חיפוש

התצלום בעיני המתבונן– פוטותרפיה

פורסם על ידי טלי גלסקי

ראיון עם עם נירה שירן-מזרחי, ראש התוכנית לפוטותרפיה באוניברסיטה הפתוחה: עבודה טיפולית על תמונה מצולמת מהאלבום הפרטי, מהאינטרנט או ממגזין סוללת שביל אל תהליך פנימי משמעותי.

ידיים. ידיים מעשנות וידיים נחות, ידיים צעירות וידיים מבוגרות. כשאוסף של צילומי ידיים באמתחתה נכנסה נירה שירן-מזרחי למועדון של נפגעי צונאמי ביפן. "ביקשתי מכל אחד מהם לבחור צילום שיכול לספר חוויה מחייו", היא נזכרת. "היה שם איכר שידיו חרושות קמטים. הוא בחר תמונה של יד גברית זקנה שמחזיקה שיבולי אורז. הוא סיפר כמה חשובה לו האדמה, ואיך הוא מתמודד עם מה שאיבד. אשתו בחרה בצילום של ידיים מנגנות על פסנתר. היא אהבה לשמוע את בתם מנגנת, אבל הצונאמי סחף גם את הפסנתר.

אחר כך ביקשתי מהם לצייר את הידיים שלהם. אישה אחת ציירה יד עם כוכב על כל אצבע, וטבעת אחת מאוד מפוארת. כשלקחתי את כף היד שלה בידי, ראיתי עור צח ולבן בלי אף קישוט. כשאמרתי לה את זה, היא סיפרה שכל חייה היא מטפלת באנשים חולים במשפחה, וכל מה שהיא רוצה זה קצת זוהר".

צילומים הם כלֵי העבודה של נירה שירן-מזרחי, ראש התוכנית ללימודי תעודה בפוטותרפיה בבית הספר חשיפה של האוניברסיטה הפתוחה. זהו מסלול הלימודים אשר מיועד למטפלים ולצלמים אשר מסייעים לאוכלוסיות שונות, והוא נמשך שנה.

מה מייחד את הפוטותרפיה כדרך תראפויטית?

"זוהי שיטת טיפול באמצעות צילום, אשר כוללת שלושה מרכיבים: צלם, אובייקט ומצלמה. כל אחד מאלה משפיע ומושפע. הצילום משקף מציאות, ומעורר באופן מיידי חוויות, רגשות, זיכרונות, ערכים ותרבות. העבודה היא על תמונות של המטופלים או על תמונות ממגזינים ומהאינטרנט".

מה התפקיד שיש לתמונה בטיפול?

"לצילום יש אמירה משלו, הוא מתווך. אבל הסיפור שיעלה ממנו הוא תמיד הסיפור של המתבונן, ויש לכך סיבה פשוטה - אין סיפור אחר. כל אחד מספר את מה שיוצא ממנו. "בתקופה שלנו, כולם מצלמים ומתעדים כל הזמן. הפוטותרפיה לוקחת את ההתבוננות בתמונה צעד אחד קדימה: עורכים שינויים בתמונה ועובדים על זה". בעבודה על צילום משלבת שירן-מזרחי טכניקות של כתיבה יצירתית, אמנות, מוסיקה, דראמה ופלייבק.

שירן-מזרחי מספרת על חוויה שלה מלימודיה. "עבדנו על נושא המשפחה באמצעות טרנספורמציה של תמונה משפחתית. הבאתי תמונה מילדותי, וכשהבטתי בה, שמתי לב שכל המצולמים בה, מלבדי, כבר מתו. שיכפלתי את התמונה, וחתכתי את כל הדמויות שיצאו מחיי, אחד אחרי השני, עד שנשארתי לבד - ילדה קטנה בקרית טבעון. בשלב הבא לקחתי את החיזוקים שקיבלתי מאז - ילדַי, והוספתי אותם בצילום במקום אלה שנעלמו מחיי. הם אלה שעומדים עכשיו בצילום מאחורי הילדה שהיא אני".

איך את משלבת כתיבה בעבודה על תמונה?

"בין השאר, כותבים מכתבים. למשל, באחת הקבוצות ביקשתי לכתוב לדמות במשפחה. אחת המשתתפות שכחה להביא תמונה, ולכן הצעתי לה לגשת לערימה של ז'ורנלים ולבחור משם תמונה. בצילום שהיא בחרה הייתה דמות שצועדת מן התמונה החוצה. היא החליטה לכתוב לדמות הזו, שייצגה עבורה את אבא שלה, שעזב אותה. היא לא הפסיקה לבכות. שאלתי אם היא רוצה להפסיק, אבל היא ענתה שזו הזדמנות עבורה, ואף ביקשה לעמוד מול הכיתה ולקרוא את המכתב בקול. אחר כך היא אמרה, שהמכתב הזה רוקן אותה מכל הכעסים, ועכשיו היא מוכנה לפגוש אותו. מה שמעניין הוא, שזה אפילו לא היה צילום של המשפחה האמיתית שלה".

נשמע שהצילום הוא טריגר, רק צריך לדעת מה לשאול עליו.

"בתראפיה באמנות, התוצר הוא רק השיקוף של התהליך. החלק המשמעותי הוא התהליך".

נירה שירן-מזרחי היא ראש התוכנית לפוטו-תראפיה בבית הספר חשיפה, אוניברסיטה הפתוחה, עוסקת בטיפול באמנויות, מחברת הספר "מנדלה" יחד עם אביה עוזני (הוצ' אופוס, 2011), לימדה גם במכללת אורנים, בסמינר הקיבוצים ובמכללת רידמן.

כתבה: טלי גלסקי