חיפוש

"מי שעומדת מאחורי ומלפני" קבוצות תמיכה של אמהות במרחב הוירטואלי

פורסם על ידי אורית גודקאר

מאמר זה מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו.

תסריטאי התוכנית "ארץ נהדרת" עשו זאת שוב. סדרת המערכונים על הקבוצה המומצאת, אך כה ממשית "אמהות משקיעות מבשלות מגזימות ומוציאות אחת לשנייה את העיניים ביחד" לוכדת את הדינמיקה של קבוצות תמיכה אימהיות במרחב הוירטואלי, על הפלטפורמות השונות בהן הן מתרחשות. מחד, פריחת הקבוצות האלו והפופולאריות הרבה שלהן, מעידה על כך שהן ממלאות צורך נפשי וחברתי עמוק, ומעלה שאלה לגבי הואקום הטיפולי והחברתי עליו היא מצביעה. מאידך, מעקב אחר השיח בהן, מציף תהליכים קבוצתיים וחברתיים באמצעותם ממשטרים את האימהות, בתקופתנו עתירת המגבלות על הלשון ורווית הפוליטיקלי קורקט. מישטור זה מצריך חשיבה מחודשת של אנשי מקצוע על התפקיד שאנו נוטלים בו, וכן על האפשרות למלא את הריק באמצעים אחרים, שישיבו לאימהות בטחון בעצמן, ויהוו "מצפן הורי" חלופי ומשמעותי.

האימהוּת העולה מן השיח הוירטואלי, היא תפקיד רב ערך, קריטי, ראוי לכבוד, אולם רבים הסיכויים שאין ולו אם אחת שתעמוד בתקן לאימהות "טובה דיה", כפי שהוא משתמע מהמתרחש בקבוצות הללו. עצם המושג "אמהות טובה דיה" רוקן מתוכנו והפך כיסוי לתובענות בלתי פוסקת. המסר המוצהר שנושאות קבוצות התמיכה הללו הוא תמיכתי, והוא מקור המשיכה שלהן, אבל המסר המובלע הוא ביקורתי. חברות הקהילה רואות עצמן כמי שמעצימות אימהות אחיות, ומתקשות לראות את הביקורתיות והתוקפנות המובלעת במסרים שלהן. כך מצטרף השיח הוירטואלי לשיח הפסיכואנליטי הכללי בנוגע לאימהות (ראו סקירתה המקיפה של פלגי הקר, 2005). מאמר זה ינסה להצביע על המגמות המתרחשות בקבוצות הוירטואליות, אך גם ינסה להציע חלופה מצד אנשי המקצוע הפוגשים אימהות בקליניקה, במרפאות ובמרחב הטיפולי בכלל. לטענתי, אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד, מבלי לבדוק את אחריותינולמישטור האימהות וכן את חלקנו בהצבת סמן תיאורטי ופרקטי ברור לעתיד לבוא. כאנשי מקצוע הפוגשים הורים, עלינו להכיר בצורך העמוק שלהם לחוש קבלה ותמיכה, ולמצוא הכוונה ומצפן.

לפני עשור חקרתי קבוצת אימהות במרחב הוירטואלי, כפי שהתקיים לפני 15 שנה. בתחום דינמי ותזזיתי זה, ממצאי המחקר עשויים להיראות כיום חסרי רלבנטיות, בשל השינויים הרבים שהתרחשו במרחב הוירטואלי מאז. הפלטפורמה המיושנת אותה חקרתי איפשרה לנשים להיות חברות קבוצה תחת מעטה של אנונימיות, ללא צורך בזיהוי בשם ובפנים, וללא אפשרויות גרפיות כלשהן מלבד שימוש במילים. כיום, רוב הפלטפורמות בהן מתקיימות קבוצות כאלה מזוהות בשם ובפנים, אם בפייסבוק או ברשתות חברתיות קטנות יותר, דוגמת הווטסאפ (בהברקה של טייכרוזרחוביץ, ה"מנשמע"). יתרה מזאת, התרחבו לאין שיעור האפשרויות להביע את עצמנו באמצעים גרפיים וויזואליים מורכבים (אמוטיקונים, תמונות, סירטונים, קישורים ועוד). עם זאת, בחינה חוזרת של ממצאי המחקר לאור המתרחש בקבוצות הוירטואליות היום, מצביעה על קווי דמיון רבים (ומדאיגים). שאלת המחקר שלי אז, האם האנונימיות יוצרת דינמיקה של החרפת הביקורתיות כלפי ה"סוטות" מהקו הקבוצתי - נענתה זה מכבר בשלילה, מטבע השינויים בממשק, שגרמו כמעט להיעלמות האנונימיות מהרשתות החברתיות. מסתבר, שגם בשם ובפנים גלויים, מרבית החברות בקבוצות האימהות יביעו ביקורת כלפי חברותיהן לקבוצה. עמידות הביקורת גם בתנאים אלו של חשיפה וזיהוי מלא, מצביעה על כך כי ביקורת כלפי אימהות מוטבעת בעוצמה בתוך השיח וקל להביע אותה גם בתנאים האלו. בהמשך אסמן את הנתיבים המקובלים להעלאת ביקורת בין חברות הקבוצות, וכן לניתוב השיח אל יעדים או מסרים ספציפיים.

במחקר המקורי מצאתי כי האימהות היוותה לא רק מוקד של תוכן ו"חומר הבערה" של מדורת השבט הקבוצתית, אלא גם אמצעי להסדרת השיח. הצורך לאושש את הרכיב הזהותי האימהי שלהן בתוך קהילת המעשה (Eckert & McConnell-Ginet, 1992) הוירטואלית, הביא את חברות הקהילה לקבל על עצמן מוסכמות ואופנים שונים של משטור פנימי וחיצוני, מתוך תקווה שהיענות לאלו יעידו על היותן "אמא טובהבעיני עצמן ובעיני חברות הקהילה האחרות. הנשים העניקו לקבוצה את הסמכות הפוסקת בנושא קריטי עבורן, בשלב של ארגון מחודש של זהותן והעצמי שלהן כאימהות. מצאתי כי הקבוצה הוירטואלית משמשת סימלוקרה של העבודה האימהית, על מורכבותה והפנים הרבות בה. לסימולקרה זו קראתי "אמא-רשת", שהיא התוצר של השיחה בקבוצה, וגם המודל האימהי המוצב בפני החברות בה. לסימולקרה זו מספר מאפיינים שלא אעמוד עליהם כאן בשל קוצר היריעה, אך להערכתי היא ממשיכה להתרחש גם בקבוצות בנות זמננו.

התובענות המופנית כלפי אימהות בתקופתנו מצאה ביטוי גם בתובענות כלפי הקבוצה עצמה וכלפי חברות-אחיות. לתובענות זו יש גם בסיס פנטזמתי, כמו הבסיס לתביעות מאימהות גם בתיאוריה הפסיכואנליטית בכללה, ובציפיות החברתיות מאימהות. כלומר, התובענות משקפת את כובד הציפיות מאימהות, ואת הצורך להתנער מעול זה באמצעות הפניית האצבע התובענית מאתנו והלאה, לאובייקט אחר, במקרה זה הקבוצה. מאידך, עצם היכולת להתנסות באימהות בתוך הקבוצה כלפי חברות קבוצה אחרות מספקת הזדמנות לפרפורמנס (באטלר, 2001) של הרכיב האימהי, אחראית גם לתחושה של חברות הקבוצה כי הן אמנם מספקות תמיכה לחברותיהן, ובמקביל לקושי שלהן לראות כיצד הן לעיתים ממלאות תפקיד הרסני, מכאיב ושיפוטי.

השינוי בפלטפורמה הטכנולוגית והעובדה שהקבוצות מתקיימות ברשתות בהן הזהות גלויה ברוב המקרים, לא ערערו גם את נכונותן של אימהות לחשיפה עצמית ולגילוי לב. ההנחה, שנשענה על מודלים של קבוצות תמיכה ותיקות דוגמת קבוצות התמיכה למכורים אנונימיים, כי נשים יסכימו לחשוף את פגיעותן, לבטיהן, האמביוולנטיות בנוגע לתפקיד האימהי והרגשות הקשים שמתעוררים בהן רק תחת מעטה של אנונימיות, הופרכה. הצורך לחלוק חוויות עוצמתיות ולעיתים קשות, ולקבל בתמורה הכוונה בעולם מבלבל ומציף, גובר על הבושה. לא זו אף זו, במהלך השנים שחלפו, קודשה החשיפה העצמית במדיה גם באמצעים אחרים, למשל, בתוכניות המציאות השונות, דוגמת "האח הגדול", "מחוברים", "הישרדות" ורבות אחרות. בדור שחלף מאז שביצעתי את מחקרי, האפשרות "לשאת דברים" לנוכח פני המצלמה והאומה, ולהיחשף ברגעי מודעות עצמית והיעדר מודעות עצמית כאחד, הפכה לגיטימית ושכיחה. מה שהיה לפני כשני עשורים טאבו חברתי, הפך כעת לתקני ושכיח, ולכן היעדר האנונימיות אינה גורם משמעותי בהשתתפות של נשים בקבוצות תמיכה וירטואליות. גם כאן מותר וראוי לתהות מה תפקיד הפרופסיה שלנו בצורך לחשיפה עצמית פומבית, ומאילו מקורות הוא נובע. אני משערת כי התהליך בו מוחלף הקשר הבין-אישי בקשר מתווך-מחשב, עדיין בעיצומו וצפוי להתרחב. שרי טרקל (2011), חוקרת המרחב הוירטואלי הותיקה, הצביעה כבר על החרדה מפני הבדידות שמפיג המרחב הוירטואלי, והיותנו מחוברים אליו בכל עת –דרך להפיג חרדה זו. הקושי "להיות" מוחלף בתיעוד חזותי ומילולי מתמיד, המציג מצג שווא כי איננו בודדים עוד לעולם. מתעוררת התהייה כיצד מתיישבת פרקטיקה זו עם ההנחה שחלק מהתפקיד האימהי הוא לספק לתינוקות ופעוטות ביטחון ב"היות" בלבד, יכולת לשהות עם עצמם בשקט, מבלי להזדקק למציאות ולהסחות הדעת שלה. ייתכן כי עצם הפרדיגמה שאימהות אמורה לאפשר ביטחון ב"היות" כלל אינה עומדת במבחן הזמן, וכי בעידן המיחשוב זהו צורך שהתייתר, גם אם זו מחשבה מכאיבה לרוב אנשי בריאות הנפש. לחילופין, ייתכן כי אנו בעיצומו של ניסוי חברתי אנושי עצום, בו היכולת להיות לבד נשללת מרבית הזמן, ואת התוצאות נוכל לראות רק בחלוף עוד דור. אולם כבר בזמננו אנו ניתן לראות את הקושי להיות בקשר שאינו מתווך, מווסת ומרוכך באמצעים טכנולוגיים.

מהו המודל האימהי? הביטחון ב"היות"

הטאבו החברתי הנוגע ללגיטימיות של תיאור הקשיים והיעדר הזוהר באימהות לכאורה הופרך, אך כאן המצב מורכב יותר. מחד, יש בקבוצות אלו ביטויי אי נחת מההורות והתחלקות אינטימית בקשייה. אך מאידך, פועלת כל הזמן מגמה לשמר את היות האימהות החוויה המכוננת והמשמעותית ביותר בחיי נשים בישראל, ואולי אף ביתר שאת מבעבר. ככזו, יש לשמור עליה מכל משמר מפני "הכתמתה" בגילוי רגש שליליים או בחוויות של דחייה, קושי ואכזבה. באמצעות הקבוצה והקול הביקורתי, ניתן להחצין את ביטויי הקושי אל אימהות אחרות, ולשמר את העצמי של האם במצבו האידיאלי, המתנער מן הקשיים ומייחס אותן לנשים שפשוט לא עושות את "הדבר הנכון", שוגות, מעיזות לסטות מרוח הקבוצה ותכתיביה, מהמודל של "אמא-רשת". לטענתי, תהליך קבוצתי זה מתאפשר בעוצמה רבה יותר דווקא בשל המוקד האימהי, שכן האם נתפסת כמי שמעצבת את פני דור העתיד, ונדרשת לעצב מחדש את זהותה לצורך מילוי תפקידה. באמצעות המודל האימהי משתמרת התפיסה של האם כאובייקט, כמי שצריכה לבצע תפקיד ולא כאדם בעל עצמיות וחוויות סובייקטיביות. הקושי לשאת את הסובייקט האימהי ולתת לו במה משתחזר בקבוצה, ומבטא מבוכה ואי נחת רחבה יותר מהאפשרות שלאימהות יש גם קיום משל עצמם, ללא השיוך והתפקיד. כפי שטוענת ירום בספרה האחרון (2016), חלק משמעותי מהיווצרות מצפן הורי, כרוך ביכולת ליצור שיח בין סובייקטים ולא בין אובייקטים, בין האם, האב, וילדיהם, כשלכל אחד מהשותפים במשפחה יש מקום של סובייקט בעל רצון, יכולת וצרכים. תנאי הכרחי זה לא מתקיים במרחב הוירטואלי, ולמרות הזיהוי המפורש בשם ובפנים, האימהות במרחב זה הן עדיין בחזקת אובייקטים בלבד, המלווים את היחיד בניסיונו להימלט מהבדידות הכרוכה ב"היות".

אם כך, עולה חוויה של העדר מצפן ובילבול בגיבוש התפקיד האימהי, בהעדר יכולת לשחזר אחד לאחד את המודל האימהי מן הדור הקודם, שכבר אינו רלבנטי למציאות חיינו העכשווית. מאידך השטחת הסובייקט לאובייקט חד מימדי מקשה על מציאת מצפן כזה. בד בבד, הצורך במצפן ובוודאות, מתדלק את משטור השיח אודות האימהות, שמתרחש בקבוצות הוירטואליות במידות משתנות. "אם תהיה מי שתערער על האופן בו אני בוחרת לגדל את ילדיי", מעלה בדעתה האם, "אאבד את המצפן השברירי שלי, ואהיה אבודה יותר מכפי שהנני כבר כעת, לכן יש להעלים קולות מהרהרים ומערערים". כתוצאה מכך, מתרחשת התקפה על תהליך המנטליזציה והחשיבה הביקורתית של החברות בקבוצה, לצורך ביצור ודאויות בעולם נטול ודאות.

תוקפנות גלויה וסמויה בשיח הקבוצתי

מבין הביקורות המועברות בקבוצות הוירטואליות, הביקורת המושחזת והארסית ביותר היא זו שמפקפקת באיכות הטיפול האימהי, ומציבה איום לערך העצמי האימהי של החברה. אופן הביטוי של ביקורת מסוג זה יהיה בסגנון עקיף בדרך כלל, לדוגמא: "כל אחת בוחרת איך לגדל את הילדים שלה, ברור שיש אימהות שבוחרות לא להניק וזה בסדר, אבל אני חושבת שצריך להילחם על הנקה כי זה באמת הדרך הכי טובה לשמור עליהם בריאים, ואת זה כבר קבעו כל כך הרבה מחקרים". בדוגמא זו ניתן לראות כיצד באצטלה של תמיכה, מובעת למעשה הדעה שמי שבוחרת לא להניק עושה מעשה המזיק לילדיה, וגם לא "נלחמת" על טובתם, ועל כן, זו כלל אינה בחירה לגיטימית ככל הבחירות, כפי שנאמר ברישא של התגובה. תגובות מעין אלה עולות במגוון של סוגיות בתוך קבוצות האימהות השונות ברשת, כאשר השוני הוא בתוכן, על פי סדר היום של כל קבוצה, אך הצורה בה מעוצבת הביקורת נשארת קבועה, וכך גם העלאת הספק החמורה בנוגע לטיב האימהות של המתנגדת. בתוך חברה שמקדשת את האימהות ורואה בה את פיסגת הגשמת הנשיות, אין ביקורת חמורה יותר מזו המטילה ספק ביכולות לבצע תפקיד זה מתוך אחריות ומיומנות.

תוקפנות נתפסת במרבית המקרים כלא לגיטימית, בעיקר כשהיא מופנית כלפי הקבוצה פנימה, ונעשה ניסיון להסיט אותה אל החוץ. הקול הקבוצתי המבקש להימנע ממלחמות, לנהל דיון תוך רטוריקה של איחוי והשלמה, יוחד כ"חשיבה אימהית" כבר בעבר על ידי שרה רודיק (1980). רודיק כתבה על האופן בו עשויה האימהות לשנות את דרכי החשיבה וההתדיינות, מתוך תקווה שיהיה בכך כדי להביא שינוי למרחבי חיים נוספים שלה. בשלב מאוחר יותר הגיעה רודיק למסקנה, כי לא ניתן לדבר על חשיבה אימהית אחידה, התומכת בשלום ובהשלמה. הראייה לכך מצויה בשימוש, שנעשה באימהוּת להצדקת אלימות או מלחמה כאמצעי לפתרון קונפליקט, ושיח לאומני (Hanigsberg, 1999&Ruddick). ואכן, גם בקבוצות וירטואליות ניתן לראות מספר שיחים "אימהיים" מכיוונים מנוגדים: יש ניסיון לדבר אימהוּת שוחרת הרמוניה ותוֹאם. מאידך, נעשה שימוש גם בטרמינולוגיה כוחנית של מאבק ומלחמה. נראה ש"אמא רשת" עשויה למצוא עצמה מגלה תוקפנות, אך בתנאים מוגדרים, כגון: הפיכתה לתוקפנות סמויה, הפנייתה לסביבה החוץ-קבוצתית, או רתימתה לנושאים המסומנים כחשובים בקבוצה לשם ביצוע אימהות טובה.

להערכתי, יש צורך ממשי במתן לגיטימציה לתוקפנות של נשים ואימהות בכללן, כמבנה חברתי אך גם כרכיב פסיכולוגי. אם נסכים כאנשי טיפול לפגוש תוקפנות כזו ולהכיר בה כבעלת ערך עבור נשים, נסייע לאימהות ליצור לעצמן מרחב מאפשר ומלא יותר. התוקפנות היא חלק מהמנעד הרגשי של אימהות, וכמי שמדברים על אימהות מתוקף מעמדנו, יש צורך לאפשר לאימהות לקחת בעלות על תוקפנותן.

הקושי לבטא תוקפנות קשור גם לקושי של אימהות לעיתים לתפוס מקום בקבוצה. אחד הביטויים לקושי זה, מתגלה בדרך בה נשים מסוימות מצטרפות לשאלה או נושא שהעלו אימהות אחרות, ומסיטות את הדיון מהנושא המקורי אל עצמן ואל מה שמעסיק אותן. לעיתים הן מציינות זאת במפורש, או מתנצלות על הסטת הדיון, אך לעיתים נראה שהן עצמן לא מודעות למנגנון הזה. נדמה שהן נותנות דרור לאסוציאציות שלהן, אך בו זמנית, כמנגנון פאסיבי-אגרסיבי, הן מפעילות כוח וממקדות בעצמן את תשומת הלב הקבוצתית. בעיני, זהו ביטוי לקושי להתנהל בשל הכחשת מוקדי הכוח האישיים והקבוצתיים, וכדרך להימנע מנטילת בעלות על תוקפנות. כל עוד נשים ואימהות מקבלות את המסר כי צרכיהן האישיים מצויים בעדיפות שנייה לצרכי ילדיהן, רבות מהן יתקשו לחוש לגיטימיות לקחת לעצמן את הבמה, אפילו בקבוצה שכל כולה מוקדשת לאימהות. בקבוצה הוירטואלית בה התמקד מחקרי, מצאתי עוד עדות לקושי של אימהות לקחת לעצמן מקום בזכות היותן הן, סובייקט מלא – פעמים רבות אימהות נתנו לעצמן כינוי או שם הנשען על ילדיהן: "נעה של מטר והילה", או "אמא של שיר, צליל ואפק". בעקבות ריבוי המקרים הללו, עולה הרושם כי הילדים הם סיפור הכיסוי שמאפשר להן לשאת את קולן, ולמעשה הצרכים של הנשים הן העיקר, אך אסור להכיר בכך במפורש, ויש להמשיך להכחיש את היותן סובייקט בפני עצמו.

פעמים רבות תחליף את התוקפנות דווקא הקורבנות, מעין "שיח מסכנות". נשים יקיימו תחרות סמויה ביניהן על מי הקורבן (בין אם בדיאלוג בין חברות הקבוצה או בתיאור אירועים בחייהן שמחוץ לקבוצה) ומי שיאנית המצוקה. ייתכן שהמוקד בתחושה זו מקורו בתחרות על כמות ה"לייקים" והתגובות האוהדות, הניתנות פעמים רבות למי שסובלת ומביעה מצוקה. ייתכן שזהו גם תוצר של התפיסה על אם כאובייקט של הקרבה, סבל וביטול עצמי למען האחר. במחקר בלטה במיוחד בסיפורי האימהות תמת "כנגד כל הסיכויים" של אימהות מקריבות ונאבקות על אימהותן. אחד המודלים, אם כן, לאימהות טובה, נמדד במידת הנכונות להיאבק ולהקריב לשם האימהות. כאנשי טיפול, אנחנו לעיתים נוחים להתרשם מביטויי הקרבה אימהיים, אך מתקשים לראות כיצד הקרבה זו מקבעת את האם במקום של אובייקט, שצרכיו מתבטלים בפני הדרישות האימהיות. יש מקום להציב מצפן לעבר התמקמות בעמדה שאינה מקדשת הקרבה, מסכנות ומצוקה, אלא מאירה את רגעי האור, השמחה והסיפוק באימהות.

בתוך קבוצות וירטואליות קיים גם מעגל הצופות השקטות, הנוכחות גם בהיעדר התגובה, באמצעות סימון הלייק או תגובה בערוץ אחורי (בהודעה פרטית, שאינה גלויה לשאר חברות הקבוצה). הקבוצה, שכוללת גם את הקוראות שאינן כותבות, היא "המקהלה היוונית", שמלווה את האימהות, לעיתים מהדהדת ומחזקת, לעיתים שופטת, מבקרת ויודעת טוב יותר מהגיבורה את עצמה. הידיעה שיש קהל צופים, כותב או שותק, והוא בוחן את התפקוד האימהי של הדוברת, נוכחת במודעותן של הנשים בקהילה. למעשה, אנו המטפלים חשים כי אימהות באות גם אל הקליניקה כשמאחוריהן מקהלה יוונית כזו, לעיתים מגנה ולעיתים מאתגרת את אימהותן. צורה זו של מודעות עצמית עודפת, לעיתים רודפת, היא מסימני הקיום של האדם המודרני, בעל היכולת הרפלקטיבית והידע הפסיכולוגי. יש מקום לבדוק יותר לעומק מה משמעות הקול הזה בפרקטיקה ובחיי הנפש של הורים בתקופתנו. האם הוא מסייע להם לבנות הורות מודעת ומבוססת יותר, או שמא נחווה כבית דין שבפניו הם נשפטים תדיר?

חברות רבות בקהילה התייחסו במפורש פעמים רבות לכוח ששאבו מהחברות בקבוצה, לתחושות ההעצמה ולגדילה שהתאפשרה בזכות החברות בקהילה. נשים ציינו כי הצליחו לעשות שימוש בקבוצה לשם הרחבת ההתנסות האימהית שלהם, חיזוק הביטחון שלהן בפרקטיקות אימהיות שונות, וביצור העמדה שלהן כלפי פרקטיקות אלו ביחס לחברה הרחבה שסביבן. נשים מציינות כי הקהילה אוששה הנחות שהיו להן, ועיגנה את הניסיון הפרטי שלהן בהתנסויות המורחבות המשותפות לכלל חברות הקבוצה. בתיאוריהן, נשים ממעיטות בערך התהליך הממשטר והתובעני, ובעיקר מאדירות את הכוח הקבוצתי התמיכתי. ייתכן שנטייה זו להמעיט בערך הביקורת ולחזק את הצד התומך,נובעת מחוסר מודעות לתהליכים הסמויים של משטור השיח וחלוקת הכוחות, או שזהו חלק מהביטוי המואדר של "אמא-רשת", שיש לעקור מתוכו היבטים מסוימים ולראות נכחה רק היבטים חיוביים. כדאי שנשאיר מקום להנחה הפשוטה, כי ייתכן גם שזהו ביטוי אותנטי של החוויה הסובייקטיבית שלהן, בה הן חשות כי הקבוצה היא ישות מעצימה ומאפשרת, באזור נפשי עתיר ספקות ובדידות – האימהות.

באשר למקומנו כאנשי מקצוע מול מגמות אלו, נדמה שגם אנחנו לעיתים מבלבלים את הקשר האנושי והיכולת להיות במגע בין סובייקטים, עם קשר מתווך אמצעים טכנולוגיים, שאולי מבטיח היעדר מועקה מתוך מפגש עם הבדידות, וזמינות אינסופית לכאורה, אך מותיר את ההורים בתקופתנו חווים עצמם ואחרים כאובייקטים נטולי חיות. לטענתי, התהליך בו ניתן מקום לסובייקטיביות של ההורה, חייב להתחיל בנכונות שלנו כאנשי מקצוע לחרוג מהכובע המקצועי, המקנה גם לנו עצמנו מעמד של אובייקט, ולהיהפך לסובייקטים. מכיוון שיחסים אינטרסובייקטיביים צריכים להתקיים בין שני סובייקטים, בהגדרתם, מוטל גם עלינו לתבוע לעצמנו מעמד של סובייקט, ולהיפרד מהנוחות של התבצרות בעמדה מקצועית-סמכותית. נדרשת חשיבה כיצד לנוע לעבר מטרה זו, מבלי להשתלט על המרחב הבינאישי ולהפוך את הקשר הטיפולי לקרדום לחפור בו עבור עצמנו, אך משימה מורכבת זו היא בעיני בחזקת "נאה דורש נאה מקיים".

מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננולקריאת מאמרים נוספים בשיח זה לחצו כאן.

על המטפלת - ד"ר אורית גודקאר 

ד"ר אורית גודקאר - פסיכולוגית קלינית וחינוכית, חוקרת אימהות ברשת. מלמדת בתכנית הכשרה למטפלים בסמינר אורנים ובמדרשה לפסיכולוגים חינוכיים.

ביבליוגרפיה

ירום, נ. (2016) מצפן להורות ראויה: מדריך לשיח הבין דורי. תל אביב: הוצאת פרדס.

פלגי הקר, ע., (2005) מאי-מהות לאימהות. תל אביב: עם עובד.

Butler, J. (1990) Gender Troubles: Gender and the subversion of identity. New York, London: Routledge.

Eckert, P. & McConnell-Ginet, S. (1992). Think practically and look locally: Language and gender as community-based practice. Annual Review of Anthropology 21: 461-90.

Ruddick, S. (1980) Maternal Thinking. Feminist Studies Vol. 6, No. 2, pp. 342-367.

Ruddick, S. &Hanigsberg, J.E. (1999). Mother troubles: Rethinking contemporary maternal dilemmas. Boston: Beacon Press.

Turkle, S. (2011). Alone Together: Why We Expect More from Technology and Less from Each Other. New York: Basic Books