חיפוש

הפואטיקה של החלום - סיכום הרצאתו של ג'וזפה צ'יבירטזה

פורסם על ידי אור דוד

הכנס על החלימה בפסיכואנליזה הפוסט-ביוניאנית - בהשתתפות ג'וזפה צ'יביטרזה, התקיים ב24.3.2017, במסגרת תכנית לימודי ההמשך "זוויות מתחלפות: ביון וויניקוט" - תוכנית ללימודי המשך של מרכז ויניקוט בישראל, בביה"ס לאמנויות קמפוס אריסון.

הכנס התמקד בתיאוריית השדה של ביון ודוברו המרכזי היה ג'וזפה צ'יבירטזה, פסיכואנליטיקאי איטלקי ממובילי גישת השדה האנליטי בעולם. בתחילתו של הכנס הסביר צ'יביטרזה כי תיאוריית השדה מתייחסת למרחב הטיפולי כאיזור חי, שדה רגשי והתייחסותי המכיל לא רק את המטופל והמטפל אלא גם את זהותם, ההזדהויות וההשלכות שלהם. מתוך כך, הגישה מתייחסת למה שקיים ונוצר בין מטפל למטופל, כולל ההעברה וההעברה הנגדית כיצירה משותפת.

דוגמא ליצירה משותפת וספונטנית כזו, ניתן לראות בוינייטה שהציג צ'יבירטזה בתחילת דבריו: הפגישה הטיפולית קרובה לסיומה והמטפל והמטופלת שניהם עירניים לכך. כחמש דקות לפני סוף הפגישה המטופלת מפסיקה לדבר והמטפל חושב לעצמו, הממ... זה חדש! בדרך כלל הסיום דחוס בכל מה שלא הספיקה לומר. לאחר שתיקה, רגע לפני שהיא הולכת, המטפל אומר, זה כאילו ששמת את עצמך בסטנד-ביי לקראת סוף. המטופלת נעצרת, חושבת לרגע ואומרת, כן! משהו בין ביי-ביי, לסטנד ביי מי (Stand by me), שניהם צוחקים.

הפואטיקה של החלום

הרצאתו הראשונה של צ'יביטרזה עסקה בדרך בה החלום ממחיז את חיינו הנפשיים, כאשר הוא נותן צורה לסימפטומים גופניים ונפשיים כאחד. ההרצאה נפתחה בחלום מבעית עליו סיפרה מטופלת של צ'יביטרזה, אשר סבלה באותה תקופה מדלקות אוזניים חמורות ומפחד ממשי לאבד את שמיעתה. בחלום היא נמצאת במכונית בצד של הנוסע, כאשר מלמעלה מומטרים עליה צמיגי מכוניות וציפורים מתות אשר צובעות באדום את שמשת הרכב. על אף תחושת הפחד בחלום ומתוך כך שתחושת המוזרות בחלום ריתקה אותה, בחלום, המטופלת החליטה לצלם את המתרחש בטלפון שלה.

ככותרת משנה, ההרצאה עסקה בחיבור שבין הגוף לנפש, עליו ניתן להתבונן גם כרצף בין פרסונליזציה, לדה-פרסונליזציה. צ'יביטרזה הסביר כי החוויה השכיחה ביותר של דה-פרסונליזציה מתרחשת כשטראומה, גופנית או נפשית, משנה את תחושתנו הגופנית הרגילה - או אז אנו מבינים, מתוך כאב, שאנחנו חיים במקום שאינו מוכר, שעורנו איננו שלנו. החלימה, אשר מתקנת ובונה באופן מתמיד את העור הנפשי המגן עלינו מפני השפעות המציאות, משקפת תהליכים אלו.

הספק חלום ספק סיוט של המטופלת, אומר צ'יביטרזה, ממחיז באופן פואטי את מצוקתה. עבורה הפכו קולות של אחרים לצלילים מתכתיים ומרוחקים, וקולה שלה גם הוא נעלם. הדימויים שבסיוט אינם מזכירים ישירות את הטראומה המתהווה לה נתונה המטופלת, אולם אם אנו חושבים על חלימה כעל מטאפורה לחוויה הרגשית הנוכחית, כאשר הסיבה שלשמה נחלם החלום היא לחולל טרנספורמציה ברגשות קשים ולהפוך אותם ניתנים לעיכול ולהבנה, אפשר לראות כי החלום הצליח במידה מסוימת להשליט סדר בבלבול של המטופלת והעניק דימויים לחוויות גופניות. צ'יביטרזה, בהסתמכו על ביון, ציין כי תהליך החלימה מטרתו לתת משמעות לתחושות ורגשות ראשוניים, ובכך להפוך אותם לנסבלים יותר, לניתנים לעיכול.

צ'יביטרזה הוסיף כי בימים שלאחר החלום, חזרה המטופלת שוב ושוב אל החלום, בניסיון להבין את הסוד שבו, להזין את עצמה באמצעותו ולמצוא לו משמעות אפשרית. הוא ציין כי ניסיון זה הופיע גם בחלום, ברעיון שהיא יכולה ללכוד את המתרחש בעזרת מצלמת הווידאו בטלפון שלה, בכך להכיל אותו. הוא הוסיף כי רעיון זה נסך בה ביטחון במעין תחושה שלא הכול אבוד.

את הפעולה של הצילום בעת החלום צ'יביטרזה מכנה הפונקציה הפואטית של הנפש, ניסיון לעבודה פסיכולוגית לא מודעת. פונקציה זו פועלת הן בחלום עצמו והן בערות, בדמות 'מחשבת חלום בזמן ערות', של ביון, אשר נחווית לעיתים כ-reverie. צ'יביטרזה הדגיש כי בחר בתואר פואטי כיוון שברגשות עסקינן. כלומר, הענקת המשמעות אינה רק צורך בנתינת משמעות לוגית, אלא יותר מכך זהו צורך של הנפש והגוף לתת משמעות למה שקורה לנו. היכולת לחלום, שקיימת אצל כולם במידה כזו או אחרת, הינה היכולת לכתוב את "הפואטיקה" של הממשי, יכולת שביון מכנה reverie" אימהי" וויניקוט מכנה "מושקעות אימהית ראשונית". יכולת זו מסייעת ללידה הנפשית שלנו, היא המכוננת את הברית בין הגוף לנפש עליה אנו מבססים את התחושה הטבעית של החוויות הגופניות שלנו, אותה הברית שנפגעת או קורסת כאשר אנו נתונים לחוויות של דה-פרסונליזציה או דה-ריאליזציה (שהינן, לפי צ'יביטרזה, שני הצדדים של אותו המטבע).

צ'יביטרזה הסביר כי הלא מודע, לפי תיאוריית השדה, תמיד מוגדר ביחס לאחר או ביחס לקונטקסט בו הוא נטוע. זוהי האינטר-סוביייקטיביות של הנפש. מבחינת ביון, הנפש יכולה להתקיים רק בקבוצה, כמו שבעבור ויניקוט, אין דבר כזה תינוק ללא אם. במילים אחרות, סובייקט לא יכול להתקיים אלא על בסיס ההבנה שהוא חלק משדה של יחסים. מקום משכנו של האגו הוא השדה החברתי.

למשל בחלום, המטופלת מצלמת את המתרחש במצלמת הטלפון שלה, כך גם בעירות, היא מנסה (באופן לא מודע) לתעד ולספר את הטראומה שלה לעצמה, לסובביה ולמטפל שלה, על מנת לתקן את הברית בין הנפש לגוף בו היא שוכנת, ובינה לבין איך שהיא תופסת ונתפסת על ידי סובביה.

אמנם ניתן להתייחס לסמלים הרבים בחלום, למשל לזהות של הנהג הלא נראה, לציפורים הנופלות ולטלפון כאשליה טכנולוגית של חיי נצח. אך עבודת פיענוח זו, תהיה מנקודת המבט של המטופלת כמבודדת, ולא תסייע להענקת משמעות רגשית אינטגרטיבית (פואטית) לטראומה שחוותה.

החלום, צ'יביטרזה הסביר, מגביר את האותות הרגשיים הזעירים הקיימים בנו, על מנת שנוכל לשים אליהם לב, ולתת להם משמעות, ולשם עלינו להטות את אוזנינו.

צ'יביטרזה קישר זאת גם להקשבה שלנו למטופלים. במציאות, מה שנדמה למחשבה המודעת שלנו כהגברה, הוא הייצוג המדויק – גם אם רק לחלקיק שנייה – של האופן בו האירוע נחווה בעולם הפנימי, זוהי ההשפעה הרגשית הממשית שלו. לדבריו, זוהי הסיבה מדוע כאשר אנו מקשיבים למטופלים – אם אנו מבקשים לשפוך אור על המציאות הנפשית, עלינו לשים בסוגריים את המציאות הממשית, ולחלום יחד עם המטופל את הפגישה, על מנת לראות מה שהוא רואה באופן רגיש ועדין יותר.

צורת התבוננות ופרשנות בחלום – על פי צ'יביטרזה
בעת הטיפול, אומר צ'יביטרזה, מוטב להתמקד לא בקשר שבין הטראומה הממשית לחלום, אלא באופן הסיפור של החלום, כנגזרת של הכאן ועכשיו. אז נהיה מסוגלים לחשוב לדוגמה, שהחלום מצביע על אווירה שברירית, או אולי נבין טוב יותר את המחשבה על הרכב ללא נהג. התבוננות כזו תהפוך את חלום הלילה לחלום משותף של הזוג הטיפולי, ותכוון למציאת הנרטיב שעוזר להבין את החוויה הרגשית הנוכחית. חיפוש זה הוא נגזרת של כוונון (attunement) או של להיות אחד-עם (at-one-ment) – זה מה שהמטופל צריך הוא אומר, כמו שהתינוק זקוק להבנה המבחינה של האם בין בכי המסמן רעב, לבכי המסמן כי כואב לו או כי קר לו. הקשבה כזו מהוה חיפוש אחר רגעי מפגש, רגעים של הרחבת הלא מודע האינטרסוביקטיבי.

צ'יביטרזה נותן דוגמה לעבודתו עם החלום בעת הפגישה, בעזרת ה-reverie שלו. כך סיפר, שבעוד הוא מקשיב לחלום, וחש כי הוא ממש הולם בו, עלה בראשו סיפור מתוך הספר "אח לשינה" של רוברט שניידר. גיבור הרומן, לא סובל מאבדן שמיעה אלא מרגישות-יתר של שמיעה, המכאיבה באותה מידה. הוא לא מסוגל לסנן את הקולות והרעשים של העולם החודרים אליו, ונותר מולם חסר הגנה. גיבור הרומן, סובל מחוויה של דה-פרסונליזציה, אובדן החוויה הגופנית הרגילה שלו, שבמהלכה הוא מפתח כושר שמיעה יוצא דופן, בעוד גופו הופך למפלצת. הצבע הרגשי אשר בולט ב-reverie, מוסיף הבנה בזמן הפגישה. הבנה שאינה אינטלקטואלית, אך היא אינפורמטיבית ביותר, במובנה הגופני והרגשי. בעזרת ה-reverie החלה להתבהר בתוכו האימה של המטופלת כי אובדן היכולת החושית הפיזית תרחיק את כולם ממנה, גם אותו, שהשינוי הגופני יגרום לה להשתגע ולהפוך למנודה, כמו שקרה לגיבור הרומן בספר. מתוך חוויה זו, הוא יכל לדבר עם המטופלת ב"מבטא של אמת", שיתכן ולא היה מתאפשר אילו היה מגביל עצמו רק להבנה של החלום.

אם נאזין לה, צ'יביטרזה אומר, הפואטיקה של החלום, בין אם בלילה ובין אם בעירות, מאפשרת לנו למצוא מחדש את האחדות הפסיכו-סומטית של החוויה, בתוכנו וביננו לבין האחר. וכיצד עושים את זה? לדעתו של צ'יביטרזה, הגורם התרפויטי העיקרי בטיפול (ובטיפול של ילדים רואים זאת בצורה הכי ברורה) הוא ללכת או לרקוד באותו הקצב, לנסות להרגיש ביחד את מה שהמטופל מביא, בין אם זה חלום, או "מחשבת חלום בזמן עירות". כאשר אנחנו לא הולכים באותו קצב, הדה-פרסונליזציה של המטופל ישתקף בדה-פרסונליזציה של השדה האנליטי.

שדה הסובל מדה-פרסונליזציה יתפקד בצורה קונקרטית או אינטלקטואלית מדי. מה ניתן לעשות אם כן? צ'יביטרזה עונה בדרך עקיפה; אנו הולכים לסרטים, הצגות, או חווים אומנות באשר היא, על מנת להרגיש רגשות, לאחר צפייה בהצגה נצא מהתאטרון בהרגשה אנושית יותר. החוויה היא אינטלקטואלית, אך גם רגשית. זה האיחוד שאנחנו מנסים למצוא והכלי העיקרי שלנו בזיהוי המשמעות הזו הוא לחלום את הטיפול עם הגוף והנפש, לחבר רגש ומחשבה. בעזרת השפה ומאפיינים של שפת הלא מודע, שפת החלימה. על כן, דברינו צריכים להיות מיידיים, תקשורתיים, חיים ובעיקר, פשוטים. עלינו לגשת ללב העניין, בעזרת הסגנון הטבעי שלנו, החתימה הסובייקטיביות שלנו, אשר היא הסימן למעורבות העמוקה שלנו ובה בעת ליכולת להרגיש ולהתבונן ביחד. הוא מצטט מויקטור הוגו באומרו כי סגנון הוא המעמקים של הסובייקט הנקראים ללא הרף אל פני השטח.

בסיום דבריו אמר צ'יביטרזה, כי אוריינטציה כזו למפגש שמה במרכז את הניסיון המשותף לתת משמעות לחוויה אותה חווים המטפל והמטופל, וגם להשתנות המשותפת שלהם בתהליך. הוא הציע שכאשר העולם הפנימי של המטופל תופס מקום בתוך השדה האנליטי, ה-being המשותף, והפירוש חד הם.

על הסוקר - אור דוד

אור דוד הוא פסיכולוג מתמחה בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת בן גוריון ומנהל תכנית המנטורינג 'על הנתיב' בעמותת דולפין של שייטת הצוללות.

לקריאת מאמר של צ'יביטרזה שמרחיב רעיונות אלו ומהווה בסיס להרצאה נוספת מיום העיון, באתר מרכז ויניקוט בישראל לחצו כאן