חיפוש

יום עיון בנושא עתיד הפסיכולוגיה הציבורית בישראל

פורסם על ידי צוות בטיפולנט


ביום חמישי, ה-2.3.2017 התקיים יום עיון בנושא עתיד הפסיכולוגיה הציבורית בישראל. יום העיון אורגן על ידי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית.

התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית עוסקת בקידום, שימור ושיפור מעמדה של הפסיכולוגיה הציבורית, באמצעות עבודה בשלוש חזיתות: שכר, תקינה והעסקה. התנועה מורכבת מפסיכולוגים מכל החטיבות ומכל דרגות ההכשרה בישראל: התפתחותיים, חינוכיים, שיקומיים, רפואיים, קלינים ותעסוקתיים. מתמחים, מומחים, מדריכים ומנהלים.
יום העיון כלל הרצאות ודיונים בשולחנות עגולים, מתוך כוונה שהתוכן שיעלה בשולחנות העגולים ישמש לעיצוב דרכה של התנועה בהמשך.

מעמדו של הפסיכולוג במערכת הבריאות בראי התקשורת

עידו אפרתי, כתב לענייני בריאות, עיתון הארץ

ההרצאה עסקה בפער בין התדמית הפריבלגית של השירות הפסיכולוגי בקרב הציבור הרחב, לעומת המציאות בשטח והעובדה כי הפסיכולוגיה משרתת קבוצות שונות ומעמדות שונים. אפרתי הציג כי הפסיכולוגיה הציבורית היא התחום המופרט ביותר בשירות הציבורי, וכי חלק ניכר מהציבור לא יודע כלל כי ישנה אפשרות לקבל שירות פסיכולוגי ציבורי.

תפקיד הרפורמה בבריאות הנפש היה לשנות מצב זה, להנגיש את השירות הפסיכולוגי הציבורי ולשנות את הדימוי הפריבלגי של התחום, אבל כרגע הרפורמה נכשלת בכך.

הפער בין התדמית למצב בשטח מאפיין גם את מערכת הבריאות עצמה, אשר בתיאוריה מתייחסת לפסיכולוגיה כתחום מדעי רציני, בעל הגדרות ומטרות ברורות. מאידך, בשטח מתקבלת תמונה של חוסר הבנה והערכה של המקצוע, המתבטאת בשכר נמוך לעוסקים בו, מחסור בתקנים ומחסור במלגות התמחות. מעמדם של הפסיכולוגים לא ברור והתחום נשלט על ידי רופאים ולא על ידי פסיכולוגים.

אפרתי הציע כי מערכת הבריאות הינה מערכת שבמהותה הינה מערכת רפואית, ומהות זו מקשה על ההבנה והקבלה של הפסיכולוגיה כתחום תקף וכדאי. לדידו, ישנו הבדל מהותי בין תפיסת הרפואה ותפיסת הפסיכולוגיה את בריאות הנפש: התפיסה ברפואה אינה מאפשרת את אורך הרוח ואת המרחב שהפסיכולוגיה מציעה, היא לא מאפשרת זמן ואוויר לנשימה הדרושים כבסיס לטיפול הפסיכולוגי. זאת ועוד, התפיסה הרפואית המקובלת היא כי לפסיכולוגיה אין השפעה ביולוגית. מתוך כל אלו המערכת הרפואית מתקשה לקבל את הפסיכולוגיה כתחום רלוונטי הדורש הקצאת משאבים. כך, מערכת הבריאות והקופות לא מורגלות להבין ולקבל את התחום ומעדיפות מודל רפואי מהיר, זריז וכימי בו ניתן לראות השפעה ביולוגית ברורה.

העדפה זו של מערכת הבריאות אינה רק לרעת הפסיכולוגים אלא גם לרעת המטופלים. הרפורמה חושפת כי על רפואת הנפש להיות מתורגמת לכסף, ותרגום זה, כפי שהוא מבוצע ברפורמה בבריאות הנפש, רחוק מלספק את המעטפת לה המטופלים זקוקים. כרגע יש מעט מידי פסיכולוגים והרבה זמן המתנה של מטופלים לטיפול, עובדה שלא מאפשר לתת טיפול בעיתוי הראוי.

אפרתי הבהיר כי חשוב להבין שבמערכת הבריאות כיום אין הסתכלות על התקציב העתידי אלא על הכלכלה העכשווית. יתרה מזאת, תחום המניעה בתחלואת הנפש מקבל עוד פחות התייחסות מאשר בתחלואת הגוף. התייחסות של מניעה בתחום בריאות הנפש היא הרבה מעבר ליכולת ההסתכלות של הקופות.

כך, הבהיר אפרתי, כרגע הפסיכולוגיה נתפסת כמשהו לא הכרחי - אין מקום לנפש בחישובים של קופות החולים.
לדידו של אפרתי, שינוי התפיסה יכול להגיע רק מלמטה, מהפנמה של הצורך בטיפול ומשימוש עולה וגובר בו. שעת הכושר לפעולה ולשינוי לדעתו היא דווקא עכשיו, סביב הרפורמה. אפרתי הציע כי הרעיון של הרפורמה הוא חיובי: להנגיש, להגדיל ולייצר מרפאות לטיפול. אך התהליך צריך השגחה כי כספים זולגים מתחום בריאות הנפש למקומות אחרים במסגרת קופות החולים. העובדה שהציבור שילם על המהפכה של שירותי בריאות הנפש יכולה להוות קלף מיקוח, מכיוון שכרגע הקופות מסיתות את הכסף למקומות אחרים. עכשיו, לפי אפרתי, עוד אפשר לפנות לקופות באופן רשמי ולשאול איפה הכסף?

אפרתי סיים באמירה כי לאורך עשרות שנים הייתה תרדמת, בה הפסיכולוגיה הייתה מתחת לרדאר, לכן כל הנושא לא מקבל את הבמה ואת החשיבות הראויה לו. עכשיו זאת שעת הכושר לעשייה כי השינוי יתקבע בהמשך. שינויים יכולים להיעשות רק מתוך לחצים פוליטיים וחשוב שהלחץ יגבר, בתקווה שהתנאים יהיו ראויים יותר עבור המטפלים והמטופלים.

הרפורמה בראי השינויים הפוליטים והחברתיים בארץ ובעולם

פרופסור עמנואל ברמן, אוניברסיטת חיפה, חבר סגל במכון הישראלי לפסיכואנליזה

פרופ' ברמן עסק בתחילת הרצאתו במצב הכלכלי-חברתי בארץ ובעולם ובאופן ההתמודדות עמו, ככלל השפיע ומבהיר את ההתנהלות של הפרט – מצב הפסיכולוגיה הציבורית בישראל.

בעולם כולו, לדידו של ברמן, יש קונפליקט בין השקפות - בין אמונה במדינת רווחה המכוונת למנוע סבל ועוני לבין האמונה באי התערבות בשוק הפרטי. בכל ארצות המערב הפערים בין עשירים מאוד ובין רוב הציבור גדלים. בארץ, מעמד הביניים הולך ונחלש, הרבה אנשים נדחקים מטה, צעירים רבים נעזרים בהוריהם, ונשאלת השאלה האם גם הם יוכלו לתמוך בילדיהם בבוא היום? הפערים הגדלים קשורים גם לתנועה בפוליטיקה העולמית, שאת תזוזתה ניתן לראות בעליית השמרנים באנגליה, הרפובליקנים בארצות הברית והליכוד בישראל.

הרפורמה הינה אחת ההמחשות הברורות להפרטה ולשינויים פוליטיים וחברתיים הנ"ל. הרפורמה שווקה בסיסמאות יפות שהשלו את המטופלים וגרמו להזדהותם עם השינוי, אך בפועל מה שעומד מאחוריה הוא התנערות של המדינה מאחריות לצרכים הנפשיים של אזרחי ותושבי המדינה. בתחום בריאות הנפש חישובי העלות הפכו להיות העיקר, דבר שהוביל לצמצום הקריטריונים של מי זכאי לטיפול ולמגבלות על מכסת השעות הטיפוליות.

זאת ועוד, פרופ' ברמן הציע כי הרפורמה התעלמה מנושא ההכשרה; למידה משותפת, הדרכות וסמינרים - כל אלה דרושים להדרכת המטפלים. הרפורמה הותירה את קופות החולים להסתדר עם ההסדרה של כל אלה, אך קופות החולים עצמן הוכו מהותית בהפרטה, הן מקבלות תת תקצוב מהמדינה ונאבקות על קיומן. התוצאה של מהלכים אלו היא חיסכון בפרוצדורות אם הן לא בסל. יש נטייה לחישובי עלות לטווח מאוד קצר ואין מחשבה ולקיחת אחריות כוללת. משאירים את החשיבה לטווח הארוך לאנשים שיבואו בהמשך. במקרה של הפסיכולוגיה והפסיכולוגים, התוצאה היא שכל נושא ההכשרה לא נמצא בסדר העדיפויות. פסיכולוגים נתפסים כיקרים מידי וכך כל הגישה לעזרה נפשית מתחילה להיות צינית ובבחינת יציאה מידי חובה.

באנגליה, באופן מקביל, היום מעסיקים פחות ופחות פסיכולוגים והמציאו מקצוע חדש – יועצים לבריאות הנפש. היועצים האלה מוכשרים במשך שנה אחת, הם מספקים טיפולים קצרים ונראה כי יכולות הטיפול שלהם, בהתאם להכשרה – מצומצמות.

בארץ, במסגרת ההתעלמות מצורכי ההכשרה והעברת מרבית האחריות עליה לקופות החולים, נעשה ניסיון לקצר את התורים להתמחות על ידי קיצוץ ההקצבה למלגות. ניסיון זה, לפי פרופ' ברמן, נעשה ללא אחריות על תוצאות המהלך, ללא משא ומתן עם קופות החולים. בצעד זה, כמו בצעדים אחרים, המדינה עושה את המינימום, מנסה לפקח כמה שפחות, וכך משאירה כל גוף להסתדר בעצמו. התוצאה של מהלך זה תהיה מחסור בפסיכולוגים או פסיכולוגים בעלי הכשרה דלה. הדורות הבאים ישלמו את המחיר: יותר אשפוזים, יותר חינוך מיוחד וכן הלאה. הפגיעה באוכלוסיית המדינה תהיה כלכלית ומורלית.

פרופ' ברמן טען כי כפסיכולוגים, אנחנו נוטים להיות מאופקים ומופנמים, לדעתו זה לא טוב למצב הנוכחי שלנו ושל מערכת בריאות הנפש. המצב מחייב אותנו להיות פעילים, מגויסים, צעקנים.

לטענתו, אחת הסיבות לפער בין ההתגייסות למחאה החברתית ולתוצאותיה היה ניסיון להיות לא פוליטיים, כי פוליטיקה היא מלוכלכת ואינטרסנטית. אך הפתרון החברתי אז וגם היום אל מול הרפורמה בבריאות הנפש חייב להיות פוליטי. יש צורך ליצור התארגנות פוליטית, תוך כדי הבנה של הרקע הערכי העומד מאחורי המחאה ומאחורי הנושא הפסיכולוגי שמעסיק אותנו.

ברמן סיים את הרצאתו בתקוותו כי הפעם תהיה התארגנות שתכריז על עצמה כפוליטית, התארגנות ממוקדת שתפעל לטווח הארוך ותנסה להוביל לשינוי.

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים: מחשבות קצרות על ייחודיות הפסיכולוג

ד"ר עמית פכלר, מתרגם הספר "פרויד ומעבר לו", מנהל המכון לטיפול רגשי במרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה

פכלר פתח את הרצאתו בהצגת דוגמא של מטפלת שאינה פסיכולוגית. הוא הציג את התגלגלות המטפלת בתפקידה השונים, את הכשרתה המצומצמת שייצרה נקודת מבט צרה. בניגוד לנקודת מבטה של המטפלת ומנהליה, הציג ד"ר פכלר את נקודת מבטם הרחבה של הפסיכולוגים בהם המטפלת נפגשת בדרכה המקצועית.

באמצעות דוגמה זו, הבהיר פכלר את הנקודה כי פסיכולוגים מואשמים לעיתים בקושי להתאים את עצמם ולהתמודד עם המציאות, אך מהדוגמא עולה כי יש חשיבות ואמת בהסתכלות שלהם.

פכלר מאמין כי נוכחות הפסיכולוג תמיד תתקבל באמביוולנטיות מול מצוקה, מכיוון שבתגובה למצוקה נפשית, באופן אנושי אוניברסלי, אנחנו נהיים קונקרטיים, מרגישים חוסר אונים שעובר היפוך תגובה לאומניפוטנטיות, שמתבטאת במשאלה לקצר תהליכים ולפתור את הקושי בפתרון מידי וקל. הפסיכולוג, בגישתו ובעבודתו, מייצג את הדברים ההפוכים לנטייה הטבעית הזו של האדם.

פכלר מציג את ייחודיותו של הפסיכולוג בהצבת סטנדרט לטיפול הנפשי, שאינו יכול להתקיים ללא הכשרה רחבה והדרכה מתאימה. עידן ההייטק, הטיפול בפגישות ספורות והפרסומות לטיפול בפגישה אחת, כל אלה דורשים מהפסיכולוגים להתפשר על הסטנדרט המקצועי שלהם. לדידו של ד"ר פכלר ישנה חשיבות לשימור רמת המקצועיות – הגנה על תהליך ההתמחות. חובת ההוכחה וההגנה על המקצוע הינה של הפסיכולוגים, הם צריכים להוות את המקור לרגולציה על ההדרכה. רק באמצעות שמירה זו הסטנדרט יוותר מחייב.

פסיכולוגיה בצמיחה – מכורסת המטפל לספסל בגינה הציבורית

אורית כהן, פסיכולוגית חינוכית מומחית-מדריכה, פסיכולוגית מחוזית במחוז ירושלים

בהרצאתה, הציגה אורית כהן את מצב הפסיכולוגיה החינוכית בארץ, כחלק מהפסיכולוגיה הציבורית שנמצא דווקא בצמיחה.

כהן הסבירה כי הפסיכולוגיה החינוכית כפופה למשרד החינוך ולרשות המקומית. משרד החינוך ובתוכו שפ"י, שהינו האגף לפסיכולוגיה במשרד החינוך, אחראי על הצד המקצועי, על המדיניות ועל פיקוח העבודה בשפ"חים השונים. הרשות המקומית הינה המעסיק דרכו נעשית העבודה בשפ"חים. התקצוב נעשה משני הארגונים.

כהן הבהירה כי בניגוד לשאר העולם, בו הפסיכולוג החינוכי כפוף למנהל בית הספר והמערך הפסיכולוגי מנותק מהקהילה ונותן שירותים חיצוניים, בארץ השירות הפסיכולוגי-חינוכי הניתן על ידי המדינה, והשלטון המקומי, מחויב, מתוקצב ומפוקח על ידם, מחובר לקהילה ויושב בתוכה, מהווה יחידה מקצועית תחת ניהול ופיתוח עצמאי.

כשלושת אלפים פסיכולוגים חינוכיים פועלים כיום ב-261 רשויות מקומיות, כמחצית מהם מתמחים. בנוסף להם יש כשלוש מאות סטודנטים שעושים פרקטיקום בשירות הפסיכולוגי החינוכי. כל שפ"ח בנוי כמיני מודל של בית חולים אוניברסיטאי, בדרך זו מנסים לתת את המיטב למתמחים ולציבור.

כהן הבהירה בדבריה כי הפסיכולוגים החינוכיים עמוסים כל כך במטופלים ובמסגרות שונות, עד כדי כך שהם אינם מצליחים לתת מענה לחלק מהמקרים המגיעים אליהם. לדבריה, אף על פי שבכל שנה מתקבלים תקנים נוספים לפסיכולוגים חינוכיים, תוספת התקנים אינה עולה בקנה אחד עם קצב הגידול באוכלוסייה כמו גם עם אחוז הפניות לפסיכולוגים שהולך וגדל עם השנים. כך - יותר אנשים פונים הן ברובד הפשוט כי יש יותר אנשים, והן בגלל התקדמות תפיסת המקצוע בקהילה והפיכתו ליותר נגיד ומבוקש בקרב מטופלים. זאת ועוד, בנוסף לצורך בתקנים נוספים, הציגה כהן כי ישנו קושי לאייש תקנים קיימים. כרגע ישנו 67% כיסוי לתקן המוכתב על ידי משרד החינוך, כלומר יש תקנים רבים לפסיכולוגים חינוכיים שאינם מלאים. התקן גדל בשנים האחרונות, אך דווקא היכן שיש צורך רב, השורות אינן מלאות.

כהן סיפרה כי עבודה מערכתית עומדת בבסיס הליבה של הפסיכולוגיה החינוכית: הפסיכולוגיה החינוכית רואה את האדם כמערכת מורכבת ובו זמנית כחלק ממערכות מורכבות. הילד ומשפחתו נתפסים כמתפקדים בתוך המכלול החברתי-חינוכי-קהילתי-תרבותי בו הם חיים וכך היא רואה את הילד ואת סביבתו המשפיעה עליו, ולא רק את הבעיה.

התפיסה המקצועית היא תפיסה של רצפים, ממניעה ועד התערבות מערכתית או פרטנית. בשל תפיסה זו, הפסיכולוגים החינוכיים נמצאים בשגרה במערכת במטרה לטייב ולמנוע פתולוגיות, וכמובן במצב אקוטי הם נמצאים ומבצעים התערבויות. פסיכולוג חינוכי נפגש עם מנהל בית הספר ומלווה אותו, אבל אם יש צורך בהתערבות משמעותית יותר, הוא גם יכול ליצור התערבות ברמה המערכתית.

כהן הבהירה כי הפסיכולוגיה החינוכית מעוניינת גם בקוטב של הבריאות, למידה ולא רק לקויות למידה. היא רואה את ההתפתחות התקינה והרווחה הנפשית של הילד ושואפת להשפיע על הגורמים המעצבים אותה, כדי לטייב את הסביבה הלימודית והחברתית עבור הילד ומשפחתו, מתוך תפיסת עולם של צדק ושוויון חברתי. הפסיכולוגיה החינוכית בישראל עוסקת במתן שירותי בריאות ורווחה נפשית לילדים, נוער ומשפחותיהם בתוך כל מערכת החינוך, לאורך ההתפתחות מלידה עד התבגרות, דבר המאפשר ליווי התפתחותי לאורך כל הדרך במערכת החינוכית מגיל שלוש עד שמונה עשרה או עשרים ואחד בחינוך המיוחד.

התפיסה המקצועית בשטח כוללת עבודה פרטנית עם ילדים, הורים ומשפחות, עבודה עם צוותים חינוכיים – החזקה, ליווי, הדרכה ותמיכה, וכן עבודה עם מסגרות אחר הצהריים, עבודה עם קהילות ייחודיות כדי למנוע הדרה, פיתוח התוויות מדיניות ברמת קהילות וכן ברמה הלאומית.

כהן סיפרה כי בפסיכולוגיה החינוכית מתקיימת תופעה מעניינת של צמיחת מודלים ישירות מהשטח. מודלים אלו הנם בעלי תפיסות חדשות, המאפשרים לצוותים המקצועיים דרך עבודה שונה. המודלים המתפתחים משדרגים את העבודה במערכת.

לדעתה של כהן, החשיבות בעבודה הציבורית בתחום הפסיכולוגיה החינוכית עולה מעבודה בזמן חירום. עבודה בחירום מועילה כשהיא מוגשת בזמן וברצף המתאים. מצב כזה יכול להתאפשר רק כשיש פסיכולוג נגיש שיכול להגיב במהירות.

כהן הדגישה גם את התוכניות הלאומיות כדרך תקצוב לפסיכולוגיה ציבורית. תוכניות אלו מופנות לאוכלוסיות בסיכון: טיפולים בטראומה, תוכנית 360 (התוכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון), מניעת התאבדות, טיפול בנפגעי פגיעות מיניות, עבודה בקהילה וכן הלאה.

כהן סיימה את דבריה באמירה כי ישנה חשיבות לפסיכולוגיה ציבורית מכיוון שרק מתוקף הציבוריות ניתן לשמור על קשר קבוע ורצוף של הנהלת אגף פסיכולוגיה עם הועדה המקצועית, עם פורום הכשרה ועם ועד המתמחים. רק כך ניתן לשמור על קשר קבוע עם מגמות לפסיכולוגיה חינוכית באקדמיה, לבנות דור עתיד שהפסיכולוגיה ציבורית וערכיה הם חלק ממנו, תוך שמירה על מקצועיות ואתיקה. רק כך ניתן יהיה לאפשר נגישות וזמינות של הפסיכולוג החינוכי, - פסיכולוגיה חינוכית טובה ויעילה.

שולחנות עגולים

פוליטיקה, מחאה ופסיכולוגיה – בהנחיית שי גלי - תנועת מאבק סוציאליסטי, סתיו רווה ובן דואק - חברי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית

בדיון זה חיברו בין תהליכים גלובליים של הפרטה והתאגדות בעולם לטלטלה שעוברת על עולם הפסיכולוגיה. מתוך חיבור זה היה ניתן לראות כי השינוי אינו רק בסקטור ייחודי אלא חלק ממגמה כלל עולמית.

לאורך שנים הפסיכולוגים הרגישו לא קשורים למאבקי העובדים מכיוון שהרגישו מוערכים ובעלי השכלה, עברו הכשרה אינטנסיבית והאמינו כי יתוגמלו בהתאם לאיכותם. השינוי בהתגייסותם של הפסיכולוגים נובע משינוי בתודעתם. בתקופה האחרונה הצטרפו הפסיכולוגים למעגל השחיקה. מתוך כך, ישנה סולידריות עם מאבקי עובדים אחרים וסולידריות בתוך המקצוע. בדיון עלו בעיקר שאלות על הסיבות לחוסר האקטיביות לאורך השנים; נראה כי העוסקים במקצוע נוטים לעיסוק בתהליכים פנימיים, תוך נפשיים, ופחות פונים לכיוון תהליכים בחברה. עם זאת, בנוסף לכך, עלה קושי אמיתי להביא למודעות פוליטית במקומות העבודה (כגון מרפאות ומכונים), בגלל חשש הנובע מחוסר שותפות של ההנהלה ואולי גם ממקום פריבלגי.

הדיון הסתיים בכך שבחודשים הקרובים תקום חטיבת פסיכולוגים בהסתדרות, הישג חשוב שרבים חיכו לו לאורך עשרות שנים ונזקף לזכות התנועה לפסיכולוגיה ציבורית. אחת השאלות החשובות כרגע היא מי ימלא את שישים ושלושת המקומות שישמשו לייצוג הפסיכולוגיה בחטיבה.

אתגרים ניהוליים - בהנחיית ד"ר נעמי גבע - פסיכולוגית קלינית, שיקומית ורפואית מדריכה, בית החולים בית לוינשטיין, עדי רוט - מנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי באבן יהודה וד"ר רונית גלר - מנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי באור יהודה
בדיון עסקו בשכר ובתקינה של פסיכולוגים בשירות הציבורי. בתחום השכר עלו נושאים של הסכמי שכר; לא כולם מכירים את ההסכמים ומעסיקים שונים נותנים להם פירוש שונה. בדיון עלתה ההבנה כי גם ב"הסתדרות המחר" עצמה הפרשנות לא ברורה. המנהלים נשארים בודדים אל מול המועסקים. ישנה אמביוולנטיות בעיסוק בשכר מול עיסוק במקצועיות. כל אלו מובילים לכך שהסכמי השכר לא מתמלאים.

זאת ועוד, בדיון עלה כי ישנו פער בין האקדמיה לצרכי השטח, פער בין קליני לחינוכי. בנוסף, קיים ריבוי משימות מול תקנים.

עלתה השאלה איך גורמים למומחים להישאר בשירות הציבורי לאור השכר וריבוי המשימות. מהפורום עלה כי חלק מהמנהלים לא מקבלים תגמול על חלק מהמשימות שהם מבצעים. נראה כי כל חברי הדיון מוכנים להיאבק על הדברים בכדי ליצור עתיד הולם יותר לפסיכולוגיה הציבורית.

ייחודיות הפסיכולוגיה – בהנחיית אביאל אורן - פסיכולוג קליני מומחה, ונעה רמר - חברת התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית

מהדיון עלה כי בשטח ישנה בעיה בנושא הייחודיות של מקצוע הפסיכולוגיה. הבעיה נובעת מהעובדה כי אנחנו, הפסיכולוגים, בעצמנו לא יודעים להסביר מה הייחודיות של המקצוע על פני מקצועות טיפוליים אחרים? האם היא קיימת?

בדיון הועלתה המחשבה כי ההבנה והידיעה של הייחוד חשובה, כאשר מקצוע יוצא למאבק. לשם יציאה למאבק לעוסקים במלאכה צריך להיות ברור מהי זכות הקיום של המקצוע. בתחום זה נראה שיש עוד הרבה עבודה פנימית לעשות.

הדיון במעגל שיח זה הושפע עמוקות מהרצאתו של ד"ר פכלר על הייחודיות של הפסיכולוגיה והעיסוק בהכשרה והדרכה. מחד במעגל עלו קולות שאמרו כי אנו לא מספיק צנועים בגישתנו כלפי חוץ, ומאידך, לעומתם, עלו קולות שאמרו כי אנחנו צנועים מידי ומתנצלים על כל אמירה של ייחודיות.

הייחודיות של מקצוע הפסיכולוגיה, שהובהרה תוך כדי הדיון, נובעת מהרעיון כי אנשי המקצוע בפסיכולוגיה אמורים לראות תמונה רחבה ורבדים שונים במטופל: תוך נפשי וחוץ נפשי, בתוך הפרט, במשפחה ובקהילה. תפקידנו ייחודי בתוך התרבות של האנטי מיינד בה אנו חיים, שכן ישנו מחסור בעולם כיום בחשיבה, התעמקות והשתהות. אך הסיבות המייחדות אותנו הן אלה שמקשות עלינו להיות חלק מהמערכת הציבורית הקונקרטית. תחום האבחון הוא הדבר היחיד הברור שמייחד אותנו. אין עוד מקצוע שעובר הכשרה ארוכה, ובמציאות של היום אין עוד מקצוע שיוצא לממסד ומדבר על איכות ההכשרה ועל חשיבותה.

בנוסף, במעגל השיח התפתח גם דיון על הקושי להראות יעילות מקצועית ולהימדד, אך נראה שגם מקצועות אחרים מתקשים להראות זאת וזאת איננה בעיה הייחודית למקצוע.

פסיכולוגיה קהילתית – בהנחיית אור לוי - פסיכולוג חינוכי מומחה, שפ"ח תל אביב, ויחיאל אסולין - חבר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית

הדיון נפתח באמירה כי הפסיכולוגיה שמרנית ומקדמת ערכים המפרקים את הקהילה. היא מכילה עמדה אינהרנטית של עיסוק בפנים למול הסתכלות החוצה. בתוך קבוצת הדיון הייתה שונות רבה בשאלה האם אנחנו כפסיכולוגים רלוונטיים לקהילה. אחת ההבחנות שעלו בדיון הייתה כי הפסיכולוגיה הקהילתית מסתכלת על המבנים הקהילתיים שקיימים בתוכה ותופסת את עצמה בתווך בין הפנים אישי לחוץ אישי. כך, במעגל השיח דובר על הפער בין שפות פנים לחוץ. נשאלת השאלה כיצד פסיכולוגיה העוסקת ביחיד, המביא עימו קושי, מחלה, בושה או סוד שעלולים לקבע לגביו סטיגמה בעולם החיצוני לטיפול, יכולה להפוך לנושא נגיש ולא מאיים שניתן לדבר עליו בציבור הרחב, באופן כזה שאנשים יוכלו להודות כי הם נמצאים בטיפול פסיכולוגי, או כי טיפול פסיכולוגי סייע להם.


תיק תקשורת – בהנחיית אלית מרדו ויואב בליי - חברי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית

בדיון דובר על תדמית הפסיכולוג כמשהו קר ומרוחק, המקושר לחולי נפש, לסטיגמה ואף לדברים שאינם אתיים. כל אלה משפיעים על הדרך השלילית בה נתפס הסקטור. נשאלה השאלה כיצד שוברים את התדמית הזו? 

בדיון עלו רעיונות שונים לשבירת התדמית: הפצת סיפורים אישיים יותר, חשיפת האדם שמאחורי הפסיכולוג.
מהדיון עולה רצון להציג תמונה מורכבת, למול המציאות של התנהלות התקשורת, שם אין מקום למורכבות.
בנוסף עלה נושא הייחודיות של הקושי לשווק את תחום הפסיכולוגיה - ישנו קושי לשווק מקצוע כל כך רגיש, במיוחד כאשר ישנה סטיגמה משמעותית הנוגעת למחלות נפשיות.

טיפול, מחקר והמציאות במגזר הציבורי – בהנחיית ד"ר ליאת הלפמן - פסיכולוגית חינוכית מומחית, ושי איתמר - חבר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית

בדיון בחנו את מקומו של המחקר בעיצוב שירותים פסיכולוגיים. 

מהדיון עלתה חשיבות ההפריה הדו-כיוונית של המחקר והפרקטיקה. נשאלה השאלה עד כמה יש מקום להנגשה של מחקר לשטח מחד ושל צרכי השטח למחקר מאידך. בנוסף, נשאלה השאלה עד כמה הדיאלוג בין הטיפול למחקר צריך להתנהל מול גורמי מדינה?

מהדיון עלה כי ישנו צורך בעיקר ביצירת קשר עם התקשורת, מכיוון שמקבלי ההחלטות לא דווקא יתעניינו במחקר ובהטמעת תוצאות המחקר בפרקטיקה. ישנו צורך בשילוב של טיפול ומחקר כמו שקורה עם רופאים באוניברסיטאות ובבתי חולים. השירות הציבורי מוכתב על ידי המציאות הכלכלית ולכן יש חשיבות בשימוש במחקר ככלי המבסס את הרלוונטיות ואת הצרכים הקיימים, ומאפשר לדעת מה לבקש בכדי להשיג טיפול יעיל במסגרת הציבורית.

הכשרה ולמידה לצד מתן שירותים – בהנחיית נעם יצחקי, פסיכולוגית חינוכית מתמחה, שפ"ח נתיבות, ועד המתמחים בפסיכולוגיה חינוכית, ד"ר אלונה רודד - פסיכולוגית חינוכית מומחית, שפ"ח תל אביב וד"ר יובל הירש - חבר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית

מהדיון עלה כי נושא המומחים לא מקבל מענה; אין יכולת ציבורית לשמר מומחים. זאת ועוד, נראה כי ישנה הטרוגניות גדולה בדרך בה המתח נחווה.

ישנו פער בין דרישות השטח לצרכי המתמחים. הפער בא לידי ביטוי בהכשרה, בהתאמה ובאיכות המענים לעומת העבודה בפועל. ישנו פער בין הצורך בסטנדרט לצורך בגמישות ובשונות מותאמת. ההשלכות של המתח מתבטאות באיכות ההכשרה ויוצרות צורך בהדרכה פרטית, בכדי לתת מענה לצרכים של הפסיכולוגים לאורך תהליך ההכשרה ולתת מענה לשונות של הלקוחות מול המסגרות. מהדיון עלתה מורכבות נוספת, הנובעת מיחסי הכוח בין המדריך למודרך ומובנית בתהליך ההכשרה.

נראה כי המצוי מורכב ומגוון, אבל הרצוי מורכב לא פחות, וכי אין תשובה ברורה וחד משמעית והשיקולים הם מגוונים.

יום העיון העלה תמונה רב גונית ומורכבת של מצב הפסיכולוגיה הציבורית, כמו גם תחושה של דחיפות וחשיבות עצומה של המאבק למען פסיכולוגיה ציבורית.