חיפוש

מה בסך הכול ביקשתי: פרק מהספר "סיפורי נפש"

פורסם על ידי עליזה גולדשטיין

פרק מספרה של הפסיכולוגית הקלינית עליזה גולדשטיין "מה בסך הכל ביקשתי- סיפורי נפש", הוצאת מטר

גילה חוששת לצאת לבד מהבית, בפרט כשחשוך. היא מרגישה פחד כשנמצאת במקומות סגורים. היא מתוחה מאוד במפגש עם אנשים שאינה מכירה. היא נמצאת בתהליך שהולך ומחמיר: הרבה מאוד דברים מפחידים אותה, מעוררים בה חרדה. לכן היא מסתגרת יותר ויותר בתוך ביתה, מצמצמת את המגע שלה עם העולם החיצון, מסתתרת.
גילה היא אישה נאה ומטופחת בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, לבושה היטב, נעימה. חודשים אחדים טרם פנייתה לטיפול נולדה לה נכדה. התינוקת מעוררת בה רגשות של חום והתרגשות בעוצמות שאינן מוכרות לה. היא לא חשבה שאי-פעם תרגיש כך, אפילו כלפי ילדיה לא הוצפה באהבה מלאה ומרגשת כל כך. בנה וכלתה עובדים קשה, מתחננים שגילה תעזור להם לטפל בילדה, שיוכלו להשאיר אותה בידיים האוהבות שלה ולא ייאלצו לשלוח אותה לשעות ארוכות בין זרים.
הנכדה הקטנה מתוקה וזקוקה לה, ולגילה יש פנאי רב, היתה יכולה להיות איתה כל יום. שתיהן היו נהנות, לא היו צריכים לשלוח את הקטנטנה למעון, כולם היו מאושרים. אבל גילה לא מסוגלת לצאת מהבית ולא נכון "לקבור" את הילדה בבית ביחד איתה. אז היא החליטה שהגיעה העת לשנות, לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם חרדותיה. הפעם יש לה סיבה אמיתית לצאת אל העולם שבחוץ.
חרדות הן בדרך כלל חלק ממחלה. הן מגיבות היטב לטיפול תרופתי. כמו מרבית הלוקים בתסמין הקשה והמעיק הזה, גילה חוששת מתרופות. פרדוקס מוכר לעוסקים בבריאות הנפש. אז אנחנו משוחחות ואני מנסה לרכוש את אמונה כדי שתסכים להיעזר. במשך הזמן היא אכן נוטלת תרופות והרגשתה משתפרת.

בינתיים גילה גם מספרת לי את סיפורה. לא תמיד היא נטתה לחרדות. היתה ילדה ונערה מקובלת וחברותית, גדלה לזוג הורים מבוגרים, קצת קפדנים מדי אך אוהבים ותומכים. מתארת ילדות טובה. אני מרגישה שהיא מתרפקת על התקופה ההיא, כאילו היא חיה הבטחה שלא התממשה.
היא סיימה תיכון והתגייסה לצה"ל, עברה קורס קצינות, היה לה טוב. לאחר שירותה הצבאי גילה החלה ללמוד כלכלה ותקשורת, חשבה לבנות לה קריירה בתחום העסקים, להשתלב בעסק המשפחתי. המשפחה עוסקת בשיווק מזון והיא רצתה להצטרף לאחיה המבוגרים ממנה. היא ויתרה על החלום הזה וכאבה על כך גדול: לא רק בגלל ההחמצה הכלכלית אלא בעיקר בשל אובדן תחושת האחווה המשפחתית והביטחון.
בתקופת הלימודים באוניברסיטה גילה הכירה מתרגל, גבר מבוגר ממנה בעשר שנים. היא התאהבה בו לגמרי. איש כריזמטי, אינטליגנטי, מלא קסם אישי. די מהר ידעה שהוא אהבת חייה, שאיתו תתחתן. זה היה רומנטי ויפה. הוא עשה רושם של גבר אידיאלי, הוריה התאהבו בו, החברות שלה היו מלאות התפעלות וקנאה. בן הזוג המושלם.
נכון, הוא קצת מבוגר, ומלכתחילה הבינה שהוא שמרן יותר ממנה, מסורתי יותר, אדם קצת נוקשה שתפיסת העולם שלו שונה מאוד מזו שלה, מזו של המשפחה והסביבה הפתוחה והליברלית יחסית שממנה באה. אך היא היתה צעירה ואופטימית, בטוחה בכוחה של האהבה לנצח, חשבה שבמשך הזמן הוא ישתכנע, הרי הוא אוהב אותה. כשמאוהבים, הכול נראה אפשרי.
די מהר ההבדלים ביניהם קיבלו ביטוי מעשי. הוא הבהיר שאינו רואה בחיוב יציאה למועדוני ריקודים וגם לא מתאים לו שאשתו לעתיד תשתה יין באירועים חברתיים. הוא נהג לשאול: מה בסך הכול ביקשתי? האם חברתי לא מספקת אותך? קשה לך מדי להישאר איתי בערב, את חייבת לצאת? אני מותש אחרי יום עבודה ורוצה להיות רק איתך, בשקט ובנעימים. נישאר בבית.
בהתחלה גישה מגבילה זו שלו הטרידה אך מעט, אבל אחר כך היא התרחבה לתחומים נוספים. בנימוס, בנעימות, אך בתקיפות, באמירות כמו: לא כדאי לך להתלבש כל כך צמוד. לא מתאים שתצאי לבדך עם חברות. בשביל מה לך תואר שלישי, לאן את רצה? הוא לא מכריח אותה. הוא רק מבקש, בהיגיון, בשקט, בקול הסמכותי הזה שלו.
כשהיא מתעקשת, הוא שותק. אך היא יודעת שהוא כועס, שהוא מאוכזב ממנה, והדבר מעורר בה קושי, היא הרי אוהבת אותו.
היא מנסה להסביר לו מה מפריע לה בגישתו. הוא צוחק: את מגזימה. מה בסך הכול ביקשתי? והיא מוותרת, כדי לשמור על נעימות בבית, כדי שהוא ישמח בה, כדי שתמשיך להרגיש אהבה כלפיו, כדי שהוריה לא יידעו שקשה לה, כדי להרגיע. ונולדים הילדים, ארבעה, והטיפול בהם מעמיס עליה מטלות רבות. וכשעקב העומס תשומת ליבה כלפיו פוחתת, הוא מגיב בחזרה מאוחרת מן העבודה. היא נשארת במשך שעות לבדה, וקשה לה, ואז הוא מציע שתיקח עזרה, הלא גם הוא עמוס בעבודתו ולא יכול לעזור יותר. וכשהיא רוצה לחזור לעבודתה, הוא טוען: בשביל מה את צריכה את זה? לא כואב לך הלב כאמא להשאיר את הילדים שעות רבות לבד? אני מרוויח מספיק, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, את סתם קורעת את עצמך.
והיא משתפת את הוריה במתרחש, מספרת שקשה לה והיחס שלו סוגר עליה. והוא נפגע שסיפרה, איך היא יכולה לדבר כך עליו, מה בסך הכול הוא מבקש ממנה. וההורים כבר מבינים כנראה את סבלה של גילה שלהם, אבל חושבים שכדאי להימנע מעימות כי יש ילדים קטנים, ובאופן כללי הוא בעל טוב, והיא די מפונקת בעיניהם ואולי הוא צודק. מה בסך הכול הוא מבקש ממנה.

גילה נפתחת לאט, אך לבסוף משתפת אותי גם במתרחש בחדר המיטות: יחסי מין הוא התחום המסובך ביותר. מאז שנולדו הילדים חלה ירידה בחשק המיני שלה. היא עייפה רוב הזמן, כבר מזמן לא מאוהבת, כבויה. אבל הוא רוצה לשכב איתה. זה משחרר אותו, הוא מסביר. והוא נפגע כשהיא מסרבת. ואחרי תקופה של ניסיונות ואכזבות וכעסים הוא מציע פשרה. הם ישכבו פעם בשבוע, במוצאי שבת. הוא מדבר בהיגיון: זה מעט, זה כלום ביחס לזוג נורמלי, אבל היא לא ממש נורמלית לדעתו והוא לא רוצה לכפות את עצמו, אז הוא מציע לשכב פעם בשבוע. היא לא יכולה לסרב להצעה כל כך הוגנת. הרי היא אשתו.
ומאז, בכל סוף שבוע היא רואה את המבט הזה שלו, והוא משתדל להיות נחמד, להיות יותר רך, לעזור קצת במטלות הבית והיא מרגישה כמו ילדה שנותנים לה ממתק כדי שתבלע את הגלולה המרה. היא מרגישה איך הגוף שלה מתקשח, מסרב. היא לא יודעת מה מזה הוא מרגיש בכלל, הרי מבחינתו הוא כל כך צודק, מגיע לו, היא שלו. אבל היא נכנעת על אף סירובה הפנימי, מעדיפה לשתוק כדי להביא את הדבר לגמר מהיר.
לפעמים היא מתעוררת בלילה מבועתת ומסויטת ומבינה שהיא נאנסת, ומשתפת פעולה. והיא לא מבינה איך הגיעה למצב הזה, ואיך הבעל המושלם שלה נהפך בשבילה לחלום בלהות, איך השתלט עליה לגמרי, איך נפשה וגופה אינם שלה. והיא חיה עם התחושות האלה כל השנים, מתביישת לספר ובעיקר מרגישה אשמה, שהרי מה בסך הכול הוא מבקש ממנה.
קצת אחרי לידת הבת השנייה נוספה גם החרדה הזאת מפני היציאה מהבית. העולם נהפך למקום אפל בשבילה. היא מרגישה הכי טוב בבית. שם היא מוגנת ובטוחה, שם די נעים לה. שם היא יודעת מה מותר ומה אסור. וזה הולך וגובר ומשתלט עליה עד שהיא באה לטיפול אצלי, בזמן הולדת הנכדה הקטנה, למענה.


"מה בסך הכול ביקשתי?"
ארבע מילים, זה הכול, אך בתוכן עולם ומלואו. ארבע מילים שלעיתים קרובות מדי מובילות למערכות יחסים מעוותות, מערכות של שליטה והשפלה, של הקטנה, של ערבוב הגבול שבין הנכון לשגוי, בין רע לטוב.
מערכות יחסים נהפכות לעיתים לשדה קרב, בין אם גלוי ובין אם סמוי. הבעל של גילה לא המציא את השיטה הזו. המפגש בין רצונות של שני אנשים מוביל בהכרח למצבי קונפליקט, למאבקים וגם לפשרות. זוגות נאבקים על שליטה, על מרחב, על האפשרות לביטוי עצמי. אנשים לא נולדים בדרך כלל בזוג, וההסתגלות לחיים זוגיים גובה מחיר, לעיתים קל יחסית וכדאי, ולעיתים מוגזם, מצמית.
"מה בסך הכול ביקשתי?" יכולה להיות שאלה לגיטימית, ציפייה שהאחר יתחשב בנו, בצרכים וברגשות שלנו, ישתדל למעננו, ייתן מעצמו. אבל לעיתים הציפייה הלגיטימית הזו הולכת ומתרחבת ומוּחלת גם על תחומים שבהם אינה מתבקשת, כמו מי אחראי על הטיפול בילדים, מתי וכמה יוצאים לבלות, על מה מוציאים את כספי המשפחה ובאלו מצבים מקיימים יחסי מין. במקרים קיצוניים יותר, כמו שאירע לגילה ולבעלה, הדבר מתפרשׂ גם לתחומים שבהם לשליטה אין מקום מלכתחילה, כמו הגדרת מרחב המחיה, הבחירות האישיות וחופש הביטוי של הזולת.
אבל בדרך כלל האיום על בן הזוג החלש הוא מיידי יותר, אלים פיזית או מילולית. הוא בנוי על מניפולציות רגשיות כמו למשל הרמת הדגל של פירוק המשפחה. בדרך כלל הקורבן גם מבטא באופן ברור את התנגדותו, את סבלו, את אי-ההסכמה שלו. הוא מנסה להילחם, למרוד. כלפי גילה לא הופנה איום מיידי והיא ויתרה בלי קרב כמעט.
השאלה "מה בסך הכול ביקשתי" אינה אופיינית רק במערכת יחסים זוגית. המילים האלה אף משמשות הורים כדי לתפעל את ילדיהם, ולהיפך - הן משמשות ילדים כדי להשיג דברים מהוריהם. הן אמצעי שליטה מצוין. המילים האלה מאפשרות להשיג, באופן מתוכנן או באופן כלל לא מודע, שליטה על מי שנזקק יותר לזולת בתוך מערכת יחסים, לפעמים בגלל אהבה, לפעמים בשל נטייה לוותר, או בגלל פסיביות או פחד מעימות ועוד. זו שיטה שמשתמשים בה בשיווק ובמכירות. "רק תנסי... מה יש לך להפסיד..."

גילה נפלה לתוך המלכודת הזו בהדרגה, וזמן רב לא הבינה לאשורו את המתרחש. כשהבינה, היה מאוחר מבחינתה לשנות. דפוסים שנקבעים בתחילת קשר כמעט אינם משתנים, ומי שמשכיל לדעת זאת מראש מרוויח הרבה לטווח הארוך.
גילה התחילה את חייה כאדם תמים יחסית. היא גדלה בסביבה טובה ותומכת, כמעט כמו חממה. הוריה, בעיקר אביה, היו גם הם קפדנים. הם דרשו לדעת מתי ולאן היא הולכת, דרשו שתשקיע בלימודים, שתעזור בבית. בהמשך, היא התחתנה עם המתרגל שלה מהאוניברסיטה, היא בחרה לחיות עם אדם בכיר, מבוגר ו"יודע". היא בחרה לחלוק את חייה עם גבר סמכותי ממנה, נהנתה מכך - ולא הבחינה שהיא מאבדת את עצמיותה, את מרחב המחיה שלה.
דרישות הן חלק מהחיים ואצל גילה הן התקשרו לחינוך ולדאגה, לאהבה. אלא שהגבול כאן הוא דק: כשהוריה דרשו ממנה ללמוד, הם ראו את טובתה מול עיניהם. כשבעלה דרש ממנה לא לצאת לריקודים שהיא כל כך אהבה, הוא עשה זאת למען עצמו. הוא לא "ראה" אותה. הוא האמין שהוא יודע טוב ממנה מה נכון בשבילה. וזהו מדרון חלקלק שקל להידרדר בו.
גילה הבינה רק אחרי זמן רב שיחסו של בעלה כלפיה אינו מקובל עליה. כולנו רוצים לראות לעיתים בבן הזוג גם הורה. לקבל גם הכוונה, טיפול, הרגשה שבן הזוג יודע את הדרך, שומר עלינו. בכל קשר האחר הוא לפעמים קצת אמא או אבא, ואנחנו קצת ילדים. אלא שבמערכת היחסים של גילה ובעלה ה"קצת" הזה נהפך לדרך חיים שבלט בה שימוש בכוח רגשי לא מווסת כלפי גילה.
כשגילה התעוררה היא היתה כבר שבויה, היתה כבר אישה לא ממש צעירה עם ארבעה ילדים שנזקקו לה ולמסגרת המשפחתית. היא כבר לא הצליחה לחזור למסלול הטבעי של הקריירה שייעדה לעצמה, של חיים מלאים. ועדיין, אחרי כל השנים האלה, גם כשכבר התעוררה ובאה לטיפול, היה בה קול פנימי שחש שבעלה צודק. "מה בסך הכול הוא מבקש ממני?"
יציאה לריקודים הוא דוגמה טובה לכך. הבעל לא אהב לרקוד. אם גילה היתה יוצאת בלעדיו, יכלו לקרות הרבה מאוד דברים. למשל, היתה עלולה להכיר מישהו אחר. זה מפחיד, אף אחד לא רוצה לעודד מצבים שבסופם הוא עלול להישאר נבגד או נטוש. כמובן שזה לא התסריט היחיד, הרי לא כל מי שיוצא לרקוד גם מתאהב במישהו אחר, אבל זה פחות בטוח מלא לצאת. מעבר לכך, הוא נהנה מחברתה ורצה להיות איתה בזמן הפנוי שלהם, שהוא לא רב. אין בכך כל פסול.
אבל לאורך זמן הוויתור על הריקודים הוא ויתור של גילה על הדרך שלה לפרוק מתחים, להנות, לבטא את עצמה. זה ויתור על קשר עם חברות ובילויים ושמחת חיים. זה ויתור על חלק מעצמיותה. וזה צעד ראשון לכיוון של הסתגרות והצטמצמות, שבהדרגה השתלטו על חייה.
הרצון לגדל את הילדים בדרך הטובה ביותר, להשקיע בהם ולהיות איתם, הוא דוגמה חזקה מאוד. טבעי להורה לשהות עם ילדו ולא לשלוח אותו למסגרת חוץ-משפחתית. רגע הפרידה מהתינוק הוא קשה גם לפעוט וגם להורה. אלא שהפתרון של גילה, בעידוד בעלה, לוותר על חייה שלה ולהתמסר לגידול הילדים מסוכן. בנוסף לנוכחות ההורה ולהשקעה שלו, ילדים זקוקים גם להורים חיים, חווים, מתמודדים.

יחסי מין גם הם דוגמה מצוינת לסובייקטיביות של כוח הרצון, לפער באופנים שבהם שני אנשים חווים אותו אירוע עצמו. במיטה אפשר למצוא את שיאה של הדרמה בין שני רצונות, בין שני אנשים. כשרוצים בסקס, כפי שהיה בראשית הדרך בין גילה לבעלה, אין נפלא ממנו. הגוף מגיב בהתרגשות ובעוררות והמגע מענג וקסום. גילה אהבה לשכב עם בעלה, להיות בזרועותיו, להרגיש את תשוקתה אליו. זה היה נהדר. בהמשך החיים החלו לשחוק אותה, אך במיטה עדיין היה להם די טוב. אפשר לקיים יחסי מין כחלק מקשר, כפורקן, כבילוי משותף וכביטוי לזוגיות ולמחויבות. אפשר אפילו לקיים יחסי מין כדי לתת הרגשה טובה לבן הזוג, כדי לשמור על תחושת היחד.
אבל כשהרצון לא הדדי, כשיחסי המין נהפכים לחובה בעיני אחד הצדדים, זה עלול להידרדר מבחינתו לאירוע איום, כואב ומשפיל. הוא עלול לחוש כמו חפץ או בובה. גברים פחות פגיעים לנושא הזה מסיבות פיזיולוגיות, פסיכולוגיות ותרבותיות. לנשים, ובעיקר כאלה שאינן מכירות בערכן, זה קורה די הרבה. הרבה מדי.
קיום יחסי מין מתוך תחושה של כורח עלול להיות סוג של אונס. אלא שבמקרה של גילה אין אנס. לכל היותר, יש כאן קשר בין אדם חסר רגישות ואטום, בודאי בהיבט המיני, לבין אדם נוסף שלא מבהיר עצמו היטב, שלא מסוגל לומר "לא" מחשש שישלם את המחיר.
גילה היא לא אישה מוכה, לא ילדה דחויה ולא מישהי מ"שולי החברה". גילה נולדה לתנאים מיטביים של משפחה אוהבת ומבוססת כלכלית, והיו לה אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות לבחור ולממש את עצמה. היא למדה. היא אם לארבעה ילדים. אבל היא איבדה את עצמה בתוך מערכת יחסים עם גבר שנראה תחילה טוב ומיטיב. היא התחתנה איתו מתוך אהבה ורצון, הוא תפקד כבן זוג, כאב, כאיש מקצוע וכאיש חברה. גבר שתפס עצמו כאדם חיובי בכל היבט של החיים. ועם זאת, מבחינתה הוא אנס אותה, השתלט על נפשה ועל גופה. היא הלכה לאיבוד בתוך הקשר איתו, ושילמה מחיר של חיים מצומצמים, חרדות וכאב נפשי.

חשוב לדייק בהבנת המצב בין גילה לבעלה. לו למשל הוא זה שהיה פונה אלי לטיפול, אני מניחה שהייתי מכבדת ומעריכה אותו, אולי אף מחבבת. יתכן שהייתי שומעת את הסיפור של חיי המין שלו בגרסה שונה: אשתי לא ממש רוצה סקס, לא פתוחה לנושא הזה, אנחנו שוכבים פעם בשבוע וגם זה בקושי. היא שוכבת שם קפואה, ואני יודע שהיא רק רוצה שאגמור כבר ושתוכל ללכת לישון. ניסיתי הכול, אבל כזו היא... ואני מרגיש בודד ומתוסכל אבל מה לעשות, אני אוהב אותה ואת המשפחה שבנינו, אז אני משלים עם מה שיש.
אני מניחה שהייתי מרגישה אמפתיה כלפיו, אולי אפילו חושבת לעצמי שנשים רבות היו שמחות לבלות איתו במיטה, הוא הלא גבר "שווה" מכל בחינה. הייתי מנסה לעודד אותו למצוא דרכים אל ליבה ואל תשוקתה של אישתו, ובמקביל מחפשת איתו דרכים נוספות להרגיש אהוב ורצוי. הייתי מנסה להבין מדוע הוא נלחם על אישה שאינה רוצה בו.
יתרה מזאת, אם הייתי אומרת לו שהוא כופה את עצמו, שהוא אנס, היה נפגע עד עמקי נשמתו, בטוח שיצאתי מדעתי ושאני חושבת באופן מעוות ולא רלוונטי. אני יודעת, אני מכירה את התגובה הזאת. הוא הרי תמיד נעים ותרבותי, אף פעם לא כפה שום דבר על אף אחד, הוא סולד עד עמקי נשמתו מגברים שאונסים, שמפעילים כוח, מקומם בבית הסוהר, ואיך אני מעלילה עליו דבר כל כך נורא.
זו טבעה של סובייקטיביות: היא נחווית כממשות וכאמת, ולעיתים שתי גירסאות של אותו אירוע מוּחשוֹת כדבר והיפוכו. גילה מרגישה נאנסת, אך היא מעולם לא הציבה גבול ברור, לא אמרה "עד כאן", לא תבעה הפסקת יחסי מין למרות שמבחינתה הם נכפו עליה. לו היתה נשואה לגבר רגיש יותר, אולי גם מנוסה יותר, אולי היה מבין בעצמו.
העניין הזה הוא במהות חיי הנפש ומתקיים בכל קשר בינאישי משמעותי. לשני אנשים יש לפחות שני רצונות שונים. לא יתכן מצב שבו שני אנשים, ואפילו קרובים ואוהבים, מרגישים ורוצים בדיוק אותו דבר כל הזמן. ההכרה בעובדה זו, המצערת ומשמחת כאחת, היא חלק מהתפתחות רגשית תקינה. חוויית הפער מצערת, מולידה מצבי אי-הסכמה ואפילו מריבות - אך השונות היא הבסיס לעניין מתמשך בקשר, לאהבת הזולת כאחר ולא כמראה שלנו.
כל אדם נדרש ללמוד שלאחר יש צרכים ורצונות שונים מאלה שלו. הדבר נשמע פשוט, אבל הוא למעשה מורכב עד מאוד ודורש התפתחות נפשית ושכלית רבה. כה רבה, עד שאנשים רבים לא משיגים הבנה מלאה שלה גם במהלך חיים שלם. לפעמים יש להבהיר, לסמן גבול, להתעקש - גם במחיר של מריבות ואפילו ניתוק הקשר.
בעלה של גילה, למשל, לא הבין שמה שנכון וטוב בעבורו אינו בהכרח נכון וטוב בשבילה. הוא לא הבין שגילה אולי היתה מאושרת יותר לו ניהלה את חייה בהתאם לרצונותיה ולצרכים שלה, לו היתה רוקדת ועובדת, מתמודדת עם הקשיים וההצלחות שבמגע מלא עם העולם, מתפתחת לכיוונים שונים ומגוונים. אני מאמינה שהוא לא התכוון להשתלט עליה, להפוך אותה מפרח - מאדם עצמאי וחופשי - ליצור מבוהל וחרד. אני מניחה שהוא גם לא הבין את תרומתו שלו למצב וברור שהאחריות הראשונית היא של גילה, שבחרה לוותר ולהיכנע. אך גם לו אחריות למצב העגום הזה. השאלה אם לא הבין מפני שלא היה יכול, או מפני שלא רצה ואולי גם נהנה מהמצב - נשארת פתוחה. היא אינו הנושא של הטיפול בגילה.
בכל מערכת יחסים נדרשים ויתורים ופשרות. גילה ובעלה לא שונים מכל זוג אחר המנסה לבנות לעצמו חיים משותפים. יתכן מאוד שבכל צומת כזה, בכל פרשת דרכים, היה אפשר להצדיק את עמדתו של בעלה: שמתאים יותר להישאר בבית, שהילדים צריכים את אמם לידם, שלא יתכן לוותר לחלוטין על יחסי מין ופעם בשבוע זו פשרה הוגנת. אלא שבתמונה הכללית, משהו השתבש מאוד. כך לא נראית אהבה וכך לא נראה אדם שאוהבים אותו ומתחשבים בו.
אין פתרון פשוט לבעיה המורכבת הזאת. בתוך קשר יש קונפליקט בין רצונות ויש לחיות איתו, להתמודד איתו במהלך החיים שוב ושוב. לסבל של גילה אחראים שני אנשים והרבה כוונות טובות.

אחרי הסיפור
"מה בסך הכול ביקשתי?" זוהי הדרמה של הזוגיות. מותר לבקש, לנסות לשכנע, מותר לרצות. אסור לכפות ואסור להפעיל כוח פיזי או נפשי. אצל זוגות מסוימים איזון הכוחות מופר ואז נוצרים יחסי קורבן ותוקפן. כדי להימנע מכך יש לראות את רגשותיו וסבלו של בן הזוג. התעלמות שיטתית מהרצונות של אחד הצדדים מובילה תכופות לטרגדיה.
גילה, באופן זחלני, הדרגתי, בהיסח הדעת, ביטלה את רצונותיה וצרכיה אל מול אלה של בעלה. כשהתעוררה והבינה, כבר היה מאוחר מדי. היא נכתשה, לא היה בה די כוח לקום ולשנות. היא הלכה ונסוגה לתוך עולם של חרדות והימנעויות. היא נהפכה לקורבן של בעלה ושל עצמה.
גילה אהבה את ילדיה וראתה בהם את עיקר חייה ואת ההישג המרכזי שלה. עם זאת, היא לא היתה פנויה אז, כשהארבעה היו קטנים, להתמסר לחוויה של אהבה טוטלית בין מבוגר לתינוק, כמו הורים צעירים אחרים המתמודדים עם מטלות רבות. יש סוג מסוים של אהבה שנולד בקרב מבוגרים ביחס לנכדים ראשונים, וזו הזדמנות נוספת להתמסר לחוויה מלאה יותר של קשר בין-דורי.
גילה מבינה את זה. היא רואה שהתינוקת של בנה מעוררת בה רגשות עזים, חבויים, שכמעט נחנקו מתחת לים הלחצים והדרישות, מתחת לים החרדות. גילה רוצה להעניק לתינוקת הזאת את כל הרוך והחום שיש בה, את כל מה שהחיים הבטיחו לה אי-אז בילדותה ובנערותה.
היא נלחמת כמו לביאה כדי לצאת מהבית, לחזור למעגל החיים. זה מאוד קשה אחרי כל כך הרבה שנים של הימנעות. היא משתפת את בעלה ברגשות שלה והוא עוזר לה ככל יכולתו. בכל זאת, הוא הרי אוהב אותה. בכל זאת, גם הוא מאוהב בנכדה הקטנה. ואולי כעת הוא גם מספיק בטוח בעצמו, מספיק בטוח כדי לאפשר לגילה לצאת אל העולם.

עליזה גולדשטיין היא פסיכולוגית קלינית.
ספרה "מה בסך הכל ביקשתי- סיפורי נפש" חדש בהוצאת מטר (2014), עורכת הספר: תמר משמר, 207 עמ'. עכשיו בכל חנויות הספרים