים של למידה ועשייה טיפולית. נדמה היה כי בזאת הנחנו את הלבנים הראשונות של העשייה המשותפת. הדחף לכתיבת ספר היה שונה אצל כל אחת מאתנו ועם זאת הוא היה מספיק מעורר על מנת להיכנס להתחייבות.

האם דחף והנעה משותפים מספיקים? חוששתני שלא. תהליך הכתיבה צריך לכלול התאמה בתהליך הארגוני ובתהליך הרגשי. שני אלה היו תלויים באיכויות הקשר והמפגש שהצלחנו לייצר בינינו הן באופן ספונטני והן באופן מכוון. איכות הקשר כוללת איכויות ערכיות רבות לצד נכונות להיכנס למפגש מעמיק שדרכו בדקה כל אחת שוב ושוב את עצמה: האם אני נשמעת, האם אני מדוייקת, האם מה שקורה כאן הוא שלך או שלי. האם לכתוב מתחת לציור את שמך או מתחת לשיר את שמי. האם אני מקשיבה לך או רוצה להיות צודקת. ויותר מכך, האם הייחודיות הזאת שבשלה אנו רוצות לבוא לידי ביטוי יצירתי מתממשת כאשר כותבים יחד. שאלות כאלה ואחרות מעמתות אותנו עם החלקים הקטנוניים שבנו לצד החלקים המשתפים והן מקבלות מענה דרך המגדלור הערכי שלאורו אנו חיים ודרך המשא והמתן הרגשי שאנחנו מנהלים עם אחרים משמעותיים לנו. למדתי כי יש כוח ואור גדול במקום המשתף, אולם זה לא בא בקלות. במאמר שכתבו דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי על תהליך הכתיבה המשותף של ספרם ושפורסם בכתב העת "נפש" 2006, הם מספרים על המקומות הפגיעים שבתוכנו, שעולים בזמן כתיבה משותפת. הערך האישי והמקצועי נבדק שוב ושוב ומצריך התמודדות אישית ולמידה מתמדת. מאבקי כוח, טריטוריות של כבוד ותחרותיות פשוטה עולים במאמר זה באופן גלוי ומעורר השתאות ליכולת של הכותבים לערוך חשבון נפש כל אחד עם עצמו.

אחד הדברים הראשוניים שנוצרו אצלנו באופן אינטואיטיבי היה מעין טקס שבעזרתו גלשנו אל תוך העבודה. תחילתו של המפגש נפתחה כמעט תמיד בארוחה קלה ובשיחה - על עצמנו ועל מה שקרה לנו במהלך השבוע. בדיעבד, אני חושבת שפתיחות אלה אפשרו לנו "להתנקות" לקראת תהליך הכתיבה. השיחות הלכו ונעשו אינטימיות יותר ויותר ככל שהזמן עבר, ויחד איתן הכתיבה העמיקה והתחדדה. אלה היו השיחות שאני מכנה שיחות מהסוג הראשון. בעיני הן תנאי לכתיבת ספר משותף. לאיכות המפגש ולשיחה האישית יש השפעה מדהימה על איכות הכתיבה. השיחות מן הסוג הראשון טענו את הכתיבה באמפטיות וברגישות. חיינו האישיים נשזרו דרך השיחות האלה לתוך הספר באופנים שונים ויצקו לתוכו רבדים של משמעות. בעזרת השיחות מצאנו מקום שלם רב גוני לכל מה ומי שאנחנו, לבד וביחד. בנוסף, השיחות מהסוג הראשון יצרו שקיפות וגילוי לב ודעת בין שתינו. תכונות אלה היוו מעין טיפול מניעתי לתרעומות, חששות או רגשות קשים אחרים שצצים כעשבים שוטים בתהליך לזמן קצר מאוד.


אחרי השיחות מן הסוג הראשון, הופיעו השיחות מן הסוג השני. אלה השיחות שנוצרו לאחר כתיבת הטיוטה הראשונה. תהליך הכתיבה של הטיוטה הראשונה היה מטפורי מאוד. אינני יודעת למה התחלנו את הכתיבה בחיפוש אחר המילים הגדולות. מילים כמו : גלגל החמה, גלגל העין וגלגל המרכבה, סחפו אותי אל המבוא של הספר. מילים אחרות כמו מהות והתהוות הכתיבו את הרעיונות הראשוניים של העֶמְדות המקצועיות. בחומר תיאורטי אין די עוצמה כדי להעביר את החוויה והתובנה שהמנדלה מאפשרת ולכן אולי נזקקנו למשהו גדול מאיתנו. השיחות בעקבות הטיוטה והמילים הגדולות עסקו בהבהרה ובמציאת הסכמות רעיוניות. אני מתכוונת כאן לשיחות על התוכן, דיון על הידוע והכתוב ויצירת ידע חדש מול הניסיון האישי והניסיון המקצועי. בשיחות אלה עלו התפיסות הטיפוליות והחינוכיות של שתינו והם שהנחו אותנו היכן ובאיזה אופן להניח את המילים הגדולות. שיחות אלה בראו שביל חדש. הבנו מהיכן כל אחת מאיתנו מגיעה ולאן פנינו מיועדות. השיחות השניות הוסיפו לשיחות הראשונות את ממד המקצועיות.

לאחר שהספר נכתב כולו כמקשה אחת, עלו ובאו שיחות מהסוג השלישי. אלה עסקו בעיקר בשפה. האם המילים אומרות את מה שאנחנו רוצות. האם הן לא משתמעות להרבה פנים. כיצד נשתמש בשפה כך שתצליח לבטא באופן בהיר ומדויק את מה שרצינו לומר. מכיוון שהגדרנו מראש שהספר צריך להיות נגיש לכל אדם שרוצה להעמיק את מודעותו לעצמו, הרי שהיה הכרחי שהשפה, לצד היותה מקצועית תהיה פשוטה ונהירה לכל קורא. נוכל לומר כי השיחות מהסוג השלישי הוסיפו לתהליך הכתיבה את הדיוק.

לבסוף, השיחות האחרונות והמרתקות, השיחות מהסוג הרביעי נגעו לאופן עיצוב הספר. כאשר החלטנו להדפיס את הספר בצבע - נפתחו בפנינו אפשרויות רבות לעיצוב. העיצוב אינו משימה של מה בכך כאשר מבקשים ללכד את השפה החזותית - הצבע, ציורי המנדלות ותרשימי הדוגמאות יחד עם השפה המילולית. מי שמבקש לעשות מלאכה זו בעצמו, יגלה עולם שלם של החלטות שצריך לקבל: צבע הדפים, סוג האותיות וצבען, מבנה הדף ועוד. כל אלה אינם רק החלטות אסתטיות התורמות להיותו של הספר מזמין לעין וליד, אלא הן נוגעות לסנכרון ואיזון בין השפות השונות של הספר הדוברות את אמינותו.

ארבעת סוגי השיחות חוללו תהליך בין אישי בעל ארבע תכונות מרכזיות: רב גוניות, מקצועיות, דיוק ואסתטיות. אנו מאמינות כי אלה, בתורם חלחלו אל הטקסט - החזותי והמילולי והפכו אותו לבבואה נאמנה בעלת עומק לנושא המנדלה.

במאמרם של גריפין ובייטי (2010) - הסיפור של תהליך כתיבה משותף, נחקר תהליך כתיבה משותף מחקרי. הם כותבים כי נמצא שתהליך קבלת ההחלטות בכתיבה דורשת שיחות רבות. ככל שהכתיבה נעשית בשיתוף של זה לצד זה כך המשא והמתן המקצועי הופך להיות חשוב יותר. נוצר שפע של אפשרויות שמהן ניתן לבחור. ההסכמה היא תוצר טבעי מהשיחה ומיחס הכבוד והאמון שנוצרים בין השותפים לכתיבה.

ההדהוד מן הספר אלינו הכותבות ובחזרה היה בעל משמעות מרכזית ולצד מה שהתרחש ונכתב באותן הפגישות התקיימו גם כוחות אחרים - פנימיים וחיצוניים בעלי השפעה על תהליך הכתיבה. ניתן לציין שני גורמים בעלי משמעות נרחבת. הגורם הראשון עניינו במידת התמיכה והאמונה של אחרים משמעותיים. ההתעניינות של אלה בנושאי הכתיבה, בהתקדמות ובקצב הכתיבה, המשוב של אחרים, השאלות שנשאלו והבעת הענין לכשעצמה השפיעו באופן ישיר על התהליך ואיכותו. הגורם השני קשור לעומס של חיי היומיום - עומס רגשי ועומס פרקטי. כאשר העומס עבר את הגבול האישי של כל אחת, הכתיבה נפגעה.

בתקופות שונות החזקנו לסירוגין את מקל המרוץ. כל אחת לפי כוחה, המשימות שעמדו בפני כל אחת מאיתנו והצרכים שביקשו מענה באותה העת. עם זאת ניתן היה לומר שלכל אחת היה תפקיד או דפוס התנהגותי שקבל נוכחות בתהליך הכתיבה. נירה דאגה להכיל את התהליך על כל המגוון הרגשי שנשא בתוכו ואילו אני החזקתי את הכתיבה. ההכלה של נירה כללה הכנת ארוחת הבוקר, הקשבה, הבנה ונכונות לקבל את כל ההתעקשויות הקטנות שלי. היא ידעה לקבל ולהכיל אותי ולכבד את מרחב הכתיבה היצירתי שלי. תפקידי שלי היה להחזיק את התהליך: להתעקש, לא לוותר, לדחוף קדימה ולדאוג לסדר וארגון. גלשנו לעיתים קרובות זו לתחום המחיה של זו, בקלות, אולם בגלל הכבוד הגדול ששתינו רוחשות זו לידע ולניסיון של זו, שיתוף הפעולה רק פרח. מעבר לכך מספר קטן של נטיות ותכונות משותפות, איפשר להחזיק את מערכת היחסים ואת הכתיבה גם יחד. אחת, הכוללת את כל היתר היא הפתיחות. מן הצד המקצועי, פתיחות להשתנות מתמדת אפשרה לנו להתנסות במגוון של דרכי עבודה. בכל פעם ניסינו לעבוד מכיוון אחר ובדרך אחרת מבלי לחסום גם את הרעיונות "המשוגעים" ביותר. מהצד הבין-אישי הייתה הפתיחות הרגשית זו אל זו, שהולידה אמפטיה גדולה ואהבה.

מחקרו של מוליין (2001) מציין שלכתיבה משותפת יש תוצאות חיוביות רבות וביניהן צמיחה אישית, התפתחות וגיוון מקצועי ויצירתיות. השילוב של הקול האישי בתוך הקול המשותף, יוצרת תחושה של השתייכות ומגבירה תחושות של סיפוק וגאווה. תחושות אלו אנחנו חוות עם הוצאת הספר. ההתחלקות במשובים ותחושת הסיפוק המשותפת מתגמלים מאוד. גם מחקרם של גריפין ובייטי (2010) תומך בכך. לדעתם נוצרת זרימה המחזקת את הכותבים ואת היכולת של כל אחד ואחת. זהו תהליך המקדם את הכישורים האישיים ואת הכישורים הבין-אישיים שלנו. אינטלקטואליים ורגשיים כאחד.

אין לי ספק כי המחזוריות שמאפיינת את החיים האנושיים בכלל ואת הנשים בפרט, היא בעלת השפעה על תהליך הכתיבה. ניתן לעודד את התהליך אבל לא לדרבן אותו בשוט. לזמן יש איכות משלו בעל השפעה מטיבה על איכות הכתיבה כמו גם על איכות המפגש. מהתאהבות קלת ראש הכתיבה הופכת דרך הזמן והמאמץ המושקע בה להיות לאהבה כבדת משקל. רק בכוחה של אהבה כזו יכולה להוליד ספר משותף.

 לקניית הספר דרך האתר של אופוס: opus.co.il/product_info.php?products_id=980

ביבליוגרפיה

"להיות דולפין" / מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי הוצאת מודן, 2006

על כתיבת הספר "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא", מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי, הוצאת מודן, 2006, כתב עת "נפש" בעריכת פרופ' אדיר כהן, 2006

המאמר תורגם מאנגלית ושוכתב לעברית ע"י ד"ר פנינה כץ ממכון מופ"ת

Griffin, S.M., & Beatty, R.J. (2010). Storying the terroir of collaborative writing: like wine and food, a unique pairing of mentoring skills, Mentoring & Tutoring: Partnership in Learning, 18(2), 177-197.

Mullen, C.A., et al., (2001) Issues of collaborative authorship in higher education, TheEducational Forums, 65(2), 128-135.