חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • התינוק הסמוראי – על השילוב הקטלני של הורות-הליקופטר והפחד מהחמצה

התינוק הסמוראי – על השילוב הקטלני של הורות-הליקופטר והפחד מהחמצה

פורסם על ידי רועי סמנה

מאמר זה מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו.

אוגדן, המתייחס לנבואת האורקל מדלפי ללאיוס ויוקסטה במיתוס של אדיפוס, מציין כי במונחים של ימינו, "האימה שבנבואה זו שקולה לכך שבבית החולים היו מזהירים מראש כל זוג בכניסתו לאגף היולדות, שהילד שעומד להיוולד להם עתיד לרצוח אותם ביום מן הימים" (אוגדן, 2013, עמ' 151). מהיכרותי עם כמה וכמה הורים צעירים אני יכול להעיד כי לא מעט אנשים חווים עצמם נרצחים במובנים מסוימים על-ידי ילדם עוד הרבה לפני הפצעת השלב האדיפאלי.

דני (פרטי המקרה בדויים), מטופל בן 30 שאשתו הייתה מצויה בחודש השביעי להריונה, סיפר לי על חלום בו הופיע בחדר השינה שלו תינוק בבגדי סמוראי, תינוק שברור היה לו שהוא בנו העתיד להיוולד בקרוב. ידענו כי דני חושש מהשינויים הצפויים בחייו בעוד חודשים ספורים, אך החלום גילה לנו עד כמה. הלוחם בחיתולים נלחם בו באכזריות וללא מורא, בקרב על החיים והמוות. דני גילה לי כי בחלום, כשמצא את עצמו דחוק לפינה וכמעט משוסף על-ידי חרבו של התינוק-סמוראי, הוא הצליח להשליך את העולל מהחלון, אך התעורר עם בחילה קשה ותחושת אשמה. כשאנחנו חוקרים יחד את הפנטזיות שלו על הלידה המתקרבת, מסתבר שבאופן לא מודע הוא חווה את הילד הזה כאויב, כמי שעומד לכלות את זמנו הפנוי, לדרוך על חלומותיו ולהמיס את תקוותיו. לא רק שהתינוק הזה יעצור את הקריירה שלו, הוא למעשה יסגור לו דלתות רבות, יחסום לו אינספור דרכים. דני מבין פתאום שהוא רוצה לרדת מהרכבת הזאת, אך היא עזבה כבר מזמן את התחנה.

מעבר למאפיינים אינדיבידואליים (חשובים ביותר, ללא ספק), אני מאמין כי חוויה כמו זו של דני, חוויה של רצח על-ידי תינוק בן יומו, היא תוצאה של התנגשות, ואולי בעצם התלכדות, של שתי התופעות חברתיות המאפיינות את זמננו: האתוס של "הורות-הליקופטר" והפחד מהחמצה.

***

המונח "הורה הליקופטר" הוצג לראשונה בספר של ד"ר חיים גינות מ-1969, אך עם הזמן הפך וצבר פופולריות, עד שהגיע למילון מריאם-וובסטר ב-2011. מונח זה מתייחס להורים המרוכזים יתר על המידה בילדיהם, החגים סביבם כמסוקים, לוקחים מידה גדולה מדי של אחריות על חוויותיהם ובמיוחד על הצלחותיהם וכישלונותיהם. להורים כאלו קשה לראות את ילדיהם חווים תסכול ולכן הם עוטפים אותם בצלופן חונק, בצמר גפן מתוק, שמשאיר אותם בלתי כשירים להתמודדות עם מציאות החיים הלא תמיד פשוטה שמחוץ לחיק המשפחה. מעבר לנזק שהורות כזו עלולה ליצור עבור הילד (נטייה לדיכאון ולחרדה, נרקיסיזם וכישורי התמודדות בעייתיים) (Segrin, 2013), הורות כזו, המבלבלת בין מסירות להקרבה, שוחקת את ההורה ועלולה להפוך אותו לכלי ריק. האבות מעלים עצמם קורבן לילדיהם, האימהות מתאבדות על הזכות להיחשב ל"אמהות משקיעות" (כשם קבוצת הפייסבוק שהפכה למושא הסאטירה של התוכנית "ארץ נהדרת"). לרוב ההשקעה מתבטאת במעוף בין חוגי התפתחות שונים, הדרכות הורות למיניהן וייעוציים מייעוציים שונים, כמו גם ברכישות מוגזמות של בגדים וצעצועים לגיל הרך. "הורה ההליקופטר" הופך למטוס ללא טייס, הטס על אוטומט ולעיתים גם מתרסק. הביטול העצמי עלול לחזור כבומרנג, להוביל לניכור ולשנאה כלפי הילד (וויניקוט, 1949), שנאה שלעיתים קרובות מדי לא מוצאת מקום ראוי להיות מעובדת.

במקביל ל"הורות ההליקופטר" שהולכת וצוברת, כאמור, תאוצה בעשורים האחרונים, הופכת החברה בה אנו חיים, במידה רבה בשל הפיכתנו ההדרגתית לאורגניזמים קיבורגיים המורכבים מבשר, דם וטכנולוגיה, לחברה הפוחדת פחד מוות מהחמצה (פחד שקיבל את הכינוי FOMO) ומקדשת את אי-ההחמצה. חברה של פומו-סאפיינס (FOMO-SAPIENS) (סמנה, 2014) המתקשים לשאת תחושת הפספוס וחותרים למיצוי מלא של הפוטנציאלים שלהם, לעיתים קרובות גם במחירים לא סבירים. בעידן בו הרשת החברתית היא המטריצה עליה קם או נופל הדימוי העצמי שלנו וסביבה צומחות התקוות והחלומות שלנו, הפחד מהחמצה נוכח מאי פעם. הידיעה הברורה כי בכל רגע נתון מישהו ממכרינו חווה חוויה קולינרית, תרבותית או רוחנית משמעותית יותר מזו שאנו עצמנו חווים, לוחצת חזק על האמיגדלה ומעוררת את האימה כי החיים מתרחשים במקום אחר.

***

המעבר להורות, שהוא אחד המעברים הדרמטיים ביותר בחייו של אדם, וככזה גם בעל פוטנציאל משברי לא מבוטל, הוא אתגר משמעותי לזהותם של האם והאב הטריים. בולאס (2009), טוען כי העובדה שלזוג נולד תינוק עדיין לא מבטיחה שנוצרת משפחה, לשם כך דרוש שקבוצת ההורים תפנה או תיצור עבורו מרחב. כמו קנה במבוק המשכיל להתכופף עם הרוח בעת הסערה, על ההורים ללמוד לוותר על חלקים מעצמם, על מנת לפנות מקום לרך הנולד, להצליח להגמיש את צרכיהם עבורו. עם זאת, לאחר תקופת המושקעות ההורית הראשונית, עליהם גם למצוא מקום לעצמם ולהגיע לשיווי משקל מחודש, לאזן בין צרכי התינוק לצרכי העצמי שלהם. הסכנה היא שהורים יקרסו לאחד משני קטבים קיצוניים: קוטב שבו הוד מעלתו התינוק שואב לאורך תקופה ארוכה מהרצוי את כל משאביהם ולמעשה מאיין את הסובייקטיביות של הוריו (ברמן, 2004) או לחלופין  קוטב שבו ההורים, או לפחות אחד מהם (לרוב האב), מנסים להעמיד פנים כי דבר לא השתנה, החיים נמשכים במסלולם הקודם והילד הוא רק הערת שוליים מקרית, תופעת לוואי של יחסי-מין.

***

אבל גם אם ההורה הצעיר מצליח שלא לקרוס לאחד מהקטבים הללו, עדיין צפויה לו מלאכה לא פשוטה בג'אגלינג של החיים המודרניים. לצד הציפייה המופנית אליו מהסביבה להיות הליקופטר יעיל, המצליח לנווט בין כל צרכיו (עם או בלי מרכאות) של התינוק, מצופה ממנו גם שלא לוותר על כל מה שהיה לפני ההורות, ולמעשה על כל מה שהוא יכול, ולו תאורטית, להיות: "הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה... הכי טוב, הכי הרבה" (במילותיו של יהודה פוליקר בשיר "אני רוצה גם"). כלומר, להיות לא רק ההורה הטוב ביותר (ממש לא "טוב-דיו", "טוב-דיו" זה לחלשים) אלא גם איש או אשת הקריירה המצטיינים, האדם הכי מגניב בסביבה וכן הלאה. והכל כמובן מצולם ומתועד: במערכת הפיקוח של ההורות, הסופר-אגו הקולקטיבי שהוא הרשת החברתית, עליך לתייג את עצמך בשלל מופעי ילדים, חוגי יצירה ונופשים משפחתיים. אבל גם: בהשקות הכי נחשקות, בחופשות רומנטיות, בסיום התואר השלישי ובקבלת פרס העובד המצטיין. אילולא כן עליך להכיר בעובדה שנוצחת, שחבריך, עמיתיך לעבודה או שכניך עשו עבודה טובה ממך, הן בגידול ילדיהם והן במימושם העצמי. כשהאני האידיאלי הוא נוקשה בואכה רודפני, אין שום סיכוי להרגיש הורה טוב, לא כל שכן הורה שטוב לו. והילד, משטח הנחיתה האנושי? מה לגביו? כשלוחה נרקיסיסטית של ההורה, חייב גם הוא להגשים את כל הפוטנציאלים החבויים בו (פרויד, 1914). ועל כן, אין להחמיץ שום הזדמנות לגילוי, טיפוח או ניפוח של כישרונותיו, במיוחד אם אחד מהם הוא כזה שאבא או אימא קיוו בעצמם לממש ומסיבות כאלו ואחרות התפספס להם. התוצאה המצערת, אם כן, היא שהפומו-ספיינס מורישים לילדיהם את מאפייניהם: את הפחד מהחמצה, את הקושי לשאת תסכול, את הצורך העז לממש בכל מחיר את כל הפוטנציאלים ובעיקר את המרדף הבלתי-פוסק מסביב לזנב של עצמם. לפחות עד שיהיה להם צאצא משלהם.

 מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו.

על המחבר - רועי סמנה

רועי סמנה - פסיכולוג קליני מומחה המטפל במבוגרים ונוער בקליניקה פרטית בת"א. מדריך ומרצה בתוכניות לפסיכותרפיה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון.

ביבליוגרפיה

אוגדן, ת., לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.

Ginott, H., Between Parent and Teenager. New York, NY: Avon Books, 1969.

Segrin, C., Woszidlo, A., Givertz, M., and Montgomery, N., Parent and Child Traits Associated with Overparenting.Journal of Social and Clinical Psychology, 32: 569-595, 2013.

ויניקוט, ד. ו., (1949). שנאה בהעברה הנגדית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.

סמנה, ר., הפוסט שאסור לכם לפספס! מתוך: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1247

Bollas, C., The Evocative Object World. London and New York: Routeledge, 2009.

ברמן, ע., הנסיך המאושר, העץ הנדיב: הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית. שיחות, 19: 43-35, 2004.

פרויד, ז., (1914). הצגת הנרקיסיזם. בתוך: הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה, מבחר כתבים. תל אביב, רסלינג, 2014.