אור שמש
לפני שנים רבות, באוניברסיטה דרומית, התחבטתי מה אלמד בתואר הראשון. את הבחירה בפסיכולוגיה כבר ביצעתי, אך התקשיתי לבחור חוג נוסף שישתלב עם לימודים אלו. מבולבלת, הלכתי יחד עם שאר הסטודנטים-לעתיד התועים ליום הפתוח באוניברסיטה, שם פגשתי בסופר אשכול נבו, שהיה אז ממש בתחילת דרכו, והתבקש לעניין את "בוחרי הפסיכולוגיה" בלימודי ספרות עברית. נבו, בכנות רבה, חוכמה ורגישות, סיפר כי החל גם הוא את לימודי התואר הראשון שלו עם החלום להיות פסיכולוג, אך דווקא שם, התבהר לו כי את מרבית הלמידה אודות נפש האדם והאופנים השונים בהם ניתן לרפא אותה הוא למד במהלך קריאת הספרות שליוותה את לימודיו, אי שם ב"מחלקה הלא נכונה" – זו שלא הכשירה אותו להיות פסיכולוג אלא סופר.
מילותיו של נבו באותו יום שרטטו עבורי לא רק את עתידי האקדמי, אלא גם נתנו מילים לחוויית מקומה של הספרות בחיי – לראשונה מישהו נתן מילים לערך האדיר שאני שואבת מהקריאה. מילותיו של נבו חזרו להדהד בי בעת הקריאה בספרה החדש של ד"ר מירב רוט – "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות" שהתפרסם השנה (2017) בסדרת פסיכואנליזה, פרשנות ותרבות בהוצאת כרמל.
בספרה, רוט מזהה את החוויות והתהליכים הנפשיים, המודעים והלא מודעים, שחווה הקורא בעת הקריאה, ובוחנת באילו אופנים משמשת הקריאה את הקורא בהתמודדות הנפשית והקיומית. בחקירתה, משלבת רוט בתבונה ובדיוק רב כלים הלקוחים מעולם תורת הספרות יחד עם כלים פסיכואנליטיים, תיאורטיים וטיפוליים, המאפשרים בחינה של תהליכים תרפויטיים מנקודת מבט חדשה. מתוך כך, ספרה של רוט מזמין אותנו לצלילה מעמיקה אל תוך התהליכים המתרחשים בנפשנו במהלך הקריאה בספרים, תהליכים המובילים לא רק לעונג רב – אלא גם לטרנספורמציה ואינטגרציה נפשית. ההתבוננות בתהליכים אלו בעזרת כלים אנליטיים, מאפשרת בחינה של תהליכים דומים לאלו המתרחשים בחדר הטיפולים, מנקודת מבט חדשה.
רוט מבקשת, כמו רבים לפניה שעסקו במחקר הקורא (תחום מחקר העוסק במפגש שבין הספרות לפסיכואנליזה), לגלות את התהליכים הלא מודעים של האדם הקורא. מדובר במשימה מורכבת ולעיתים אף פרדוקסלית, אשר הובילה בעבר לתוצאות מחקריות לא מספקות שכללו בעיקר אחת משלוש תוצאות: אנליזה עצמית של קוראים ספורים הבקיאים בתהליכי האנליזה, ללא יכולת הכללה של ממש בשל גודל המתאם הקטן וההומוגניות שלו; דיווח עצמי של קוראים רבים מהציבור הרחב, שניתן להניח שלא הצליחו לדווח באופן מהימן על תהליכים לא מודעים; והשערות שהציעו חוקרים.
בספרה, פותרת רוט פרדוקס מורכב זה באופן יצירתי, בניתוחן של חוויות הקריאה של דמויות מיצירות ספרותיות, ניתוח המבקש להוות את דרך המלך אל הלא המודע של הקורא. מדובר במתנה קסומה המעניקה לנו רוט בספרה, תוך שהיא מנתחת בדייקנות מדגם של קוראים החושפים את החוויות המודעות והלא מודעות שלהם בעת הקריאה. הספר מלווה בלא פחות מ-18 יצירות מן הספרות העברית והעולמית, בניהן ניתן למצוא את פרוסט, סארטר, פסואה, עגנון, אפלפלד ואחרים.
בספרה מוצאת רוט שלושה תהליכי-על עיקריים המתרחשים אצל הקורא והינם משמעותיים בחוויית הקריאה, כאשר על כל אחד מהם היא מציעה פירוט, הרחבה והעמקה:
1. הקורא מתנסה ביחסי העברה עם הדמויות – הקורא מזדהה עם הדמויות ביצירה ומשליך עליהן מיחסי האובייקט המופנמים שלו. כאשר הקורא צולל לתוך מרחב יחסי ההעברה שנוצר בעת הקריאה, "הוא מוזמן להתנסות ביחסיו עם הזולת ולהביא לפתחן של דמויות הטקסט את יחסי האובייקט המופנמים שלו, את סיטואציית חייו הנוכחית ואת הפנטסיות הלא-מודעות הפעילות בנפשו. הוא מתאמן ומתגושש עם הדמויות בזירת הטקסט בהפנותו אליהן את משאלותיו וחרדותיו, ומפעיל כלפיהן את דחפיו ואת מנגנוני ההגנה שלו" (עמ' 132). ללא הצלילה לתוך מרחב יחסי העברה זה, חוזה רוט, הקריאה תהפוך לריקה וחסרה. זאת ועוד, רוט מציעה כי הספרות מאפשרת התנסות ייחודית ומשמעותית במיוחד בתהליכי ההעברה, שכן במהלך הקריאה, הקורא יכול לנוע בין יחסי העברה שונים במהירות, בקיצוניות ובקלות, בעוד שבמציאות היום-יומית הנפש לא יכולה להרשות לעצמה תנועות כל כך קיצוניות. כך, הקורא יכול להתנסות גם במצבים שאולי לא היה יכול להרשות לעצמו בחיי-המציאות, כגון נסיגה בשירות האגו למצבים ראשוניים ומוקדמים. התנועה הזו מאפשרת לקורא "להתבונן ברחשי נפשו המשתנים, ללמוד על אפשרויות מגוונות של התמודדות" (עמ' 133).
2. הקורא משתמש בקריאה על מנת לחרוג מנתוני קיומו – רוט מציעה כי הקורא "ממריא על כנפי הטקסט אל מעבר לגבולותיו, ואז 'שב' ממנו אל עצמו, זהה ועם זאת אחר" (עמ' 137). כלומר, כאשר אדם קורא, הוא יכול להשתחרר, ולו לכמה רגעים, מתנאי המציאות של קיומו. הקורא נכנס לעולם בו אפשרויות הקיום שונות מאלו של קיומו, וזאת מבלי לאבד את תפיסת המציאות שלו בקשר לכל מה שנמצא מחוץ לטקסט. בעזרת החריגה מנתוני הקיום האנושי שלו, הקורא מקבל הזדמנות "להתבונן במתח השרוי בו בין הנתון והיכולת – בין הסופי לאפשרי" (עמ' 138), לעבד את המתח ולצקת בו משמעות, וכן להתמודד עם דחף המוות וחרדת המוות.
3. הקריאה מניעה בקורא תנועה דיאלקטית – רוט מציעה כי הקריאה מפרה איזונים קיימים בנפשו של הקורא ויוצרת תנועה דיאלקטית בין כוחות מנוגדים. בקרב הדמויות הקוראות שבדקה רוט, על פי רוב זוהתה "תנועה משמעותית בנפשו של הקורא והתפתחות ביכולתו לחיות חיים רפלקסיביים, פתוחים וכנים יותר" (עמ' 18). התפתחות זו, לפי רוט, נובעת מתהליכי אינטגרציה המתרחשים בנפשו של הקורא כתוצאה מהקריאה – אט אט מתבהר האופן שבו הקטבים המנוגדים משלימים זה את זה, מפרים אחד את השני ויוצרים גדילה, תנועה ויצירתיות.
בסיום הספר מציעה רוט מושג המהווה חידוש נוסף בתחום חוויית הקורא, אשר מסכם את ממצאיה ומהווה את הבסיס להם – סובייקט הביניים של הקריאה. לדידה, זהו "מצב התודעה המיוחד של הקורא אשר מאפשר לו חירות נפשית להשתמש באובייקט הספרותי, שאינה נמצאת בחיי היומיום שלו, ובמובנים מסוימים אף אינה נמצאת בעולמו הפנימי במצב רגיל" (עמ' 307). במצב תודעה זה, הקורא מרשה לעצמו להתנסות בחוויות של הדמויות ולהשתמש בהן בחופש שאין כמוהו במציאות חייו.
תהליכים אלו, כמו גם שלושת תהליכי-העל שתוארו לעיל, נובעים מהמצב הייחודי שבו שרוי הקורא; הוא מתמסר לטקסט, אינו יכול להישאר מחוץ לו והופך להיות מעורב בו "גם באופנים שאינו שולט בהם, שנפתחים בו מתוך ההדהוד האוטונומי של יחסי האובייקט הפנימיים ושל יחסי ההעברה שלו כלפי הטקסט, שמקבלים כבר חיים משלהם" (עמ' 261). כך נוצר מצב בו "מצד אחד, הוא הסובייקט הקורא ולכן הוא אינו המחבר, או הדמויות; מצד אחר, מתוקף הזדהותו עם הדמויות, הוא גם אינו רק הסובייקט הקורא. במצב הייחודי של קריאת הספרות, הקורא הוא, אם כן, גם ה'אני' וגם ה'אחר' והוא מייצר מפגש העברתי ביניהם בתוכו" (עמ' 307).
אנו למדים כי במצב זה הקריאה מסייעת לדמויות הספרותיות להתמודד עם מגוון מצבים: חרדת מוות, בידוד ובדידות, אובדן הביטחון באחר, איבון נפשי, קשיים אתיים ועוד. באמצעות התנסות במצבים נפשיים שהקורא היה מתקשה לחוותם בחיי המציאות שלו, מתאפשר עיבוד, התמודדות ואינטגרציה של חלקים מאיימים ומורכבים בחוויה האנושית.
סקירה קצרצרה זו מהווה טעימה קטנה מהעושר הרעיוני האדיר בספרה של רוט, המלא כרימון הן בניתוחי עומק של שלושת תהליכי העל שהובאו לעיל והתהליכים המרכיבים אותם והן בניתוחים אנליטיים יפהפיים של קטעי פרוזה ושירה. ניתוחיה של רוט מכניסים באופן מופלא את הקורא הן ליצירה בה היא עוסקת והן לעולם הפרשנות האנליטית, תוך הבאת תיאוריות ורעיונות פסיכואנליטיים בבהירות רבה. כך, יוצרת רוט הקבלה בין הטיפול הנפשי לקריאה, הקבלה שהיא כמובן מסייגת (בהיותה של יכולת הקריאה להוביל ריפוי נפשי בכל זאת מוגבלת). עם זאת, הקשר בין השניים מלמד אותנו רבות אודות הקריאה, הטיפול, הנפש האנושית והאופנים השונים בהם אנו נמצאים באינטראקציה עם טקסט ונרטיב – כתוב או מושמע.
מהקבלה זו, בסיום ספרה של רוט, אני חוזרת לרגע ונזכרת באשכול נבו, שבחר להיות סופר ולא פסיכולוג, וחושבת על כך שיש בין שני המקצועות האלו יותר משותף ממה שאנו מרשים לעצמנו לחשוב. הרי אין ספק, כפי שעולה מספרה של רוט, כי הספרות הינה בעלת הכוח לחולל בנו שינוי ואף ריפוי נפשי. אולי, אני מקווה, גילה נבו שלרפא את נפשו ואת נפשם של אחרים הוא יכול גם בעזרת כתיבתו.
