חיפוש

התערבות בינאישית (IPT) לאנשי טיפול - פרופ' יעל לצר

פורסם על ידי נורית רוקח

מבוא

בתאריך ה-20.09.19 התקיים במכון מפרשים שבמכללה האקדמית ת"א-יפו יום למידה בנושא התערבות בינאישית לאנשי מקצועות הטיפול. במהלך היום הציגה פרופ' יעל לצר מודל טיפולי אשר מבוסס על הפסיכותרפיה הבינאישית (Interpersonal Psychotherapy). פרופ' לצר היא פרופסור בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, מקימה ומנהלת בעבר של המרכז להפרעות אכילה ברמב"ם ושל בית שיקומי למתמודדות עם הפרעות אכילה קשות בשם 'צידה לדרך'. פרופ' לצר הוכשרה בתחום הפסיכותרפיה הבינאישית אצל ד"ר סקוט סטיוארט, פרופ' מירנה וייסמן ופרופ' לנה ורדלי מאוניברסיטת קולומביה בארה"ב ומאוחר יותר התמחתה בפסיכותרפיה בינאישית עם הפרעות אכילה על פי ההכשרה של פרופ' דניס וינפלי.

הטיפול הבינאישי החל את דרכו בסוף שנות ה-60 ומייסדיו הראשונים היו ג'ארלד קלרמן ומירנה ויצמן מאוניברסיטת ייל. השיטה מתבססת על הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ובתחילת דרכה התמקד הטיפול באנשים הסובלים מדיכאון. מחקרים קליניים שנערכו על ידי ויצמן ולקרמן באוכלוסייה של סובלים מדיכאון, הצביעו על יתרון משמעותי לטיפול זה (IPT) על פני טיפול תרופתי ובשנת 1984 פירסמו את המודל הטיפולי שפותח וכונה "פסיכותרפיה בינאישית לטיפול בדיכאון". לפי הנחת היסוד של IPT, דיכאון מתרחש בהקשר בינאישי וחברתי ובבסיסו עומדת בעיה ביחסים. לכן, IPT מתמקד בזיהוי ושינוי היחסים הבין אישיים שתרמו להופעת ההפרעה ושימורה. אף על פי שמודל ה-IPT פותח לראשונה עבור טיפול בדיכאון, הוא יושם בהמשך גם להפרעות נוספות ומחקרים רבים הוכיחו את יעילותו לאורך זמן במגוון מצבים נפשיים.

לפי השקפת העולם של ה-IPT, כיוון שיחסים בין אישיים הם מרכיב מרכזי בבריאות המנטלית של האדם, יש להתמקד באופן בו אירועים המייצגים אובדן, שינוי, קונפליקט או חסכים בין אישיים, בקשרים קרובים של המטופל משפיעים על בריאותו המנטלית. המטרות של המודל הינן: (1) למזער את הסימפטומים הפתולוגיים על ידי שיפור התפקוד החברתי והבינאישי, (2) לבנות ולשפר את מקורות התמיכה שעומדים לרשותו של המטופל ו-(3) לשפר את מיומנויות התקשורת הבינאישית שלו כך שתהיה יעילה ותומכת יותר, תוך יצירת פתרונות לבעיות בינאישיות. 

בסיס תיאורטי

המודל שואב את תפיסת עולמו משילוב בין שלוש תיאוריות של הוגים מרכזיים בפסיכולוגיה. ראשית, מעבודתו של הארי סטאק סאליבן, אשר טען כי לא ניתן להבין או לפרש אנשים במנותק מההקשרים הבינאישיים ארוכי הטווח שלהם. טענתו של סאליבן שברה את הפרדיגמה על פיה ניתן להבין את נפש האדם רק ביחס לחמש שנות חייו הראשונות והוא טען כי בני אדם נתונים כל הזמן לאינטראקציות בין-אישיות אשר יכולות לתרום או להזיק לבריאותם הנפשית. שנית, המודל הושפע מעבודתו של אדולף מאייר אשר עסק בהשלכות פסיכופתולוגיות של הסתגלות חלקית לסביבה חברתית. לבסוף, תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי ומרי אנסוורת' מהווה את הגישה המרכזית עליה מתבסס מודל ה-IPT. התיאוריה דנה בחשיבות השפעתה של התקשרות מוקדמת על יחסים בינאישיים ופסיכופתולוגיה בעתיד, מתוך הבנה כי התקשרות הנה קשר רגשי עמוק וממושך, המחבר בין אדם לאדם מעבר לזמן ולמרחב.

מודל ה-IPT התעצב גם לאורו של זרם הטיפולים הקוגניטיביים-התנהגותיים (CBT). בתוך כך למשל, ניתן למצוא השקה רבה לתיאוריה הסיו-סוציאלית של מרשה לינהאן אשר מניחה כי פסיכופתולוגיה מקורה במפגש בין נטייה גנטית מסוימת לסביבה. על פי מודל ה-IPT, לכל אדם יש פרה-דיספוזיציה גנטית (רגישות) כל שהיא, אשר ממקמת אותו על ציר הפסיכופתולוגיה. כיוון שממצאים מחקריים הדגימו את גמישותה של מערכת העצבים, מודל ה-IPT נשען על ההנחה כי שינוי התנהגותי ופסיכולוגי יכול להוביל לשינוי משמעותי בפעילות המוחית ובתפקוד של האדם. על כן, הסביבה של האדם נתפסית כחשובה לא פחות מן המטען הגנטי שלו ועל פי המודל הביו-פסיכו-סוציאלי, המפגש בין גנטיקה, סביבה ומבנה אישיות הוא אשר יוצר את ההתנסות האנושית. בטיפול על פי מודל ה-IPT המטפל יתמקד בעיקר בהיבטים של הסביבה מפני שאלו המרכיבים אשר ניתן לשלוט בהם. גם אם המטפל יקח בחשבון את הגנטיקה ומבנה האישיות של המטופל, הוא אינו שואף לעשות בהם שינוי.

אלמנטים דומים נוספים בין טיפול IPT וטיפול CBT הינם ששני סוגי הטיפולים מוגבלים בזמן, ממוקדים ונוטים להתמקד בהווה והמטפל נמצא בהם בעמדה אקטיבית. יחד עם זאת, ב-IPT המוקד של הטיפול הוא היחסים הבינאישיים של המטופל ואילו ב-CBT המוקד הוא החשיבה והקוגניציה שלו. יש לציין כי מודל ה-IPT לא מתעלם לגמרי מהחשיבה והפרשנות של המטופל במהלך הטיפול, אך אלו אינם מהווים את מוקד העבודה הטיפולית. במחקר שנעשה על ההבדלים בין CBT לבין IPT, נמצא כי בטווח של שלושה חודשים מתחילת הטיפול, ישנו יתרון ל-CBT על פני IPT, בעיקר מפני שההקלה בסימפטומים מהירה יותר בטיפול CBT. עם זאת, בטווח הרחוק של חצי שנה ושנה לאחר הטיפול, נמצא יתרון מובהק ל-IPT. עוד נמצא כי מטופלים אשר החלו את הטיפול עם פסיכופתולוגיה קשה (רמה סימפטומטית גבוהה) וערך עצמי נמוך, הגיבו טוב יותר לטיפול באמצעות IPT מאשר טיפול ב-CBT. כמו כן, שיעורי הנשירה ב-IPT נמצאו נמוכים יותר מאשר ב-CBT.

עקרונות מרכזיים וארבעה "אזורי בעיה"

בדומה למקורותיו הקוגניטיביים-התנהגותיים, מודל ה-IPT הוא טיפול מוכח מחקרית אשר נשען על פרוטוקול עבודה מובנה ומודרך, מוגבל בזמן. בדרך כלל מדובר על טיפול של בין 6-20 מפגשים לאורך תקופה של כשישה חודשים. בעבודה במודל של ייעוץ בין אישי (IPC) ניתן אף לעשות תהליך קצר עוד יותר של כ-3 מפגשים. עם זאת, ישנן הפרעות איתן מומלץ על עבודה בפרוטוקולים ארוכים יותר, כמו למשל בהפרעות אכילה שם לא נקיים פחות מעשרים מפגשים. על אף שטיפול ה-IPT עבר כברת דרך מאז פיתוחו הראשוני וכעת הוא נחשב לטיפול כוללני ביותר, עדיין ישנם מצבים בהם הוא אינו מומלץ. בתוך כך, הוא אינו מתאים לאנשים אשר סובלים מפסיכוזה פעילה או הפרעה בי פולארית בשלב המאני הפעיל, מפני שהמרכיב ההתנהגותי הסוער מקשה על האפשרות להגיע לתובנה בינאישית. כמו כן, הוא פחות מתאים לאנשים המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי, עם מוגבלות שכלית או עם קושי שפתי ראשוני. בנוסף, לא מומלץ לנהל טיפול על פי עקרונות ה-IPT כאשר ישנה התמכרות או אבחנה ראשונית אחרת אשר דורשת התערבות מיידית לאיזון המטופל. 

מודל ה-IPT מתמקד ב"כאן ועכשיו" ומנסה לענות על השאלה כיצד ניתן לשפר את המצב הנוכחי של המטופל. לפיכך, הוא אינו חוזר לעבר ומנסה לתת משמעות דינמית לאירועים בחיים המוקדמים. ההתמקדות של המודל הינה במצבי חיים נפוצים ואוניברסליים אשר מתקיימים מעבר לגורמים כמו גיאוגרפיה, מגדר וטיפוסי אישיות. במסגרת המודל זוהו ארבעה אזורי קושי מרכזיים ואוניברסליים אשר חוצים תרבויות ואשר במסגרתם אנשים נוטים לחוות מצבי דחק, אותם נהוג לכנות "אזורי בעיה". אזורים אלו כוללים אובדן, שינוי בתפקיד ומעברים (עבודה, לידה, חתונה, הגירה), קונפליקט משמעותי בחיים (מריבה, אי הסכמה, עימות) וקשיים בתקשורת בינאישית או תחושת בדידות חברתית (כאשר אין לאדם קישורים בין אישיים על מנת ליצור קשרים). לכל אזור בעיה מטרות טיפול שונות ותהליך טיפולי שונה.

כאשר אזור הבעיה זוהה כשינוי תפקיד, מטרות הטיפול יתמקדו בעידוד של הבעת אובדן ואבל על התפקיד הישן, קבלת התפקיד החדש באופן חיובי יותר וציוד המטופל בכלים על מנת שיוכל לחוות את המעבר באופן קל יותר. כאשר אזור הבעיה שזוהה הינו אבל ושכול, לרוב מדובר על אבל שלא עובד כראוי ובא לידי ביטוי בבדידות ותחושת אשמה כבדה, חוסר תפקוד או אבל כרוני. אבל מסוג זה יתקשר על פי רוב בעניין לא פתור מול האדם שאבד. לפיכך, מטרת הטיפול תהיה עזרה בעיבוד האבל, יצירה של קשרים ותחומי עניין חדשים, קישור בין הסימפטום לבין האובדן ועידוד המטופל לשיח על האובדן ועל הרגשות הנלווים אליו.

קונפליקטים משמעותיים ובינאישיים הוא אזור הבעיה הנפוץ ביותר ומדובר במצב בו למטופל ישנן ציפיות לא תואמות לגבי מערכת יחסים עם אדם משמעותי בחייו. באזור בעיה זה מטרות הטיפול כוללות זיהוי של אופי הקונפליקט, הכרה בו, שינוי דפוסי תקשורת בלתי אדפטיביים ושינוי הציפיות במערכות יחסים, בעוד הדגש הוא כמובן על לימוד ותרגול של מיומנויות תקשורת בינאישיות. כאשר המטפל מזהה כי מוקד הבעיה הוא קונפליקטים בינאישיים, עליו לעשות אבחנה של דרגת הקונפליקט בה נמצאת הבעיה על מנת להתאים את הטיפול ועל פי המודל ישנם שלושה שלבים של קונפליקט בהם אדם עשוי להיות מצוי:

Renegotiation - כאשר מתקיימת תקשורת ביחסים אך היא לא מוצלחת ולא יעילה. זהו השלב הנפוץ ביותר וכאשר המטופל נמצא בו הטיפול ינסה ללמדו להעביר לצד השני מסרים ברורים יותר.

Impasse - מצב שבו אין כל תקשורת או דיון לגבי הקונפליקט. מדובר בשלב אפוף ייאוש אשר לרוב מתרחש בו צמצום גדול של דפוסי התקשורת ביחסים. אומנם, ישנה תקשורת באשר לענייני יום-יום אך אין תקשורת כלל בנושאי הקונפליקט. למרות זאת, בשלב זה לשני הצדדים ישנו רצון לשפר את המצב. על הטיפול לנסות ולהביא את הצדדים למצב של דיבור ואף מריבה לגבי אזור הקונפליקט. ניתן לעבור משלב זה לשלב הראשון במידה וישנו שיפור בתקשורת.

Dissoultion - מדובר בשלב החמור ביותר ולכן לעתים קשה להביאו לפתרון. בשלב זה אין תקשורת כלל וגם לא תקווה שתהיה כזו בעתיד. בדרך כלל, לפחות אחד הצדדים רוצה בסיום מערכת היחסים. במצב זה חלק ניכר מהטיפול הוא ביצירת תקשורת מדומה, בין אם דרך דיאלוג מדומה (משחק תפקידים) או דרך כתיבת מכתב, אשר יענו על הצורך במגע בינאישי ובתרגול של מיומנויות תקשורת.

אזור הבעיה האחרון הינו ליקויים או קשיים בכישורים בינאישיים, אשר בדרך כלל יבוא לידי ביטוי דרך תלונות על בדידות ושעמום. מדובר באנשים שלהם היסטוריה ארוכה של בידוד חברתי או מערכות יחסים לא מספקות וקצרות. מטרות הטיפול בתחום זה כוללות הפחתה של הבדידות החברתית על ידי שיפור מיומנויות חברתיות ועידוד יצירת קשרים חדשים במקביל לחיזוק הקשרים הקיימים. הדגש בטיפול זה הוא על לימוד ותרגול של מיומנויות חברתיות ובינאישיות. מטרות הטיפול יהיו להפחית סימפטומים בלתי אדפטיביים; להחזיר את האדם לתפקוד; לקדם שיפור ברמת המודעות באשר למקור הבעיה והקשר בין אירוע לסימפטום; לשפר התנהלות בין אישית ולבסס תקשורת יעילה יותר; להביא להבנה של קשר מעגלי בין האירוע, מצב הרוח, רגשות, מחשבות, יחסים בינאישיים וסימפטום. באופן בסיסי, במסגרת הטיפול ננסה להתמקד בגורמי תמיכה אשר יש למטופל בהווה ובשאלה כיצד אנו יכולים לפתח ולגייס גורמי תמיכה אלה. מטרת העל הינה לשפר את המיומנויות הבינאישיות, באמצעות העברת מסר ברור, קצר וענייני, ובכך לשפר את חווית ההתקשרות עם דמויות משמעותיות בהווה, ולהרחיב את סוכני התמיכה.

ההנחה היא שכאשר האדם שרוי במצבים בהם הוא חווה קושי וכאב, הוא מזין את הסימפטום הבינאישי שלו (דפוס ההתקשרות) ופועל דרכו באופן לא מקדם. ניתוח כזה של המצב נקרא Chain Analysis והוא מתייחס להבנה של ההשפעה של מרכיבי האירוע, הרגש והמחשבות על היחסים הבינאישיים ועל הסימפטום. הנחת היסוד במודל הינה שמרבית האנשים מתקשים לחבר בין אירוע, רגש ותגובה. לפיכך הקישור בין אירוע לסימפטום הוא לב הטיפול אך לרוב הוא גם עשוי להיות החלק הקשה ביותר בו. כאשר קישור זה קורה, הוא מוביל לתובנה עמוקה אצל המטופל ולרוב מאפשר לו לעשות שינוי משמעותי בחייו. ניתן לשים לב במקום זה, למידה של הישענות על עקרונות ה-CBT, ברצון לקדם תובנה לגבי הקשר בין אירוע, פרשנות, רגש ותגובה.

3 שלבים בטיפול

השלב הראשון: תחילת הטיפול

השלב הראשון שונה בין טיפול IPT קצר לבין טיפול IPT ארוך. הטיפול הקלאסי הינו של 20 מפגשים בעוד שטיפולים קצרים יותר ע"פ השיטה דורשים יותר מיומנות. בטיפול הקלאסי, שלב ההתחלה הינו של חמישה מפגשים של הכרת המטופל והבעיה, כאשר במפגש החמישי מוצגים אבחנה וחוזה טיפולי. האבחנה נעשית על בסיס ארבעת תחומי הבעיה אשר הוצגו קודם לכן ועל כן על המטפל להחזיקם בראש לאורך כל פגישות האבחון. במידה ויש מספר מוקדי בעיה, על המטפל לבחור מוקד אחד בו הטיפול יתמקד. במהלך חמשת המפגשים, יש לקחת אנמנזה בסיסית מהמטופל תוך התמקדות בשאלה מדוע הוא הגיע לטיפול ומדוע דווקא עכשיו. כמו כן, ישנו נסיון להתעמק באופי ובעוצמת הסימפטומים שמהם סובל המטופל על מנת להגיע לאבחנת DSM. בשלב זה ניתן גם להיעזר בשאלונים להערכת אבחנה ספציפית ולנסות להעריך האם יש צורך בטיפול תרופתי מעבר לטיפול הנוכחי.

לאחר גיבוש אבחנה, על המטפל לעשות פסיכו-הדרכה (psychoeducation) לגבי הסימפטומים מהם סובל המטופל ולגבי הטיפול. פסיכו-הדרכה נעשית גם באשר למקומו של החולי בחיי המטופל ולכן יש לתת לגיטימציה לקשייו של המטופל כאמיתיים, תוך הדגשה כי מדובר במחלה אשר גורמת למגבלות בתפקוד ומתן הסבר אודות מגבלות אלו. בנוסף, המטפל ינסה למפות את מעגלי הקרבה של המטופל מתוך הבנה של אופי וטיב היחסים הבינאישיים הקרובים שישנם. לצורך זה, המטופל מתבקש לשרטט מספר מעגלים אחד בתוך השני ולמקם את האנשים בחייו אשר משפיעים עליו במעגלים אלו בהתאם למידת הקרבה שלהם אליו (המעגל הקטן ביותר הוא הקרוב ביותר). האנשים הקרובים אליהם מתייחס המטופל יכולים להיות חיים או מתים ויכולים להוות השפעה טובה או רעה. לאחר מכן, המטפל מבצע תחקיר של מעגלי הקרבה, ובוחן הן את הדמויות שנכתבו בהם והן את הדמויות שלא נכתבו תוך בחינה מעמיקה מדוע.

בהמשך, נעשה מיפוי בינאישי שמטרתו לייצר הבנה של התפתחות הסימפטום, בקונטקסט אירועים ויחסים בינאישיים, ברצף החיים. המטפל יבקש מהמטופל למקם על ציר את הופעת הסימפטומים אל מול אירועי חיים שונים בחייו אשר קשורים ביחסים בינאישיים. תרגיל זה מסייע למטופל ולמטפל לזהות יחדיו את אזור הבעיה העיקרי. בפגישה החמישית יוצג למטופל סיכום ההערכה, תוך שקיפות מלאה ושיתופו בנימוקים באשר להחלטות המטפל אודות אופי הטיפול. לבסוף, יוצג למטופל החוזה הטיפולי אשר כולל את תאריך ההתחלה ותאריך הסיום של הטיפול, פירוט לגבי סוג הקשר בין המטפל והמטופל במהלך הטיפול, מיקום הטיפול והציפיות ממנו, כמו גם ציון כי לכל מפגש מתלוות משימות שאותן יש לבצע בבית.

השלב השני: שלב הביניים

על אף שנעשית עבודה רבה בשלב הראשון, שלב הביניים הינו לב ליבו של טיפול ה-IPT. מטרת השלב הראשון היא ליצור שפה משותפת בין המטפל והמטופל ולהתחיל לקדם מודעות לגבי הקישור בין הסימפטום לבין יחסים בין- אישיים. בשלב הביניים, המטפל הופך פחות אקטיבי ומעביר את האקטיביות אל המטופל. מפגשי הביניים הינם מפגשים 6-12, כאשר במפגש השניים-עשר כבר מתחילים בדרך כלל לדבר על הסיום. בשלב זה ישנה התחלה של עבודה אינטנסיבית על מוקד הבעיה שנבחר והשאיפה העיקרית היא ביצוע קישור בין הסימפטום למוקד הבעיה ולאירועים או מצבים בינאישיים. המטרה היא שחיבור זה יהפוך להיות חלק מצורת החשיבה של המטופל כאשר הוא יוצא מן החדר והדבר יעודד שינוי במערכות היחסים בחייו אשר קשורות לאירוע או לקושי הבינאישי. הטכניקות העיקריות בשלב זה הינן התמקדות במטרות, יצירת קשרים, קישור בין סימפטומים ליחסים בינאישיים, עידוד של ביטוי רגשי, זיהוי ושיום רגשות, עידוד תקשורת בונה ואנליזה תקשורתית. אנליזה זו היא טכניקה מרכזית בשלב הביניים וכוללת תחקור של היחסים הבינאישיים עד כדי כניסה לפרטים מאוד קטנים. המטפל ירצה לדעת מה קדם לאירוע שזוהה כטריגר, מה היה מצב רוחו של המטופל, מי היו האנשים סביבו וכן הלאה. המטרה היא להגיע למצב בו הקישור בין אירוע, סימפטום ויחסים בינאישיים עומד לנגד עיניו של המטופל בכל עת. בשלב זה, המטפל נוהג לעשות ניטור על מנת לדעת היכן נמצא המטופל מבחינת הסימפטומים שלו, כאשר הניטור יכול להיעשות גם דרך שאלונים.

שלב שלישי: שלב הסיום

בשלב הסיום, אשר מתקיים בין פגישות 16-20, ישנו מרווח רב יותר בין הפגישות הטיפוליות (לרוב פעם בשבועיים). בשלב זה המטופל משיג שליטה רבה יותר בסימפטומים כמו גם הבנה רחבה יותר לגבי הקשר בין הסימפטום לבין היחסים הבינאישיים. בשלב זה המטפל ירצה לסכם מה הושג בטיפול ועל מה עוד יש לעבוד, כמו גם לזהות יחד עם המטופל את סימני האזהרה לנסיגה ולהציע תכנית פעולה למצבים אלו. יש לציין כי במידה והמטפל והמטופל בוחרים להמשיך את הטיפול (גם אם במעבר לטיפול דינמי-חקרני) אין לדלג על שלב הסיום. לאחר סיום הטיפול ניתן להמשיך בניטור של המטופל והסימפטומים שלו אך בתדירות נמוכה יחסית (פעם בחודש- חודשיים).

הפרעות אכילה ו-IPT

הפסיכותרפיה הבינאישית מוכרת כמודל מוביל ומבוסס מחקרית לטיפול בהפרעות אכילה מסוג בולימיה והפרעת אכילה התקפית. טיפול מבוסס IPT עבור הפרעת אכילה (IPT-ED) דומה בבסיסו ל-IPT עבור דיכאון וממוקד בקשיים ביחסים הבינאישיים ב'כאן ועכשיו'. יחסים אלו מהווים את ליבת הבעייתיות בהפרעת אכילה ותורמים להתפתחותה ולשימורה. אחת הסיבות לכך שטיפול IPT אשר ממוקד ביחסים עשוי להיות מתאים במיוחד בהפרעות אכילה, קשורה בכך שלרוב הפרעות אכילה מתפרצות בגיל ההתבגרות וגוררות אחריהן פגיעה משמעותית ביצירת קשרים חברתיים. מטופלים עם הפרעות אכילה, ובמיוחד עם בולימיה, פונים לטיפול לרוב לאחר מספר שנים של התמודדות עם המחלה, במהלכן השתמרה נטייה להסתיר סימפטום מהסביבה ולקיים קשרים חלקיים ביותר עם אחרים. טיפול מבוסס IPT יכול לעצור את המנגנונים הללו, מפני שבבסיסו הוא מייצר התבוננות על הבעיה והאירועים בתוכה ברמת מערכות היחסים של האדם.

במסגרת טיפול IPT-ED המטפל ינסה לפתח יחד עם המטופל ערוצים של תקשורת נעימה ותמיכתית עם קרוביו. מהלך הטיפול מתחיל מביצוע של ניטור לסימפטומים של ההפרעה ובעיקר לאירועים אשר קדמו להתקפי האכילה או ההתרוקנות. כמו כן, בשלב הראשוני, בדומה למהלך טיפול סטנדרטי של IPT, המטפל יעשה פסיכו-הדרכה על הסימפטומים ועל ההפרעה. עבור הפרעת אכילה זהו אלמנט חשוב במיוחד ולכן חשוב שהמטפל יכיר את ההפרעה ואת דפוסי ההתנהגות שלה היטב. שלב ההדרכה הפסיכו-חינוכית אמור לנסוך ביטחון בקרב המטופל כי המטפל שלו מבין את עולם התוכן שלו ואת הרציונל המפעיל אותו. בנוסף, טיפול מסוג זה יהיה מלווה תמיד במעקב תזונתי כיוון שבעבודה עם הפרעת אכילה לעולם לא נעשה טיפול רק עם מטפל אחד. 

על הכותבת – נורית רוקח

מתמחה בפסיכולוגיה קלינית במכון שדות בתל אביב. מנהלת את יחידת המחקר של מכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו.