חגית בן-שחר
כששרון נכנסה היא הייתה מבוישת. נמנעה מקשר עין, חמקה פנימה ומלמלה מילות התנצלות. בזוית העין חיפשה לדעת מהי תגובתי לאיחור שלה. היה זה איחורה השלישי ברצף, אך הפעם הוא היה משמעותי.
כשהתיישבנו היא אמרה בכאב: "אני באמת מצטערת שאיחרתי, לא משנה כמה אני מנסה להקדים ולצאת, זה לא מצליח לי, אין לי מושג למה אבל בסוף אני מאחרת. אני ממש מתביישת". כחלק מהאינטייק שרון שיתפה אותי בסיפור הלידה שלה, סיפרה את הסיפור שסיפרה לה אימא: "לידה רגילה, ארוכה, שעות רבות של צירים, טוב, אני הבת הבכורה, ככה זה, נכון? הלידות הראשונות הן ארוכות וקשות. אבא רצה בן ואני הגעתי. הוא היה נורא מאוכזב והלך הביתה ולא סיפר לאף אחד שנולדתי- שנולדה לו בת. אימא נשארה לבד ובכתה שעות".
רצינו להבין, שתינו, מה מבקש להיאמר באמצעות האיחורים? מה שרון מחפשת? פנינו אל הגוף. "כשאת חושבת על האיחור היום, למה את שמה לב בגוף שלך עכשיו?" שאלתי. גופה של שרון היה מכווץ, אוויר מועט הצליח להשתחל פנימה, מועקה בחזה. המועקה התפתחה לכעס ועצב ולאחר מכן לבלבול. "אני לא מבינה, מה קורה כאן... אני לא מבינה למה אף אחד לא שמח לקראתי, לא שמח בי!?". זו תחושה מוכרת, אני יוצאת מהבית בידיעה ברורה שמישהו יכעס או יתאכזב ממני, אין לי מושג למה... או מה עשיתי?"
בהמשך התגבשה תובנה משמעותית שהשקיטה כבמטה קסם את שרון ואת החדר כולו: "אני מאחרת משום שאני מחפשת, מבקשת שיקבלו אותי בשמחה. אותי. את הבת. הגעתי אחרי מסע מפותל. שמישהו כבר ישמח בי, לעזאזל, ויוריד ממני את הקללה הזו, את הצורך באישור", אמרה ודמעות גדולות זלגו על לחייה. "זו הקלה אדירה להבין את הצורך הזה שבי. שנים שאני מאחרת וכל כך מתביישת וכל כך אשמה בכל פעם מחדש. והנה התובנה הזו שהאיחורים שלי שייכים ללידה שלי, משהו שאני סוחבת ארבעים ושתיים שנים וסוף סוף מבינה. אני בסדר, הם פשוט לא קיבלו אותי, הם היו עסוקים בציפיות ובאכזבות של עצמם וזה צבע את חיי".
תחושתה של שרון מוכרת לי היטב. גם אני נהגתי לאחר במשך שנים. תמיד היה עוד משהו קטן לסדר לפני שיצאתי מהבית. כשסוף סוף יצאתי והבנתי שאני צפויה לאחר, כל הדרך טוויתי סיפורים והסברים ש"יצילו אותי" מהכעס המצפה לי. כמו שרון, גם אני בת בכורה להורי, נולדתי פצועה לאחר לידה ארוכה ומיגעת, לאימא שלי ולי. בשנות ה-60 נהגו להפריד בין האמהות ליילודים, וכך אני פצועה בפני (מהלידה) הורחקתי "לבדיקות ולהשגחה" ליומיים וחצי. בעזרת האיחורים שלי, כך הבנתי לאחר שנים רבות ואשמה רבה, ביקשתי, חיפשתי שמישהו יגיד: " הו, הנה את, איזה יופי שבאת, חיכינו לך". כשהתובנה המופלאה הזו מלאה אותי נמוג הצורך לאחר. ואכן, מאז, פעמים רבות שמחים לקראתי. ומאז אני מגיעה למפגשים בזמן, או כמעט בזמן.
ללידתנו, לכניסה שלנו לעולם, יש השפעה משמעותית על הכניסות והיציאות שלנו לאורך חיינו. כמטפלת המתמחה בהשפעת הלידה הטראומטית על מבוגרים וילדים, אני פוגשת הנחה זו מידי יום. הדבר מודגש כשמדובר בכניסה (וביציאה) מחדר הטיפולים, ממקום שאמור להיות בטוח ושמור, מקום "רחמי". זוהי סיטואציה שמזמינה שחזורים של היציאה הראשונית, או לפחות ירמזו על יחסו של המטופל לאותו רחם והיציאה ממנו. ירמזו לאותה "סזורה" - חיתוך הנושא "משמעות של הפסקה ברצף וקטיעה חדה, שאחריה יש המשך" של הלידה עצמה (אהרוני וברנשטיין, מההקדמה לספרה של פיונטלי, 2001, 16).
נטשה נולדה בברית המועצות ב-9 במרץ. התאריך משמעותי לסיפור הלידה שלה משום שב-8 במרץ חגגו בזמנו, בברה"מ, את חג המשפחה. אימא של נטשה רצתה להיכלל בקרב הנשים המאושרות שנוסף לתינוק או תינוקת מקבלות גם זר פרחים ושרושמים את שמן בעיתון המקומי כמי שילדו בחג המשפחה. אלא מה? נטשה נולדה לאכזבתה הגדולה של אימה יום למחרת. נטשה מבחינת אימה איחרה. שנים המשיכה נטשה לאחר ולחוש אשמה, עד שנוצר קשר בין האיחורים, תחושת האשמה וסיפור לידתה. קשר אשר שחרר אותה מהדפוס, מההטבעה, ואפשר לה את חופש הבחירה.
אנחנו יודעים שלמטבע יש שני צדדים ומה שגורם לחלקנו לאחר גורם לאחרים דווקא להקדים. הנקודה המרכזית היא שלעיתים קרובות נושא זמנים, קצבים ומקצבים עשוי להיות קשור לנארטיב הלידה של האדם.
בספרם "Birth and Relationships" (לידה ויחסים) כותבים Sondra Ray & Bob Mandel מתוך ניסיונם המקצועי על השפעת הלידה על מערכות היחסים של מטופליהם. ריי ומנדל טוענים ששעת הלידה שלנו עלולה להיות הזמן הטראומטי ביותר עבורנו בכל היממה, כך שאם נולדנו בבוקר יתכן ושעות הבוקר הלחוצות תהיינה קשות במיוחד עבורנו.
תינוק נולד בזמנו- מסר זה חוזר לאורך הספר של מנדל וריי- ובמידה וזמנו של התינוק מתנגש בזמנם של אימו, אביו או הרופא המיילד נוצר קונפליקט. קונפליקט זה ירשם במערכות הגופניות-נפשיות של היילוד וישתחזר באופן לא מודע לאורך חייו, במצבי התחלה, סיום, כניסה ויציאה.
דוגמא לכך, כותבים ריי ומנדל, היא תינוקת שבוחרת להיוולד מוקדם משום שאמה הייתה חרדה לאורך ההיריון בשל הפלה קודמת, למרות נסיונות הצוות הרפואי לעכב באמצעים שונים את הלידה. התינוקת רוצה "למהר ולסיים עם זה כבר", וייתכן ולאורך חייה היא תאיץ בבן זוגה, תקדים להגיע למפגשים, תרצה לסיים מטלות ולהמשיך הלאה. או בדיוק להפך, תהיה טרודה בבחירת סביבה רגועה ומקבלת ותיקח את הזמן לבחון ולבדוק, ותהיה זהירה באופן קיצוני. יש והקונפליקט יתבטא בפיצול בין גופה שיהיה איטי להחליט לבין מוחה המהיר (Ray & Mandel, 1987).
תחילתה של לידה נותרה תעלומה. הסברה הרווחת היא שהתינוק הוא שמתחיל את צירי הלידה, בין אם בתנועות רגליו ובין אם בהזרמת הורמון האוקסיטוצין. כך או כך מוחה של האם קולט את המתרחש ומזרים אוקסיטוצין בכדי לכווץ את הרחם, כך נוצרים צירים והלידה מתחילה (רונאל, ארצי-פדן, כהן-ורדי,2002). בלידות מזורזות הצירים מופעלים באופן מלאכותי, לעיתים מסיבות רפואיות ולעיתים מסיבות נוחות של ההורים או הצוות. כך או כך החיים מחוץ לרחם החלו עבור תינוקות מזורזים ביוזמתו ולעיתים על פי צרכיו של מישהו אחר. טיפוס "מזורז" כותבים ריי ומנדל לא בחר להיות כאן עכשיו. כל נושא הזמנים יכול להיות רגיש עבורו, לעיתים הוא יחשוד שמזרזים אותו או לא מתחשבים בזמנים שלו ולכן הוא עלול להירתע, לסגת, לכעוס ולהסתגר עוד יותר (Ray & Mandel, 1987).
תינוקות שנולדו בניתוח קיסרי נשלפו מבטן אימם בין אם מתוך מצב חירום ומצוקה (אופירי ושקד, 2010) ובין אם בהזמנה. במובן מסוים חייהם קלים- הם לא נדרשו לפלס את דרכם בתעלת הלידה מאחר ומישהו קיצר להם את הדרך. אלא שפעמים רבות הם רוצים להשלים את מה שנותר חסר ו"לעשות זאת בדרכם". בו בזמן הם עשויים לנוע בין "עזרו לי" ל"אל תגעו בי". גם אצלם נושא הזמנים יכול להיות רגיש עד טעון ולהוות שער חשוב בטיפול להבנת רבדים, צרכים וקונפליקטים פנימיים.
פגים שהוכנסו לאינקובאטור מצויים בסיכון לטראומת לידה כפולה: יציאה מהרחם המלווה בתחושת בהילות וסכנה לחייהם או לחיי אימם, ולאחר השהות (שלא תמיד פשוטה אף היא) ברחם המלאכותי, האינקובאטור, מישהו שוב יוזם את יציאתם ממנו. כמה, לתחושתם, הם אדונים (וגבירות) לזמנם? כמה חייהם מתנהלים לפי הקצב המדויק להם?
תינוקות שנשלפו במלקחיים או בוואקום, היו כנראה תקועים או איטיים מדי ונזדקקו לעזרה בכדי להיחלץ החוצה. גם עבורם נושא הזמנים יכול להיות טעון.
בהקדמה לספרו: "יומנו של תינוק" כותב פרופ' דניאל שטרן על העולמות הנחשפים בהדרגה בחייו של התינוק: עולם התחושות, עולם הסביבה החברתית, עולם המילים והסיפורים. בעודו גדל פוגש התינוק ואח"כ הפעוט, בהדרגה, בעולמות השונים בזה אחר זה, אך אינו נוטש את העולמות הקודמים (שטרן, 1997, 23). שטרן לא מתייחס כאן ללידה, אך אין ספק שההיריון והלידה הינם חלק משמעותי מהאוטוביוגרפיה שלנו ואלה עולמות בסיסיים, שלדיים שאותם לא נוטשים אלא שעליהם יבנו בהדרגה עולמות תוכן נוספים.
ישנם נושאים מהותיים ובסיסיים רבים המתהווים בלידה ומשפיעים על אישיותנו ובחירתנו בעתיד (צ'מברליין, 1992 ,142-3). שליטה, גבולות, אני לא מספיק..., אני גורם לכאב, הגוף וכדור הארץ הינם מקומות לא בטוחים ועוד. במאמר זה נגענו, ולו במעט, בהשפעת הלידה על ההתייחסות העמוקה של האדם לזמנים בחייו.
כאשר מטופל מאחר או מקדים וכאשר נושאי קצב והתאמות לזמנים עולים בטיפול כדאי, מניסיוני, לבדוק מהו סיפור הלידה של המטופל. לכל דפוס לידה ישנן השפעות מרתקות וייחודיות על חיי התינוק והבוגר. הלידה מטביעה בנו חותם בתחומים רבים, אשר איחורים מהווים דוגמא אחת מהם, וכמטפלים חיוני שטכניקות עבודה עם ההיווצרות, ההיריון והלידה יהיו חלק מארגז הכלים שלנו.
חגית בן-שחר .M.A., S.E.P מטפלת ומדריכת מטפלים בטראומת לידה.
חגית - 050-7629293
אהרוני, ח., וברנשטיין, א., בהקדמה לספרה של פיונטלי, א., (2001), מעובר לילד, מודן הוצאה לאור.
אופירי, ס., שקד, א., (2010), למה תינוקות בוכים? קינג הוצאה לאור.
רונאל, ג., ארצי-פדן, מ., כהן-ורדי, ע., (2002), טבעי ללדת, כתר הוצאה לאור
צ'מברליין, ד., ד"ר (1992), תינוקות זוכרים לידה, הוצאת "אח".
שטרן, ד.,ד"ר (1997), יומנו של תינוק, מודן הוצאה לאור.
Ray, S.,& Mandel, B., (1987) Birth and Relationships, Celestial Arts.
