חיפוש

הצילו- עזרה ראשונה רגשית במסגרות חינוכיות ואחרות

פורסם על ידי פרופ' דניאלה קרמר-מור

כאשר תלמידים במערכת החינוך חווים אירועים טראומטיים במסגרת החינוכית (אלימות, תאונה) או מחוץ לה (מחלה, אובדן הורה), מערכת החינוך מציעה סיוע רגשי ראשוני. אך מה לגבי התלמידים הנחשפים לאירוע הטראומטי בעקיפין? פרופ' דניאלה קרמר-מור, ראש מרכז שי לפסיכותרפיה רב-ממדית במכללת אורנים, מתארת את השפעותיה העקיפות של הטראומה ומציגה מודל להגשת עזרה ראשונה רגשית מקיפה במסגרות החינוכיות.

מספר מקרים לאילוסטרציה:

בטיול שנתי בכתת תיכון התרחש אסון, נער נפל לתהום בזמן צילום הנוף. ההיערכות הראשונית לחילוצו, להחזרת הילדים המידית לביתם ולקיום מספר מפגשים של תלמידים שחזו באירוע עם היועצת החינוכית של בית הספר, התקיימו על פי הנהלים המקובלים. עדיין לא נחקר כמה מן התלמידים שנכחו בטיול אך לא היו בזירה המידית ותלמידים בכתה אחרת שרק שמעו על האסון, סובלים מאוחר יותר מסיוטי לילה, מחרדות ומהתנהגויות נמנעות. עד שאותם קורבנות עקיפים של הטראומה לא מגיעים לטיפול נפשי שנים רבות מאוחר יותר (ולא כולם מגיעים), השפעת האירוע על מספר עצום של בני נוער שלא זכו להתייחסות מקצועית תומכת בשעות הקריטיות שלאחר האירוע אינה ידועה. השפעה זו נותרת למעשה בלתי ידועה לקהל הרחב, אך מורגשת מאד בקרב אנשי המקצועות הטיפוליים.

בגן ילדים מסוים התאבד הורה של אחד הילדים. ברוח הזמנים היום, הגננת הסבירה לילדים שההורה נפטר והילד עצוב והזמינה אותם לצייר ולהכין לילד אלבום שיוגש לו כשהגננת תלך לבקר את הילד. אשת מקצוע טיפולי נשלחה לסייע לילד עצמו, וניתן לומר בכך שהנושא טופל כהלכה. אכן, התקדמות גדולה היא זו לעומת שנים בהן נושאים כאלה הוסתרו והיו אפופים סודיות. למותר לציין שהאירוע לווה בהלה גדולה והתלחשויות בקרב הורי הילדים, ושהילדים חשו בבהלה אך קיבלו בעיקר תשובות מתחמקות לגבי סיבת המוות של ההורה. התמודדות עם מות הורה של ילד צעיר, ועוד יותר עם התאבדות, קשה לכל המערכות, אך מותירה צלקות לא פשוטות בקרב ילדים בגיל צעיר ששומעים חלקי דברים שאינם מבינים, חשים שמסתירים מהם עובדות ומטייחים חלק מן המציאות. המערכת החינוכית וגם ההורים מצפים מן הילדים לחזור לשגרה מהר מאד, אך תוצאות הטראומה הלא מדוברת הזו ניכרים במינונים שונים במספר גדול של ילדים.

באחת מכתות ביה"ס הכינו את הילדים לכך שחבר שלהם שכבר נעדר זמן מה בשל ניתוח וטפולים כימותרפיים, יחזור לביה"ס ללא שיער. המחנכת עודדה את הילדים לשאול שאלות על המחלה בהיעדרו של הילד, וביקשה שלא להציק לו בשובו לכתה ולהתנהג כאילו "הכול כשורה". כשהילד חזר לביה"ס, הוא חווה התרחקות של חברים, בידוד וניכור. גם ילדים שניגשו אליו דיברו אתו בשפה מאד מהוססת ומלאכותית. החרדות שהמחלה וצלה מעוררות בילדי הכתה, התחושה שצריך לדעת להתנהג אחרת בקרבתו ולא להפגין סקרנות טבעית, וההבנה שגם המורה נבוך ואובד עצות ולא מעוניין להרחיב את הנושא שמעורר בכולם חרדות, נחרתות היטב בזיכרונם של ילדים אלה, שמתחילים לחשוש מכל כאב ראש ומכל בדיקה.

גם חברי הקורבנות זקוקים לעזרה ראשונה נפשית

אין להציג את חשיבות מיומנויות העזרה הראשונה בקרב האוכלוסיה הרחבה. המבנה ההיררכי ברור לכולנו: הרופא המומחה הוא הקצה העליון של הפירמידה הרפואית, כשמתחתיו בסדר יורד מצויים רופא המשפחה, אחיות ואחים, חובשים ומגישי עזרה ראשונה שעברו הכשרה בסיסית. כיום, יותר ויותר אזרחים פונים להשתלמויות בעזרה ראשונה על מנת להגיש עזרה מידית במצבי חירום עד שיגיע כוח מיומן יותר, ולהגיש עזרה רפואית בסיסית במצבי פציעה שבהם אין צורך בכוח מקצועי מיומן יותר. במוסדות החינוך ובמקומות עבודה נוספים נמצאים שלטים שמיידעים את כלל העובדים בהם, מי מוסמך להגיש עזרה ראשונה בשעת הצורך.

המודל המוצלח הזה, שמרשת ומשרת את כלל האוכלוסיה במצבי דחק רפואיים, לא מתקיים לגבי מצבי דחק ומצוקה נפשיים. גם פה ישנו פסיכיאטר שעומד בראש הפירמידה ונקרא לעזרה במצבים קיצוניים של התפרצות מחלות נפש. לצידו או מתחתיו בפירמידה עומדים הפסיכולוג הקליני, הפסיכותרפיסט והעובד הסוציאלי הקליני, מזומנים לתת סיוע נפשי לא תרופתי במצבי משבר. במסגרות החינוכיות נמצאים היועצים והפסיכולוגים החינוכיים שאמורים לטפל בילדים ובני נוער השרויים במצוקה נפשית בתוך המסגרת החינוכית, אך מפאת ריבוי המקרים וחוסר האפשרות להיענות לכל מקרה ומקרה, הם עסוקים פעמים רבות בעיקר ב"כיבוי שריפות" ובעבודה מערכתית מול סגל המורים והמנהל. רק מיעוט משעותיהם מוקצב לטיפול פרטני בילדים בעלי קשיים קיצוניים. המדרגה החסרה בפירמידת הגשת הסיוע הנפשי, הן בקרב כלל האוכלוסיה והן במסגרות החינוך, היא זו של מערך מיומן להגשת עזרה ראשונה רגשית לאנשים שנקלעים למצוקה רגשית בשל קירבה פיסית ו/או נפשית לאנשים העוברים משברים קשים, ולאנשים שסובלים ממצוקה רגשית כרונית או זמנית במצבים מורכבים.


במסגרות חינוכיות אנחנו עדים לחברים של ילדים שעוברים משברים, לאחים של ילדים שעומדים במרכז אירועים קשים ומטבע הדברים מוסטים הצידה כשההורים מתגייסים רק עבור הילד הנתון בלב הסערה. להורים, למורים ולמחנכות חסר ידע רלוונטי וחסרות מיומנויות סיוע רגשי בסיסיות. בשל היותם אובדי עצות ומבוהלים בעצמם, הם נוטים להתעלם מן הקושי או אף להחמיר אותו בתגובותיהם הלא מקצועיות. זהו גם המצב במסגרות עבודה ובישובים קטנים כגדולים. אין כתובת ברורה ומוגדרת שאליה יש לפנות כשאירוע קשה מתרחש ומצריך עזרה ראשונה רגשית.
כל מצב של התעלמות או של תגובה לא הולמת מקושי רגשי, גורר מחירים מידיים ועתידיים בהתפתחות האישית של הפרט הסובל, ובאקלים המיטבי (שכבר אינו מיטבי) של הסביבה החברתית המידית שלו. מיומנויות בסיסיות של עזרה ראשונה רגשית אינן בגדר הבלתי אפשרי, אך הן אינן אינטואיטיביות ורק אלה שלמדו אותן והתאמנו עליהן מול אנשים אחרים, תוך קבלת הדרכה בסיסית ומשוב, יוכלו להעניק אותן בצורה מקצועית והולמת. מדובר בידע תיאורטי בסיסי על מצבי דחק ומשבר ועל חרדות והשלכותיהן, בהכרת סימני מצוקה מגוונים וזיהויים בקרב ילדים, בני נוער ומבוגרים, ברכישת מיומנויות הקשבה אמפתית ומתן מענה אמין ורלוונטי שמשלב מידע חיוני, הנחיה והדרכה ברגעים של בלבול והצפה ריגשית. תפקיד איש העזרה הראשונה הרגשית הוא לתת מענה מהיר ויעיל, להעניק סיוע רגשי מתמשך למקרים שאינם קיצוניים ולא יגיעו לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי מחד, ולתת מענה מידי במקומות ההתרחשות במקרים קיצוניים, עד שיופנו לאנשי מקצוע מתחום הטיפול והייעוץ, מאידך.

אסור לשכוח גם את המצב המיוחד בארצנו, בעקבות מלחמות, פיגועים ותאונות דרכים. לאלה שעוסקים בטיפול בפוסט-טראומה ידוע שתגובה טיפולית בשעות הראשונות לאחר החשיפה לאירוע קשה, והתייחסות חברתית אוהדת ותומכת (בניגוד למתעלמת ומטשטשת) היא אחד המפתחות החשובים ביותר למניעת לקות פוסט טראומטית ((Roberts ,2010. לצערנו לא ניתן לשכוח שמספר הילדים בארצנו, שהיו עדים לפיגועים קשים ולתאונות קשות במסגרות בתי הספר או הישוב בו הם חיים, הם מרקיעי שחקים. טבעי שהעזרה המקצועית מוגשת קודם כל לנפגעים הישירים של האירועים, על ידי אנשי מקצוע, אך נזקים ארוכי טווח רבים היו יכולים להימנע אם מספר מורים או מדריכים בתוך כל צוות חינוכי היו פועלים למען שאר התלמידים והחניכים מתוך ידע, ולא על סמך אינטואיציה וכוונות טובות בלבד. הרבה טעויות חמורות (כהן, 2009) של הכחשת המציאות כמו הרגעה והשתקה ששירתו לרגע את המורה המבוהל בעצמו אך לא את תלמידיו, היו נמנעות. ההבדל בין שיתוק להתמודדות יעילה, הוא ההבדל בין שימוש במנגנוני התגוננות לפיתוח מנגנוני הסתגלות (סולן, 2007). פיתוח מנגנוני הסתגלות אצל מבוגרים ועוד יותר מכך בקרב ילדים ובני נוער, מצריך זיהוי מהיר של מצבם, התייחסות מקצועית מידית וקבלת תמיכה מושכלת ומשמעותית. חוסר התייחסות או התייחסות לא מקצועית מדמות סמכות בשטח, מעלה מאד את ההסתברות לפיתוח תסמונות פוסט-טראומטיות. כמי שעומדת בראש התוכנית להכשרת פסיכותרפיסטים רב-ממדיים והתוכנית להכשרת מגישי עזרה ראשונה רגשית, אני מלווה את טיפול המתמחים במקרים שונים ומגוונים. אי אפשר שלא להיווכח, שוב ושוב, שהימצאותו של אדם מיומן בסביבת ילדים, בני נוער, הורים ומורים בשלב הקריטי הראשוני, יכול למנוע החרפה קשה של חרדות, קשיי ריכוז, התבודדות ודכדוך, יחד עם שאר התסמינים האופייניים לתגובות פוסט-טראומטיות. אי המצאות איש עזרה ראשונה רגשית בשטח, גורם מאוחר יותר, במקרים רבים, לנזקים מתמשכים שמצריכים טיפול נפשי מעמיק ויקר.

אפשר גם אחרת

על מנת להביא לשינוי משמעותי בתחום הסיוע הרגשי, יש להשתחרר מן המיתוס לפיו פסיכולוגים ויועצות זמינים לכל ילד, בן נוער או מבוגר שזקוק לסיוע רגשי, ולבנות את המדרגה החסרה בפירמידת הסיוע הרגשי ע"י הכשרת אנשי מקצועות חינוכיים להגשת עזרה ראשונה רגשית בסיסית. חשוב שעזרה כזו תהיה זמינה לכל ילד ומתבגר ואף להוריו ולמבוגרים אחרים. יש להתחיל לפתח תכניות הכשרה שיספקו את החומר התיאורטי הנדרש, יעזרו לפתח מיומנויות מתן סיוע רגשי מידי ויאפשרו תרגול מודרך. אם בכל מסגרת חינוכית ואחרת, לצד שמותיהם של מגישי העזרה ראשונה, יהיו גם שמות ונתונים שיאפשרו גישה מהירה לאנשים שהוכשרו להעניק עזרה ראשונה רגשית לפרטים ולקבוצות, ניטיב עם עצמנו וניטיב לגדל ולהצמיח את הדור הבא, בחברה למודת אסונות ומצבי משבר.

הכותבת היא פרופ' דניאלה קרמר-מור, ראש התכניות לפסיכותרפיה במכללת אורנים

ביבליוגרפיה

כהן מנשה (17 נובמבר, 2009), ‏האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה, באתר פסיכולוגיה עברית
סולן רוני (2007), "חידת הילדות", מודן הוצאה לאור

Roberts NP (2010, 3), Kitchiner NJ, Kenardy J, Bisson JI. Early psychological interventions to treat acute traumatic stress symptoms. Cochrane Database Syst Rev . CD007944.