צוות בטיפולנט
כיום, למעלה מביליון ילדים ברחבי העולם חיים בארצות המושפעות ממלחמות, והמאמר הנוכחי יתמקד בהשפעות החשיפה למלחמות על בריאותם הנפשית של ילדים תוך התייחסות לגורמי סיכון, גורמים התורמים לעמידותם של ילדים בפני טראומה והתערבויות טיפוליות עבור ילדים שורדי טראומות מלחמה.
הספרות הפסיכולוגית מתארת טווח תגובות מנטליות המקושרות עם חשיפה למלחמה בילדות. בדרך כלל מתוארים סימפטומים של פוסט טראומה, דיכאון וחרדה, כאשר חשיפה רבה וחמורה יותר לאירועים טראומטיים קושרה עם עלייה בחומרת הסימפטומים. כמו נמצא קשר בין חומרת הסימפטומים לבין הזמן שחלף מאז החשיפה אליהם, כך שככל שאירועי המלחמה היו רחוקים יותר, כך ניכרה ירידה בחומרת הסימפטומים.
מספר כותבים התייחסו לקשר בין הסימפטומים הנפשיים לבין סוג החשיפה לטראומה ומצאו כי ילדים שהיו קורבן או עדים לאלימות, היו בסכנת חיים, נחשפו להפגזות כבדות/קרבות קשים ו/או איבדו אדם יקר היו בסיכון מוגבר לפיתוח סימפטומים פוסט טראומטיים, ואילו ילדים שהופרדו מהוריהם במהלך המלחמה היו בסיכון גבוה להתפתחות דיכאון.
קבוצת סיכון ייחודית היא כ-300,000 הילדים (40% מהן בנות) אשר משמשים כחיילים. ילדים אלו חשופים בדרך כלל לסכנת חיים, למראות קשים של הרג אנשים אחרים ולאובדן של יקיריהם. פציעת או הרג אחרים ואונס הן שתיים מהתופעות ההרסניות במיוחד אליהן חשופים ילדים-חיילים, והן מלוות בדרך כלל בפגיעה משמעותית בהסתגלות והתפקוד הפסיכו-סוציאלי שלאחר ה"שחרור". בין היתר, ילדים אשר שימשו כחיילים דיווחו על בעיות שינה, עצבנות, דיכאון, כעס וסימפטומים של פוסט טראומה אשר המשיכו ללוות אותם שנים ארוכות לאחר תום הלחימה. בנות שנאנסו ובנים אשר הרגו או פצעו במהלך תפקודם כחיילים היו בסיכון מוגבר לסימפטומים חמורים של חרדה/דיכאון ופוסט טראומה, בהתאמה. בדומה, נמצא כי ילדים גרמניים אשר נחשפו לקרב ולהפצצות במהלך מלחמת העולם השנייה היו בסיכון מוגבר להתפתחות מחלות קשות ולמצב בריאותי לקוי בגיל השלישי. נערות גרמניות שנאנסו במהלך המלחמה היו בסיכון מוגבר להתאבדות, סימפטומים פוסט טראומטיים וקשיים בתפקוד המיני.
חשוב להדגיש כי על אף ממצאים אלו, מחקרים ארוכי טווח מצאו כי מרבית הילדים שורדי המלחמות לא דיווחו על קשר משמעותי בין האירועים הקשים אליהם נחשפו לבין דפוסים של מצוקה רגשית. על אף שהאפקט המצטבר של טראומת המלחמה היה המנבא הטוב ביותר להתפתחות פוסט טראומה, המצוקה שנלוותה לסימפטומים הפוסט טראומטיים לא הביאה בהכרח למגבלות פסיכולוגיות או לקות פסיכו-סוציאלית.
מספר גורמים מגנים נמצאו כממתנים את השפעות החשיפה למלחמה, כאשר גורמים אלו דומים לגורמים המגנים אשר זוהו במחקר על ילדים אשר חוו טראומות במסגרת הביתית. בין גורמים אלו נמצאו קשר חזק בין ההורה לילד, בריאות נפשית של האם, זמינותם של מטפלים נוספים מלבד האם (אחים גדולים, סבים), תמיכה חברתית-קהילתית מאנשים אשר נחשפו גם הם לטראומת המלחמה (ובפרט מורים ובני קבוצת השווים) וערכים משותפים עם בני קבוצה זו, אמונה דתית אשר סייעה במציאת משמעות לסבל, תחושת אחריות להגנה על אחרים, מיקוד שליטה פנימי ושימוש במנגנוני הגנה של הומור ואלטרואיזם.
המחקר המתמקד בעמידותם של ילדים שורדי מלחמות ובגדילתם הפוסט-טראומטית מצביע על תהליכים בעלי פוטנציאל מגן וממתן אשר עשוי לעמוד במוקדן של התערבויות טיפוליות. עם תום המלחמה, קריטי לספק צרכים בסיסיים ולשקם את הסביבה הסניטרית- יש צורך בשירותים רפואיים הולמים, במאמצים אקטיביים למניעת התפשטות מגפות ובזמינותם של אוכל, מים נקיים, מחסה ושירותי תברואה בסיסיים. כמו כן, מומלץ לייסד פעילויות חינוכיות מוקדם ככל האפשר.
התערבויות בית ספריותהמסגרת הבית ספרית מספקת שגרה, חוקים, הכשרה במיומנויות אקדמיות אשר נזנחו במהלך המלחמה והזדמנות לקשרים משמעותיים עם מורים ובני קבוצת הגיל. החזרה לתפקוד בית ספרי נמצאה כתורמת להפחתת סימפטומים של פוסט טראומה ודיכאון ולשיקום התפקוד במספר מחקרים, ביניהם מחקר שנערך על ילדי עזה.
בשנת 2011 דיווחו Wolmer, Hamiel, and Laar על יעילותו של אימון לחיסון מלחץ (Stress inoculation training) אשר הועבר על ידי מורים לילדים באחת מערי הדרום בישראל: הילדים אשר עברו את התרגול כתשעה חודשים טרם תקופה בת שלושה שבועות בה נחשפו לירי רקטות אינטנסיבי סבלו מפחות סימפטומים פוסט טראומטיים ביחס לילדים שלא עברו את התרגול.
כלומר, התערבויות בית ספריות המועברות על ידי מורים או דמויות פרא-מקצועיות אשר עברו הכשרה מתאימה יכולות להוות אפשרות נגישה ונמוכת עלות יחסית עבור יחידים וקבוצות החשופים לטראומה.
עבודה קבוצתית היא בדרך כלל הבחירה הראשונית בטיפול בילדים וצעירים נפגעי טראומת מלחמה, מתוך הנחה שההתאחדות סביב החוויה המשותפת יכולה לסייע לתהליך ההחלמה. טיפול פרטני יכול לסייע לילדים אשר הבעיות שפתחו בעקבות המלחמה נותרות משמעותיות גם לאחר ההתערבות הקבוצתית.
למרבה הצער, מעט מאוד נכתב על טכניקות טיפוליות ספציפיות המועילות לילדים שורדי מלחמות, ומעט עוד יותר ידוע על יעילותן. האנליזה השיטתית הראשונה אשר בחנה את יעילותם של מודלים טיפוליים שונים הצביעה על שימוש במגוון רחב של טכניקות שביניהן השכלה פסיכו-דידקטית, פעילות הבעתית-יצירתית (ציור, סיפור סיפורים, משחקי תפקידים, פסיכודרמה) ופעילויות פנאי מהנות. מחקרים מעטים בלבד דיווחו על טכניקות טיפוליות ספציפיות שביניהן טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול קבוצתי ממוקד טראומה/שכול וטיפול דיאדי בו השתתפו הורה-ילד.
מרבית ההתערבויות הוערכו באופן חיובי והצביעו על ירידה בסימפטומים פוסט טראומטיים ודיכאוניים ועלייה בהיבטים של תקווה, אופטימיות, ביטחון עצמי, יכולת פתרון בעיות ומיומנויות תקשורת. עם זאת, רק במספר מקרים נמצא אפקט מתון למעלה משנה לאחר סיום הטיפול.
Children and war: Risk, resilience, and recovery. Werner, Emmy E. Development and Psychopathology, Vol 24(2), May 2012, 553-558.
