צוות בטיפולנט
המצאת הויאגרה ללא ספק הדירה וממשיכה להדיר שינה מעיניהם של מטפלים מיניים: נגישותה של הויאגרה (באמצעים חוקיים ובלתי חוקיים) והפתרון הקל והמיידי שהיא מספקת לבעיות מיניות, הופכת אותה לאלטרנטיבה נוחה לטיפול המיני. אלא שדווקא הפתרון המיידי והנוח שמספקת הויאגרה מטשטש פעמים רבות את הגורמים הפסיכולוגיים והבין אישיים המורכבים העומדים בבסיס הסימפטומים המיניים. פסיכולוגים ומטפלים מיניים מביעים חששות לגבי 'מדיקליזציה' ו'פתולוגיזציה' של המיניות בכלל והמיניות הנשית בפרט.
מאז הומצאה הויאגרה לטיפול בבעיות זקפה, מושקעות אנרגיות רבות בחיפוש אחר "הויאגרה הנשית" להגברת התשוקה המינית בקרב נשים. ממבט ראשון נראה כי המין הנשי אכן זקוק לויאגרה משלו: במחקר שנערך בארה"ב ב-1999, נמצא כי 43% מהנשים בגילאי 18-59 חוו סימפטומים של ירידה בתשוקה המינית, חרדות בנוגע לתפקוד המיני וקושי להינות ממין או להגיע לאורגזמה. תוצאות דומות הושגו במחקר שפורסם לפני כחצי שנה.
למרות נתונים אלו, רק 12% מהנשים אשר דיווחו על סימפטומים הנוגעים להיעדר תשוקה מינית דיווחו על חוויה של מצוקה או אי שביעות רצון הנובעים מקשיי התפקוד המיני. עובדה מפתיעה זו מעלה על סדר היום תהיות לגבי ממשות הצורך בחיפוש האינטנסיבי אחר פתרון תרופתי לבעיית היעדר התשוקה המינית בקרב נשים.
ארגונים פמיניסטיים וקבוצה של נשות מקצוע התומכות ב"ראייה חדשה של המיניות הנשית" רואות את ההתמקדות בטיפול הרפואי כשגוי במהותו. לטענתן, ה'מדיקליזציה' של קשייהן של נשים בתחום המיני יוצרת פתולוגיזציה של מיניותן וניסיון ליצור מיניות אחידה וזהה בין המינים. לטענתה של ד"ר Leonore Tiefer, למשל, אבחון ירידה בתשוקה המינית כ"בעיית תפקוד מיני" אינה מדויקת- פערי התשוקה המינית בין גברים לנשים מייצגים הבדלים ממשיים במיניות, והטיפולים התרופתיים מטשטשים הבדלים אלו ומכוונים להשגת סטטוס מיני המתאים לגברים, ולאו דווקא לנשים.
טענות מסוג זה מעלות על סדר היום את סוגיית אבחנתם של קשיים מיניים. לטענתה של קבוצת "הראייה החדשה", הגישה הרפואית לטיפול בירידה בתשוקה המינית מתבססת על הגדרת מיניות נורמטיבית כמיניות הכוללת מעגל שלם של עוררות מינית ואורגזמה. מעגל זה מתעלם, לטענתן, מהשונות והגיוון הגדולים הקיימים בצורכיהן המיניים של נשים.
גישת "הראייה החדשה" זכתה לביקורת רבה מצד רופאים ואנשי מקצוע אשר הצביעו על הפער בין קבלתה בחום של הויאגרה הגברית להתנגדות האידיאולוגית שמעוררת הויאגרה הנשית. עם זאת, תוצאותיו של מחקר שפורסם ב-2008 אכן מעוררות מחשבה לגבי הפער בין חוויתן של נשים לבין הדגש הרפואי בטיפול בהן: בקרב כ-50 נבדקות אשר חוו קשיים מיניים נמצא כי 65% שייכו את קשייהן למערכת היחסים בה נמצאו, 20% להקשרים ספציפיים, 8% לבעיות פסיכולוגיות ו-7% בלבד קישרו את קשייהן לבעיות רפואיות. בהתאם, טוענות נשות "הראייה החדשה" כי קלינאים אינם אמורים להתעלם מבעיות מיניות של נשים, אך עליהם לפתח גישה טיפולית המתייחסת לגורמים סוציו-תרבותיים, כלכליים, בין אישיים, פסיכולוגיים ורפואיים בו זמנית. כך, למשל, קלינאים צריכים לקחת בחשבון מצבים בהם קשיים מיניים נובעים מהעומס הכרוך מהמחוייבויות המשפחתיות-תעסוקתיות, תחושות בושה בגוף, בורות הנובעת מהשכלה מינית לקויה וכן הלאה.
תמיכה לטענה זו מתקבלת ממספר מחקרים בהם נמצא כי טיפול בויאגרה בלבד נמצא כבלתי יעיל, בעוד שטיפול אשר שילב התערבות רפואית עם טכניקות פסיכותרפויטיות (למשל טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות) הביא לשיפור משמעותי. תוצאות אלו רלוונטיות, אגב, הן לטיפול בנשים והן לטיפול בגברים.
1. Rebecca A. Clay, The Debate Over Love Libidos, Monitor on Psychology, Vol 40 (4), p. 32-35.
2. Brooks, Gary R.; Levant, Ronald F, Is Viagra Enough? Broadening the Conceptual Lens in Sex Therapy with (Heterosexual) Men: A Case Report, International Journal of Men's Health. Vol 5(2), Sum 2006, 207-215.
3. McCarthy, Barry W, Integrating Viagra into cognitive-behavioral couples sex therapy, Journal of Sex Education & Therapy. Vol 23(4), 1998, 302-308.
