חיפוש

הערות קליניות על מזוכיזם- תרגום מאמרה של דר' רות' אימבר

פורסם על ידי צוות בטיפולנט


בפסיכואנליזה אנו מבינים מזוכיזם כיכולת להפיק עונג מכאב או כנהייה אחרי סבל. מקורה של הבנה זו הוא בתיאוריית הדחף וברעיון של אינסטינקט המוות, אך פסיכולוגיית האגו ופרספקטיבת יחסי האובייקט העשירו את הבנת המזוכיזם. אולי בגלל שרעיון המזוכיזם נובע מהתיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית, גישת הפסיכואנליזה הבין אישית נטתה להתעלם ממכלול התופעות הנכללות תחת כותרת ההתנהגות המזוכיסטית.

למרות שסליבאן פטר את רעיון המזוכיזם כ"רעיון מעורפל" (1953), לדעתי הוא זיהה באופן מרומז כי ניתן להבינו כטקטיקה בין אישית להשפעה על אחרים. הוא זיהה את הרווחים העשויים להתלוות לסבל כהשגת הרגעה, סימפטיה וטיפול. אלא שנראה כי סליבאן לא הכיר ברעיון לפיו אשמה עשויה להביא להענשה עצמית, רעיון המהווה אבן פינה בתיאוריה הקלאסית על המזוכיזם. כיום אנו יודעים שהתנהגות מזוכיסטית עשויה לשרת צרכים התייחסותיים, כאשר היא מאפשרת שמירה על קשר רגשי של האדם דרך הזדהות עם אובייקטים אבודים. כמו כן, מזוכיזם עשוי להופיע בשילוב מאפיינים אישיותיים אחרים כנרקסיזם (קופר, 1988), לשם שימור תחושת זהות אישית, אוטונומיה ושליטה.

אני מאמינה כי יש רמז לרעיונות אלו ברעיונותיו של סליבאן לגבי טרנספורמציות הרסניות (Malevolent transformation). הוא הבחין בכך שיש אנשים אשר למדו בילדותם את חוסר הטעם ואפילו הסיכון שבחיפוש אהבה או רוך אצל מטפלים אדישים או דוחים. במקום להמשיך ולסבול את הפגיעה והאכזבה שבניסיון להשיג את הבלתי זמין, ילדים אלו לומדים לשנות את התנהגותם מחיפוש רוך לדחייה נזעמת או רשעות. כאשר הצורך ברוך בלתי מסופק, טרנספורמציה זו מגנה מהכאב והחרדה שבדחייה או הענישה המתקבלת בתגובה לחיפוש אחר מה שאין. אם ה"רשעות" זוכה לתגובת ענישה אשר לפחות היתה תחת שליטתו של הילד, הילד מצליח להשיג תחושה מסוימת של ביטחון: "אם אני המעצב של הסבל שלי, איני צריך לפחד להיות נתון לחסדיו של האחר".

תכונות מזוכיסטיות עשויות להתבטא ולהיות נוכחות במגוון אופנים (ברנר, 1959) ובחלק מהמקרים אף להיות מועילות (קרנברג, 1988). לדוגמא, היכולת לעבוד קשה עבור רווחים עתידיים נחשבת למזוכיזם אדפטיבי, בדומה לויתור על קינוח חודש לפני מסיבת בריכה. גרימת סבל וכאב עצמיים עלולים להיות גם דרך חיים פתולוגית, החוסמת כל אפשרות לחוות אושר או להשיג רווחים חיוביים. דפוס זה יכול להיות גם חזק יותר מהרצון להשיג שינוי באמצעות טיפול. בתיאורי המקרה הבאים אתמקד במזוכיזם מוסרי או נפשי, ולא במזוכיזם כפרברסיה מינית. ככל הידוע לי, אף אחת מהמטופלות שאתאר לא היתה מעורבת בפרקטיקות מיניות מזוכיסטיות.

אנה

הרופא אשר הפנה אלי את אנה היה האחרון מבין בעלי המקצוע הרבים אליהם פנתה אנה במטרה לשכך את סבלה וייסוריה. ללא תוצאה, היא התייעצה עם רופאי שיניים, רופאים המתמחים באלרגיות ומומחים לכאבי גב. כעת, בשנות השלושים המוקדמות שלה, נאמר לה כי כאביה הפיסיים אינם נובעים ממקור רפואי. המוטיבציה המרכזית שלה היתה לעבוד על הקונפליקט שלה לגבי כניסה להריון. מצד אחד, היא קנאה בתשומת הלב לה זכו אחיה של בעלה ואשתו מאז נולד בנם. מצד שני, היא לא ראתה כיצד תוכל להביא ילד ולטפל בו כראוי כאשר היא עצמה מתמודדת עם כל כך הרבה כאב וקושי.

אנה והוריה היו מהגרים, וחולי ואיום של אובדן היו חלק קבוע מעולם ילדותה. אמה היתה נכה אשר סבלה ממחלה שאנה הניחה כי נבעה בחלקה מעוני ותת תזונה שחוותה האם בילדותה, אך בעיקר מהיעדר טיפול רפואי מתאים. אמה של אנה נפטרה במהלך גיל ההתבגרות של אנה, ולמרות שידעה כי חייה של אמה שבריריים, מותה הכה אותה בהלם ואשמה. כמו כן, מות האם הותיר אותה חסרת אמון באופן קיצוני ברפואה הקונבנציונלית. אך היא למדה היטב את אויבה. לא פעם חשתי כי אני ניצבת בפני תלמידת רפואה מבריקה- עד כדי כך היה מקיף הידע שלה במדעי הרפואה. נעשיתי מוטרדת כאשר היא טענה כי מיקומו של מרקורי הוא שגורם לבעיותיה הרפואיות. ברגעים אלו, מידת השכנוע שלה גבלה בדלוזיה. כאשר שאלתי אותה כיצד היא רואה את הפסיכואנליזה, היא הודתה: "אני יודעת שאת מאמינה במה שאת עושה, אבל אני סקפטית ביותר". אנה היתה מיומנת ובעלת ניסיון רב בתחומי התזונה, הרפואה ההומאופטית, היוגה וכן הלאה. לעיתים חשתי כי היא רואה אותי כילדה נאיבית אשר הושארה בחשיכה על ידי הממסד האמריקאי.

הפחד שלה לתת לי להפוך משמעותית עבורה היה נוכח באופן ניכר. בפגישתנו השניה, באביב המאוחר, היא הודיעה כי תגיע רק למשך שלושה שבועות מאחר ותכננה לצאת לחופשה. אמרתי לה שאני אהיה בחופשה במהלך אוגוסט ושאלתי אותה האם לוח הזמנים שלה גמיש דיו כדי שתוכל לדחות את חופשתה לתקופה זו. מאחר ועבדה רק לעיתים נדירות, עבור משפחתו של בעלה, ולוח הזמנים של בעלה היה גמיש למדי, הנחתי שיוכלו לדחות את החופשה אך היא בחרה שלא. נסיונותי לבדוק עמה סירוב זה יצרו תחושה של מאבק כוחות, ונראה כי היא אינה מעוניינת להבין מדוע. כך שכבר כאשר התחלנו את הטיפול, היא הלכה למרכז מדיטציה אשר התמחה במקרוביטויקה.

אנה התלוננה על התעלמותם של אחי בעלה ואשתו. כעת היה להם תינוק וכולם 'עשו מזה כזה עניין'. למעשה, היא תמיד הרגישה מקופחת ומקנאה, החל מהגעתה לארה"ב, עקב תחושתה כי קרובים אשר כבר התיישבו בארה"ב לא עשו מספיק עבורה ועבור הוריה. היא היתה זועמת ומרירה כלפי כל מי שלא עזר למשפחתה ונדהמתי לראות באיזו חיות זכרה את הפחד המייסר, חוסר האונים והדיכאון איתם חיה, במיוחד בשנות חייה האחרונות של אמה. מעט לפני ש"אמה" של אנה נפטרה, אנה גילתה כי הוריה שמרו על סוד: כאשר אנה היתה כבת שנה, אמה הביולוגית נפטרה. למרות שסבתה הביולוגית עזרה לגדל את אנה בעת מחלתה של אמה, היא לא רצתה לגדל אותה לאחר פטירתה. לאביה של אנה היו צרות משלו: מלחמה, עוני, אובדן ועכשיו גם תינוקת לגדל לבדו. ואז, כאילו נענה לתפילה, הוא פגש את האישה אשר אנה האמינה תמיד כי היא אמה. הם נישאו במהרה והחליטו שלא לסבך את חייה של אנה עם האמת על אמה הביולוגית. כאשר אנה סיפרה לי זאת היא אמרה "את רואה, איבדתי את אמי פעמיים". כאשר התחילה מלחמת המפרץ, אנה הודיעה כי היא תבטל את פגישותינו עד שיהיה זה בטוח מספיק לנסוע בתחבורה ציבורית. היא התנצלה, אך היתה מבועתת כאשר הסבירה את אמונתה שהרכבת התחתית והרחובות לא יהיו עוד בטוחים מפני התקפות טרור, ואני חשתי שילוב של אמפתיה וחוסר אמון. פחדה ותחושת הפגיעות שלה היו עוצמתיים. הבנתי כי ברובד אחד היא באמת חשה בלתי מוגנת ושכפי שאמרה לי- עבורה מלחמה היתה דבר ממשי הרבה יותר מאשר ליתר האמריקאים. עם זאת, חשתי כי פחדה ממה שנגלה כאשר נחשוף את הכאב והזעם של ילדותה היו גדולים הרבה יותר מפחדיה מפיגועים ברכבת התחתית. אמרתי לה זאת, וציינתי שרצונה להישאר מוגנת בדירתה מייצג משאלה למקם סכנה פנימית מחוץ לה. פחדה מתקיפתו של סדאם חוסיין היתה השלכה של תחושתה כי אם נחשוף את הוריה המופנמים לביקורת וכעס בטיפול, נסתכן ב'פיצוץ' תשתיות עולמה הפסיכולוגי. אנה הסכימה כי היא חשה יותר כועסת עליהם מאז התחלנו לדבר על עברה וכי כעס זה מלווה בתחושת אשמה, מאחר והוריה חוו מספיק סבל ואובדן בחייהם. היא הבינה את הצעתי כי ייתכן וזהו מקור חווית הסכנה, אך לא היתה מסוגלת להסתכן בנסיעות אל הקליניקה.

הידיעה כי איבדה את אמה הביולוגית כתינוקת סייעה לאנה להבין מדוע היא חשה לא בטוחה באופן עמוק ומבועתת הן מאובדן והן מהתקשרות. יום אחד היא חיכתה ברחוב לבעלה, בוב, אחרי פגישה איתי. "הוא לא היה שם ואחרי חצי שעה הייתי בטוחה שהוא מת- אולי הוא נורה או נדקר על ידי שודד. מוקדם יותר חשבתי כי ייתכן שדר' ג', התרפיסט של בוב, קיבל התקף לב ולכן הוא לא יכל לעזוב, הוא מנע מבוב להגיע אלי. הרגשתי נורא, מסוחררת- האופן בו הרגשתי כאשר הייתי נערה והבנתי כי אמי עומדת למות, שלעולם לא תחלים. או כאשר חלמתי את החלום על עיניו המדממות של אבי... ידעתי שאם אתקשר לדר' ג' יענה לי רק המשיבון ולכן חזרתי לכאן, ביקשתי מהשוער לנסות להשיג אותך אך את לא היית. הייתי בתגובת fight-or-flight והייתי צריכה שירותים. השוער נתן לי להשתמש בשירותים והרגשתי טוב יותר לאחר מכן. הנחתי קומפרס קר על העורף... לא ממש התעלפתי אבל הרגשתי קרובה לכך מאוד, הרגשתי פאניקה, אימה... כאשר בוב עבר ניתוח, לפני כמה שנים, הייתי בטוחה שימות כמו אמא שלי". היא התעלמה מרגשותיה לגב חוסר היכולת הלמצא אותי.

במהלך תקופה זו, היא ובוב לא הפסיקו לחפש אחר תרפיות אחרות של עזרה עצמית. כאשר הצעתי כי כך היא נמנעת מלחוש תלויה בי מדי, היא הסכימה ברצון. גישתה ביטאה עמדה לפיה 'אף אדם נורמלי לא ישים את כל הביצים בסל אחד', במיוחד לא כשמדובר במישהו שאינו לוקח חלק ממשי בחייה.

בוב התחיל פסיכותרפיה כמה חודשים אחרי אנה, אך עזב אותה במהרה. למרות שאנה התפתתה לפרוש גם היא, היא אמרה "אנחנו תמיד 'תאומים'. אבל אני חושבת שאמשיך בכל זאת לזמן מה".

עם התקרבות הקיץ השני שלנו יחד, אנה היתה מודעת לכך שהיא מרגישה טוב יותר, והתנהגותה פחות בלתי הולמת מול אנשים אחרים. היא ביקרה את דודתו של בוב בבית חולים ולא הגיבה בעצבנות כבעבר. היא חשה כי אולי היא מסוגלת להיות אם. באחת הפגישות היא היא העירה כי הטיפולים האחרים עוזרים לה להרגיש טוב יותר, בדומה למערכת יחסים עם קרוב משפחה שאבד מזמן. שאלתי מדוע אינה כוללת אותי בטיפולים אלו, והיא השיבה: "אני לוקחת אותך כמובן מאליו, אבל אני לא חושבת שהייתי מוכנה לדברים אחרים לולא באתי לכאן". לאחר מכן, היא סיפרה חלום: "אנחנו יושבים ליד שולחן. אבא שלי יושב בצד אחד ואמי בצד השני. הוא רוכן קדימה ומנשק את לחיה. אני קמה ומנשקת את עורפה. השיער שלה אסוף למעלה ויש לה צוואר נאה. בחלום אני לא מפחדת מהגוף שלה, למרות שבמציאות פחדתי ממנו- כל כך מלא במוות, סבל ונטישה".

חודש לפני החופשה שלי, אנה החליטה לסיים אתה טיפול מאחר והוא נעשה קשה מדי עבורה. "אני ממשיכה לחשוב, למה אני צריכה להמשיך לספר לך את סודותיי כאשר אנשים אחרים לא עושים זאת". היא חשה אשמה על שהיא לוקחת כסף מבוב עבור הטיפול. שאלתי האם חשבה לבקש ממני הנחה. היא אמרה שלא, מאחר ולא תוכל להשתמש בכסף כבתירוץ, וצחקה. תהיתי אם היא חוששת שהקשר איתי פוגע ביחסיה עם בוב והיא הכחישה זאת. הצעתי שהיא חוששת מאוגוסט וחשה נעזבת על ידי והיא אמרה שזה בוודאי נכון. למרות זאת, בסוף הפגישה חשתי שאני הולכת עם הראש בקיר.

גרייס

גרייס הופנתה אלי על ידי התרפיסט שלה בנה אשר קיווה שטיפול בה יוכל להביא לשיפור ביחסיהם. בדומה לאנה, גרייס איבדה הורה בגיל צעיר (בתקופת בית הספר היסודי) ומשפחתה עקרה ממקום מגוריה כך שהיא נאלצה להסתגל לסביבה חדשה. בשונה מאנה, גרייס הציגה תמונה של אישה ואם המתפקדת היטב. בעלה היה מוזיקאי מצליח, היא היתה מרצה אטרקטיבית ורהוטה בקולג'. איש לא ידע כי היא בולימית כבר מתקופת ההתבגרות. ביום בו היא התוודתה בפני על הפרעת האכילה שלה, היא ציינה כי היא יש לה סוד משפיל לגלות לי. רק במהלך ההריון היא הצליחה להמנע מהתקפי הזלילה וההקאות היומיומיים.

אמה של גרייס נישאה מחדש לגבר אותו גרייס ראתה כאביה, למרות שבשונה מאנה תמיד ידעה כי היו לה שני אבות. היו לה זכרונות מועטים על אביה הביולוגי, שמת בפתאומיות. היא זכרה שבכתה ביום מותו אך כמעט ולא זכרה דבר מהחודשים שלאחר מכן, עד שהיא ואמה העתיקו את מגוריהן. האבל על אובדן חבריה וסביבתה המוכרת היה חי וממושך הרבה יותר מהכאב על אובדן אביה. אמה כמעט ולא דיברה עליו ומעולם לא הזכירה בפני גרייס מה משמעות מותו עבורה. זה היה שיעור חשוב בכיצד לקבור ולשלוט ברגשות מכאיבים, וגרייס למדה אותו טוב מדי. כאשר הדחקה פשוטה כבר לא הספיקה, גרייס שקעה בעיסוק אובססיבי באכילה, עליו נשענה במשך שנים.

בגיל ההתבגרות, גרייס ואביה החורג רבו לגבי הדייטים שלה ושעות החזרה. אמה הפצירה בה להתנהג היטב כדי לא לסכן את נישואיה. האם יכלה להיות ביקורתית ושתלטנית ולעיתים קרובות גרמה לגרייס אי נוחות כאשר העירה לה על היותה שמנמונת בילדות וההתבגרות המוקדמת. כאשר גרייס אכן למדה את הדרך הסודית לרזון, אמה לא הבחינה בכך. בעוד שגרייס חששה שהתמקדותי בדפוסי האכילה הלקויים שלה מכוונת לשליטה בגופה ורגשותיה, היא גם השתוקקה לכך שלא אשחזר את ההזנחה של אמה. בריסמן (1992) טען כי טכניקה אנליטית המתעלמת ממרכזיות התנהגות האכילה הלקויה בחיי היום יום של המטופלת היא מזיקה ביותר. הוא האמין כי יחס זה מהווה שחזור של יחסים בהם ההורה מתעלם מאספקטים של הרסנות עצמית של ילדם. בטיפול בגרייס, פעמים רבות השתמשתי במילים ודימויים הלקוחים מהספקטרום האוראלי והתזונתי, כך שהבולימיה לא תישאר חבויה. הייתי מודעת לצורך שלה בהכרתי בסימפטום שלה ובמסר שלי כי אנו יכולות לדבר יחד על בעיה זו. באמצעות שאלותיי, גרייס יכלה לזהות כי ההתקפים הבולמיים מגיעים פעמים רבות בתגובה לרגשות אינטנסיביים. כמו כן, זיהינו שכאשר היא ויתרה על הבולימיה הצורך שלה בתמיכה ואישור מהאנשים הקרובים לה הפך מודע יותר. אני מאמינה כי ההתמקדות הגלויה שלי בסימפטום היוותה חוויה מתקנת לשנים של סודיות והכחשה שלה ושל הוריה לגבי הפרעת האכילה שלה- דפוס שיצר התנהגות שהפכה עם השנים למאפיין בסיסי באדם שגרייס חשה שהיא.

בהתחלת הטיפול, בדומה לאנה, גרייס הביע חוסר אמון בטיפול, במיוחד מאחר ולא נתתי לה את ההדרכה לה ציפתה. כיצד הטיפול עובד? על מה היא אמורה לדבר? למה איני מייעצת לה? היא פיתחה פנטזיה לפיה אני עוברת בראשי על רשימת הקניות שלי בעוד היא מלהגת על הספה. למדנו להבין כי עבורה להיות מודרכת ונשלטת מזוהה עם היותה נאהבת. היא חששה שאני מעורבת בטיפול רק עבור הכסף. ובכלל, האם באמת יש לי ידע על הפרעות אכילה? אבל גם כשהיא הדפה אותי עם חוסר האמון שלה, ההתקשרות ההולכת וגדלה שלי אלי היתה גלויה. הכמיהה שלה לאהבה, תשומת לב וקבלה החלה להיות נוכחת בטיפול, בו יכולנו לבחון ולנתח אותה. לעיתים היא שכבה על הספה כשזרועותיה מתוחות לעברי, כאילו היתה מבקשת ממני לאחוז אותן. היא חלמה כי היא מצחצחת פיסת פרווה קטנה המצויה בכיסה. באסוציאציות שלה, היא נזכרה בשיחה שהיתה לה על מעילי פרווה ובאשמה שהיא חווה על כך שיש לה דברים טובים ויקרים. לאורך תקופה ארוכה היא לא היתה מודעת לגעגועיה אלי כאשר נעדרתי- ההפסקה בטיפול היתה רק הקלה מאחר ולא היתה צריכה לדאוג לבייביסטר.

מספר ימים לפני חופשת הקיץ שלי, לאחר שנתיים של טיפול, גרייס נכנסה ואמרה "מאחר ואני באה לפה כל כך הרבה, נראה כי עברו שנים מאז יום שישי". היא הקליטה סרט על בולימיה וצפתה בו, מבועתת מכך שבעלה יתפוס אותה בעת הצפייה. "אני מפחדת שלעולם לא אשתפר. אולי את לא יכולה לעזור לי. כאשר את לא מגיבה, אני מרגישה שאת לא שם, את אי שם, רחוק". אמרתי "כמו שלא אהיה כאן באוגוסט" וגרייס הגיבה בכעס, "אני מדברת על כשאת כאן. את באמת יכולה לעזור לי?". בזמן שדיברנו, היא שיחקה בעטיפת מסטיק ועיצבה אותה בצורת סירה. "משחקים" מסוג זה, עם עם טישו או פיסת נייר היו שכיחים למדי עבורה. התעלמתי מהביקורתיות שלה ושאלתי האם יש לה מחשבות כלשהן לגבי הסירה. "אולי אני מרגישה כמו ספינה טובעת. זאת סירת הצלה". שתיקה. "אבי וסבתי היו מפסיקים לדבר איתי כאשר הם כעסו". היא דיברה מעט על סירות בחייה ואז אמרה שפתח הסירה נראה כפה של כריש. שאלתי אותה מה עוד היא מבקשת ממני והיא אמרה "אולי אני רוצה שתאחזי בידי ותבטיחי לי שהמצב ישתפר". אמרתי שהיא מפחדת להרגיש את כל צרכיה כאילו אם תרגיש אותם היא תהיה כמו כריש שלא יודע שבעה. בפגישה שלאחר מכן היא אמרה שחשה כזאטוטה כאשר חיכתה בחדר ההמתנה, וסיפרה כמה משפיל עבורה לחוות את כל הרגשות הילדותיים האלו. "למה אני צריכה לעבור את כל זה?" היא אמרה ואז תהתה האם משפחתה וחבריה היו מקבלים אותה בכל מצב. שאלתי כיצד היא חשה לגבי והיא אמרה "את יודעת כל מה שיש לדעת... טוב... לפחות מה שאני יודעת". שאלתי מה עוד והיא אמרה שאינה בטוחה. שאלתי לגבי כרישים והיא צחקה: "עדיף שלא הייתי אומרת כלום". לאחר מכן, היא אמרה שהם אכזריים וטורפניים. אמרתי "הם יאכלו כל דבר" והיא אמרה "את יודעת, נזכרתי בחלומות שהיו לי בקולג'. הייתי בולעת תינוקות, אוכלת אותם. לא חשבתי על זה. תמיד הייתי מוטרדת מכניסה להריון". אמריה זו הובילה לדיון ברגשות משמעותיים של פרידה, אובדן והתקשרות.

מספר חודשים לאחר מכן היא הביאה לי ספר מרגש על בולימיה. היא הדגישה פסקאות רבות כדי שאדע מה משמעותי עבורה במיוחד. היא חשה בושה רבה לגבי הפרעת האכילה שלה והשתוקקה להשתחרר ממנה. מה יהיה אם היא לא תפסיק לאכול ופשוט תתפוצץ כבלון? אך לבסוף היא הסתכנה בויתור על הבולימיה. היא ידעה שמשמעות הויתור על הבולימיה היא גם שדבר מה משמעותי קרה בינינו. צרכיה, אולי, לא היו דוחים כפי שהיא תמיד חשה. ואולי זהו ההבדל המשמעותי בין שתי הנשים.

שתי המטופלות היו מבועתות מצרכיהן. פחדן הגדול ביותר היה מחוויה אינטנסיבית של מפגש עם צורך שאין באפשרותן לספק. עקב נסיבות חייהן הטראומטיות, שתיהן חשו כי בכל רגע אלו שהן אוהבות עלולים להתפוגג. איכשהו, גרייס הצליחה לשאת את הגבולות והפרידות של הקשר הטיפולי, מתוך תקווה להיפטר לבסוף מהסימפטום המשפיל. במשך תקופה ארוכה היא התמודדה עם התסכול שבסיטואציה טיפולית באמצעות הכחשתו. לואיס ובריסמן (1992) הדגישו כמה מאיימות עבור מטופלים בולמייים התלות והמעורבות בקשר עם אדם אחר, מאחר ואינטראקציות בין אישיות מקושרות עם שליטה על ידי האחר וקונפליקטים לא פתורים לגבי היפרדות. ניתן לראות זאת היטב בדוגמא של גרייס.

עבור אנה, התקרבותו של אוגוסט והיעדרותי שלי, של האדם אותו היא "לוקחת כמובן מאליו", כפי שנעדרתי ביום בו בעלה איחר להגיע- הציפה אותה בכאב והאובדן שחוותה עם מחלתה ומותה של אמה. בהתייחס למטופלים אשר איבדו הורה בגיל מוקדם, פלמינג (1972) הבחינה כי הם נוטים להתנגד ולא לאפשר לאנליטיקאי להפוך למשמעותי רגשית כדי להמנע מויתור על התקשרותם לאובייקט הפנימי האבוד. במקרים אלו, האנליטיקאי צריך להיות תגובתי וזמין יותר במטרה לבסס קשר משמעותי. אפילו אז, בכל מקרה, ישנם מטופלים שעבורם הרס וגרימת סבל עצמי יועדפו על פני הרגשות המכאיבים הנגרמים באופן בלתי נמע בטיפול. אני מאמינה שיש להיזהר כי ההתלהבות הטיפולית וההשקעה הנרקסיסטית בעבודתנו לא יעוורו אותנו לאפשרות שעבור מטופלים מסוימים, רווחים והתקדמויות זעירות הם הדבר המשמעותי ביותר שאנו יכולים לצפות לו.

Imber, Ruth R. Clinical notes on masochism. Contemporary Psychoanalysis, Vol 31(4), Oct 1995, 581-589

ביבליוגרפיה

Brenner, C. 1959 The masochistic character: Genesis and treatment J. Am. Psychoanal. Assoc. 7:197-226


Brisman, J. 1992 Bulimia in the late adolescent: An analytic perspective to a behavioral problem In: Psychotherapies with children: Adapting the dynamic process Ed. J. O'Brian, D. Pilowsky & O. Lewis. Washington D.C.: American Psychiatric Press.

Cooper, A. 1988 The narcissistic-masochistic character In: Masochism: Current psychoanalytic perspectives Ed. R. Glick & D. Meyers. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Fleming, J. 1972 Early object deprivation and transference phenomena: The working alliance Psychoanal. Q. 41:23-49

Glick, R., & Meyers, D. 1988 Masochism: Current psychoanalytic perspectives Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Kernberg, O. 1988 Clinical dimensions of masochism In: Masochism: Current psychoanalytic perspectives Ed. R. Glick & D. Meyers. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Lewis, O., & Brisman, J. 1992 Medication and bulimia: Binge/purge dynamics and the helpful pill International Journal of Eating Disorders 12 327-331

Sullivan, H. 1953 The interpersonal theory of psychiatry New York: W. W. Norton.