חיפוש

המטפל ומצפן לחייהם החברתיים של בני העשרה

פורסם על ידי ניצה ירום

מאמר זה מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו

תפקידים וקשיים של מטפלים מול התמודדות הורית ואי-נטישה של בני העשרה

בעבר, כשניטבע המושג 'גיל ההתבגרות' – דובר במציאות שבה בן או בת מגיעים לשלב בחייהם שבו הם מורדים בהוריהם כדי להשיג עצמאות ולכונן לעצמם בהדרגה זהות בוגרת, נפרדת מהזהות הילדית שלהם. כיום היחסים בין הורים לילדיהם הם פחות היררכיים, יש פחות מרות וכפייה ויותר שיח וכיפים משותפים, ואילו בני העשרה הם סמכות בענייניים טכנולוגיים וחברתיים, הזקוקים, בכל זאת, ללווי בעולם שהוא יותר פרוץ מבעבר. לעיתים קרובות ההורים העסוקים חשים הקלה כשהם פוטרים עצמם מאחריות מובנית ומעבירים אותה לילדיהם המתבגרים; קשה לעיתים להבחין בכך כשההורים מקושרים עם בני העשרה שלהם אונליין נונסטופ, מתחבקים ו'מסתחבקים' איתם בכיף. ניתן לומר שהיום ההורים הם אלה 'המורדים' במחויבות ההורית כשילדם מתבגר קצת, כי הם מוצאים עצמם מתרוצצים בין ריבוי מחויבויות – גם צריך וגם רוצים להספיק, לתקתק ולתקשר בכל זירות החיים. כך עלול בן העשרה שלהם למצוא עצמו נטוש במקרים רבים, או להפך, הוא יכול להיות מוחנק בעודו עצמאי כבר. בשני המקרים הוא זקוק לבחינת יכולותיו ולגיבוי בדרכו.

נדגים מציאות זו דרך המקרה של רועי בן ה-14. המטפלת של רועי העלתה בהדרכה את הקשיים שהיא חוותה בטיפול בו, החל מאי-רצונו לבוא לטיפול ועד מכלול ביטויים גופניים, שדרשו הבנה. מכיוון שהמקרה מפורט במקום אחר (ירום, 2010, פרק 4), אביא בקצרה היבטים טיפוליים הרלוונטיים לענייננו: רועי היה בן בכור, לו אחות צעירה, לאם גרושה, שנאבקה על בניית הקריירה שלה, עתה, כשהוא התבגר מעט. ההתעקשות  של רועי על כך שאי-אפשר להכריח אותו לבוא לטיפול, שהייתה קשה עבור המטפלת שלו בתחילת הדרך, הובנה בהדרכה כניסיון מצידו לשמור על האוטונומיה שלו. בפועל הוא דיבר בשטף בפגישות הטיפוליות שלו והתקשה לסיים אותן. בהמשך  עלו בטיפול עניינים גופניים שהציקו לו, מקשיי נשימה ועד הזעת יתר, שאותה רצה דווקא להסתיר מהמטפלת. תפקיד מרכזי שהמטפלת מצאה עצמה ממלאת עבור רועי, היה התעניינות מתמדת בקשייו ובתפקודו. בעיקר היא מצאה עצמה מתמקדת איתו בכעס שלו – על כך שהרבה תפקודים בסיסיים הועברו אליו על ידי אמו. הוא, כמתבגר, עדיין ציפה ממנה שתדאג לו, שתכין עבורו אוכל ובגד נקי, ו"את זה היא לא עשתה והשתיקה אותי" (עמ' 132). רועי חש דחוי ונטוש והתקשה להתמודד בחזיתות הרבות. במהלך הטיפול, הוא עבר מהכחשת קשייו - לשיתוף בהם, וגם בעיותיו הגופניות פחתו. המטפלת השתמשה בהדרכה שלה, במקרים רבים, כדי להבין עבורו ואיתו את המחאה שלו ואת הקשיים החברתיים שהוא עובר, שבוטאו תחילה דרך הגוף, בעוד שהוא הפך בהדרגה לבוטח יותר בעצמו.

הורים  אינם סוכני החיברות היחידים של ילדיהם, בייחוד עם התבגרותם. המרחב החברתי הממשי והווירטואלי של ילדים, במיוחד של בני העשרה, מתמצה בעיקרו בקשר שלהם עם בני גילם. המרחב החברתי שלהם בא לידי ביטוי בלחצים החברתיים המופעלים עליהם ובעיסוקם במיקום החברתי שלהם. הם ישויות חברתיות, וכבנים ובנות – הם מתחילים לגלות עניין בגופם המתפתח, במיניות שלהם ובמין השני, כשהם מוקפים בדגמים שהמדיה מספקת. בתנאים אלה נוצרת התבדלות של בני העשרה לעצמם. הם כבר גדולים ודעתנים, יותר מכפי שהיו לפני כן; הם מתבדלים בהתבגרותם, למרות קרבה בין-דורית עם הוריהם, הבאה לידי ביטוי במחוברות טכנולוגית ובעיסוקים תרבותיים דומים. בכל זאת, למתבגר העכשווי יש יותר אוטונומיה טכנולוגית, מכיוון שהוא נולד לתוכה, ויותר התמצאות כללית - כי מתייעצים איתו מאז שהוא קטן.

ההורה העומד מול בני העשרה האלה יכול בקלות להרים ידיים – מה הוא יכול לעשות איתם? במציאות הזאת ההורה מוצא עצמו חסר אונים: הוא מנחם את עצמו שהוא "בענייניים", הוא אומר לעצמו: "הילד שלי הוא ילד טוב", והוא יתעלם מקשיים ומבוכות שהוא חש. הוא ינחם את עצמו שהילד שלו יכול להסתדר. לחלופין, הוא יטיף לו מוסר, או יטיף ויתנגח במערכות החברתיות הרלוונטיות לחיי ילדו. זוהי פעילות אקטיבית של מראית עין מצד ההורה, כשהוא חש שהוא לא בדיוק יודע כיצד לנהוג. כך הוא בכל זאת עושה משהו. לכאורה, יש לו ברירה?

אלימות במרחב הבין-דורי – שעיר לעזאזל או שותף?

יותר ויותר מחקרים ודיווחים מן השטח מצביעים על כך שהילדים ובעיקר בני נוער כיום מרגישים - בדומה לרועי - נטושים וחסרי אונים: הם חשופים ל'כאפות' בהפסקות ול'שיימינג' ברשתות החברתיות. ילדים ומתבגרים חשופים ללחץ חברתי לשתיית אלכוהול ולביטויי אלימות במרחב הבית-ספרי ובאזורי הבילוי שלהם.

ההורים כאמור חסרי אונים. הם אינם יכולים להיצמד לגמרי לבת או לבן שלהם, כשהם יוצאים לקניון עם חבריהם או נפגשים לבילוי של שישי בערב. אלא שהאלימות שאליה בני הנוער חשופים או שאותה הם מייצרים עולה לכותרות לעיתים מזומנות. מדי פעם ממומנות תוכניות ארציות ומקומיות כדי שהסביבה המבוגרת תעניק לבני הנוער עיסוק, שמירה וליווי נאותים. מעורבות הורים וסיירות הורים עולות לא אחת לכותרות. למשל, לקראת החופש הגדול, דיווח מקומון שהורי בית-ספר תיכון מסוים בעיר הקימו משמרות הורים בגינות הציבוריות ובחוף הים, כדי ללוות את ילדיהם המבלים. אלו הן פעילויות מבורכות, אז מה בכל זאת הבעיה? בפועל מתבגרים וצעירים רבים מרגישים שהוריהם מתעניינים בהם, הם מצלצלים למפקדים שלהם גם בצבא. ההורים כיום הם מעטפת קבועה של "הילד", הם שותפים פעילים במסעות שלו בעולם אחרי הצבא. הדיאלוג הבין-דורי מתקיים, אז איפה הן נקודות התורפה שלו?

נקודות התורפה הן ביחסי-הקצה של ההורה העכשווי כלפי ילדו, שעליהם הצבענו קודם: מחד, הוא שותף, שואל, יודע, מכיר את חברי ילדו ואת פעולותיו, מקושר ו'מסתחבק'. מאידך, הוא שמח, כפי שצוין כבר, שיש לו כבר ילד גדול שעליו הוא יכול לסמוך כדי להתפנות לעיסוקיו התובעניים. במרווח בין ה'הסתחבקות' והרמת הידיים - ישנה אחריות הורית, שבה הנער והנערה צריכים ויכולים להיות שותפים פעילים (בהרחבה לעמדת מהלר, MAHLER,1975, לגבי המתבגר).

משמרות הורים בבית-ספר תיכון המגויס ללווי הילדים-התלמידים לא רק באופן הלימודי – אינן מכלילות מעורבות תלמידים בפרויקטים הנוגעים להם ולחייהם, כפי שרצוי ואפשר. פרויקטים ארציים כגון 'עיר ללא אלימות' – גייסו ומגייסים סכומי עתק והרבה גורמים מעורבים בהם, ופעילויות פנאי לנוער מטופחות על ידי עיריות רבות. אלא שהנוער ממשיך עדיין להיות מבודד בעולמו החברתי, שבו הוא יודע להיות עצמאי, אבל חסר עדיין שיקול דעת בוגר מלא. הוא עלול בקלות להיות קורבן ללחצים חברתיים ולאיבוד הזהירות ושיקול הדעת. לכן הוא זקוק להגנה בוגרת, שלא מוותרת עליו.

א., מכר ואיש מדעי החברה, הציע לשתי עיריות תוכנית למניעת אלימות בקרב בני נוער, שהתבססה על הקצעה קבועה של מספר דקות בסדר היום הבית-ספרי לגילויי אלימות כלפי התלמידים מצד בני גילם או מצד בוגרים, כשהמערכת שותפה למיזם. היא לא רק שולחת את ה'קורבנות' למורה היועצת, אלא מכירה בסיסמא 'בית ספר כמקום בטוח' כעקרון שאי-אפשר בלעדיו, לא פחות מחמש יחידות במתמטיקה. אלא שהתוכנית הישימה והזולה הזו הושבה ריקם, בטענה ש"ישנם הרבה גורמים המטפלים בנושאי אלימות בקרב בני נוער". חבל שתוכנית פשוטה וזולה, שבנויה על הצבת נורמה של אי-סובלנות לאלימות במרחב הצעירים והתגייסות בין-דורית משתפת כדי לשמור עליהם - נדחית לטובת פרויקטים גרנדיוזיים ומעוררי יוקרה. כך המבוגרים מתחלקים בכבוד וברווח, ואילו מתבגרים נשארים לבדם בבעיות ליבה שלהם. מחקרים שנערכו בארה"ב מראים שתלמידי קולג' בשנת הלמודים הראשונה שלהם, צרכו פחות אלכוהול כאשר הם דיווחו לעורכי המחקר שהם מרגישים שאכפת להוריהם ממנהגי השתייה שלהם, לעומת תלמידים שדיווחו שצריכת האלכוהול שלהם לא ממש 'מזיזה'  להוריהם (ראה: ירום, 2016, פרק עשירי).

איך פועל במציאות הזאת מצפן הורי הראוי לזמננו ומהן ההתאמות המתבקשות מן המטפל? נדרש לווי מקצועי למעורבות הורים בחייהם של בני העשרה שלהם – כדי שהם ימשיכו להתעניין וללוות, ואפילו 'לחפור', שלא יוותרו בתחושה שהם כבר מיותרים או לא ממש 'בעניינים'. נדרש לווי מקצועי להורים ולנוער כדי לעזור בתיחום הבילוי, כאשר הורים דואגים לילדם בחדרו - ברשתות החברתיות שלו, בין חבריו, כדי שיוכלו לבטוח בו אך לא לזנוח אותו. אנשי המקצוע יכולים לעזור בהתגייסות למעורבות הורית שאיננה מבקרת את הרשויות החינוכיות ואיננה מדירה את הנוער, אלא מקיימת דיאלוג משתף ופעילויות קבועות, המתמקדות במה שמעניין ובטוח לצעיר וצעירה. איש המקצוע ייזום, יטפל וילווה.

בן-העשרה הוא שותף בעל ערך, שההורה שלו צריך לבטוח בו ולאפשר לו את יוזמותיו. חשוב שההורה יתעניין בבן-העשרה שלו ובמקביל, שישקף לו סכנות ומגבלות. חשוב שיעודד ויהיה מעורב בהשקעות ממשיות, תוך כדי דיאלוג מכבד; לא ימצא עצמו בעמדות הקצה: בין ניסיונות לשלוט ולהתערב ובין הרמת ידיים. רצוי שלא ייעלב כשבן-העשרה הבוגר והדעתן שלו, הזקוק בכל זאת עדיין לגבוי – יודע, מבקר ויוזם.  רצוי שלא ייעלם לו וישמור על קשר עין עם מה שנראה לו כחשוב או מעורר דאגה.

תפקיד המטפל בהקשרים מערכתיים הוא לצאת מחדר הטיפול כדי לסייע בבניית מסגרות מגוננות. למטפל יש תפקיד חשוב גם בעזרה להורים לתרגם חוסר-אונים ותסכול – ליכולת לדיאלוג. הוא יכול לעזור להורים לעבור ממודל של מציאת שעיר לעזאזל - לשותפות. תפקידים והתאמות אלה אינם קלים לביצוע, משום שכיום גם איש המקצוע הופך לעיתים קרובות לשעיר-לעזאזל של ההורה המתקשה.

במאמר נשכני שפורסם בעיתון 'הארץ' (22.7.16), מתארת העיתונאית ליסה פרץ מציאות שבה הורים מתערבים באופן בוטה בעיסוקי מתבגריהם (במקרה שבו דן המאמר: השתלחות ההורים במאמנת נבחרת הבנות בהתעמלות אומנותית). היא מכנה זאת כ "המעורבות ההורית המאוסה", כשהורים דורשים מהסמכויות להתאים את עצמן אל הצאצא, ולא להיפך. היא כותבת: "בעידן שבו ההורים מתפקדים כדחלילים שמרותם מדולדלת, ומנגד ילדיהם מתנהלים כעריצים טוטליטריים, ברור כי השעירים לעזאזל יהיו האוטוריטות שבתווך, מורים, מפקדים ומאמנים". נכון הוא שגם אנשי תקשורת, במאמריהם הביקורתיים  על דפוסי ההורות העכשוויים, מייחלים לשובה של "הבעיטה ההגונה", כדי לקרוא תגר כנגד מה שמתואר על-ידם, בין השאר, כעריצות הילדים והמעורבות ההורית המאוסה-התוקפנית. אלא שאי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. כיום הורים בכלל והורי מתבגרים בפרט מוזמנים להיות מעורבים בחיי ילדיהם, כפי שתואר קודם. פרץ שמה את אצבעה על כך שההורים מרגישים אבודים נוכח ילדיהם האורייניים, וכתיקון לתחושת חוסר-האונים שהם מרגישים – הם נוקטים בעמדה פעילה-אלימה, והופכים את בעלי הסמכות לשעירים לעזאזל שלהם. כאשר איום מצד הורים על אנשי מקצוע בא כתיקון לתחושת חוסר-אונים בהורות שלהם ובזוגיות שלהם - הרי שמסגרות טיפוליות וחינוכיות צריכות לא פעם לשים גבול לאיומי הורים, לניסיונות להכתיב ולשלוט, לפקח ולתעד. צריך להקנות אמון ושיתוף פעולה כדי לגבות וללוות את בן העשרה המתנסה בדרכו, שבסך הכל – דואגים לו.

הפער הדורי מיטשטש לפרקים, לחיוב ולשלילה. הורים שותפים לילדיהם בתרבות הפנאי שלהם – הם מקשיבים למוזיקה דומה, מתעניינים ב'גדג'טים' דומים, רואים תוכניות בידור דומות ביחד. אלא שהורים ומטפלים חשים שבכל זאת ישנו פער תרבותי בינם ובין הדור הצעיר, ולא תמיד מבינים איך להתנהל איתו. בין פסיכולוגים ומטופליהם המתבגרים, נראה לא פעם שהיענות למשחק בטלפון החכם (כבר לא מורים לסגור אותו, ולסלק 'מסכים' בחדר הטיפול) – מאפשרת דווקא ליצור קשר עם מתבגר צעיר המכונס בכיסאו ושותק. מטפל צעיר, שראה את בן-העשרה שלו שקוע במכשיר שלו ולא מתקשר איתו זמן די ארוך, התקרב אליו ואמר: "להראות לך משהו מגניב?" הנער קפץ וגילה התלהבות. השיתוף וההתעניינות דרך הטכנולוגיה איננו נדיר כיום, להפך – הוא אמצעי אפקטיבי להתקשרות. מאידך גיסא, מתבגרים לא בקלות ישתפו את הוריהם בענייניהם החברתיים. הם לא יפרטו שמות, פשוט יגידו: "חברה נתנה לי..., חבר שלי אמר...". אלא שהתעניינות לא חודרנית משתלמת, כשהיא קורית בזמן ראית סרט בטלוויזיה יחד, או בעבודה משותפת במטבח או בגינה, כפרויקט שנער או נערה צריכים, רוצים או מוזמנים להשתתף  בו. וכך גם בטיפול.

מנקודת מבטו של המטפל, זה אתגר להביא מתבגרים לחדר-הטיפול, למרות שרבים מהם מעריכים את המקום המאפשר שהם זוכים לו בטיפול, ומגיבים אליו בהיענות. פעמים רבות נראה שזו ההזדמנות המצילה שלהם. אבל במסגרת מוסדית, שבה התנהגויות פוגעניות קורות בחבורות של נוער - המטפל יכול להיות חלק ממערכת חברתית שדואגת לצעיר. נער בכתה י"א אמר לי: "אני לא מכיר שום ילד שילך ליועצת", משמע שמצוקות אישיות לא תגענה לשם. מטפל ותיק אמר לי: "אני, את הנוער היום לא מבין, לא מוצא אליהם דרך". אני חושבת על המוסכמה שמתבגרים הם קשים להשגה, וחושבת שאולי בני-העשרה כיום הם לא סתם קשים להשגה. קרוב לוודאי שהם מגלים 'פרצוף חמוץ' שמשקף בלבול פנימי שלהם במצב הביניים בין ילדות לבגרות - בין רצון לאוטונומיה וצרכי תלות, בין חשיבות קבוצת השווים בעיצוב העצמי ובין הצורך בלווי בוגר. ואולי הקושי נעוץ דווקא בתחכום שלהם – ביכולתם להבין מצבים חברתיים עכשוויים, ובדרישה שלהם שיכבדו אותם ולא ינסו להקטין אותם. אלא שהיכולת לגייס עמדה משתתפת ולא מתבטלת איננה קלה להשגה; הורים ומטפלים יכולים לגלוש לעמדה המאדירה את חרות הצעיר ויכולותיו, וגם מאוימים מהן.

כמעט לא ראיתי נער או נערה שהרגישו שהמטפל שלהם נאבק עליהם, ולא נשארו בטיפול ונהנו ממנו. אבל ראיתי גם בת-עשרה שנשארה בטיפול לאחר שהובאה אליו על ידי הוריה בעקבות ניסיון אובדני, ושרדה שנתיים של שתיקה עם מטפלת - בגלל שהיא הייתה 'ילדה טובה'. הנקודה שברצוני להדגיש שוב, היא שהמצפן ההורי והטיפולי מזמין לכבד ולהתעניין, ולא להסיר לווי. לא פעם משמש המטפל דמות ביניים מתווכת, כשהורה מרים ידיים. לפעמים המטפל הופך להיות תחליף מחזק למתבגר הבודד, וחשוב שיצליח לחזק את שני הצדדים – ההורה והמתבגר - במקביל.

המטפל כמלווה את התפתחותם המינית של בן ובת העשרה כיום

אפרוש עתה היבטים אחדים במפגש המטפל עם עולם ההתפתחות וההתנסות המינית של הצעירים. ניתן לראות קשיים של מטפלים לעמוד מול החרות של צעירים בהתייחסותם למין או בהתנסותם בו. הקושי של המבוגרים נעוץ בעיקר בעכבות המיניות, שהן מנת חלקם של מבוגרים לדורותיהם, כולל מטפלים והורים צעירים. הוראת הפסיכותרפיה למיניה מתייחסת למיניות 'בהשפרצות' נקודתיות, אבל לא כאספקט מובנה בהתנהלות הנפשית וההתנהגותית של בני האדם, כולל המטפלים.

כך קורה שמטפלים מוצאים עצמם בחדר הטיפול כשהם מיטלטלים בין הימנעות ומבוכה מחד, ובין התעניינות מקצועית, מגוייסת, אך לא כמשהו טבעי להתעניין בו, מאידך. באופן פרדוקסלי, כדי לכונן התייחסות טבעית למיניות - יש צורך באימון ובניית שפה. כמו ההורים, גם מטפלים חשים מבוכה כשמתבגרים מביאים לחדר הטיפול את המבוכות והשאלות שלהם, ובהדרכה מתאפשר לתרגם את אלה כביטויי אמון מצד המתבגר וכצורך בכתובת להתייעצות בעניינים אלה. הדרכה צריכה ויכולה לשמש כמקום לאימון ועידוד בכוון זה. בפרק התשיעי ב-'מצפן להורות ראויה' (ירום, 2016) אני מציינת שבמקרים רבים דווקא מטפלים ובוגרים צעירים מצליחים להתכוון להתעניינות ולהתנסות המינית של הנוער – בנים ובנות -  באופן משוחרר ואחראי. אלא שניסיוני גם למדני שכיום ישנו חשש בקרב מטפלים להתייחס להיבטים המיניים ("האם זה מקצועי?"), לא רק בשל מבוכות המטפלים בנושא זה. הבקרה החברתית והדיון הציבורי במין מתנהלים בעיקרם במושגים של הטרדה מינית והפגנה מינית, ופחות בלווי נורמטיבי של יחסים הדדיים שהם גם מיניים. לכן, מטפל יכול לחשוש. אבל מסתבר שתפקידו עם מתבגרים מתבטא ביכולתו להיות שם עבורם, כשדיאלוג המיני עם בני קבוצת הגיל שלהם הוא לא פעם חסר תובנות מלאות מצידם ורווי תהיות.

בסדרת הטלוויזיה "המתבגרים", דברו בני נוער על יחסים בין המינים, על אהבה וזוגיות, על שינויים גופניים, על שאלות לגבי מי מתחיל עם מי, ועוד עניינים רלוונטיים לכך, והפגינו בגרות וחרות מפתיעות. באופן מפתיע, היו הורים שצקצקו על קיום התוכנית, כשבעיני היא הייתה דוגמא לבגרותם של הצעירים, גם בנושאים אלה. אלא שלא כל הצעירים מגלים אותה מידה של תובנה שסרטי פורנו, למשל, הם לא כמו המציאות והם מעוותים. צעירים המבודדים בעולמם הנפשי והמיני, עלולים לחשוב שבת שנמצאת אתם בגינה בערב, 'מסכימה', כמו בסרטי הפורנו, שכל החבר'ה ישכבו אתה. לכן, כשמסתבר שמבוגר צעיר ומטפל מתעניין הם דמות טובה לבן-העשרה לבטוח בה ולהיתרם דרכה – מדובר בפונקציה מלווה חשובה, בחדר הטיפול ומחוצה לו. הדוגמאות הקצרות מהטיפולים של אביתר ואופק ידגימו זאת:

אביתר בן ה 14 שאל את המטפלת שלו על יחסי מין, ובין השאר, איך ישכב עם בת בשכבה שלו שאתה הוא מקיים פעילות מינית – האם להרים את התחתונים שלה או להוריד אותם כדי לחדור אליה. בהתחלה היא חשבה שהוא מאתגר את גבולות המקצועיות שלה ומפגין את הבגרות שלו מול תחושת החשיפה והתלות שהמצב הטיפולי מעורר (כפי שרואים לעיתים בראשית טיפול). אלא שמהר מאוד הסתבר (בהדרכה) שהיא הייתה בעצם הדמות הבוגרת היחידה שאליה הוא יכול היה לפנות בנושא שהיה מאד חשוב עבורו. כשאמרה לו שישאל את הבת, אמר: "אנחנו מסמסים, לא מדברים". שיקום תקשורת בינאישית כחלק ממעשה מיני וגם מעבר לו - מסתבר גם הוא כפונקציה טיפולית כיום. מטפלים נוספים, גברים ונשים, השתמשו בהדרכה לשם קבלת תמיכה לכך שהם פועלים באופן מקצועי כשהם מתייחסים להיבטים מיניים בחיי המתבגר, לפי בקשתו וצרכיו.

המטפלת של הנערה אופק ליוותה אותה באופן שכיבד את רצונה להתנסות במין, אבל האיר בהתמדה שמגיע לה שלא יפגעו בה - לא הנאה בכל מחיר. הדאגה מצד המטפלת (ולא מוסרנות) היא שעברה אל אופק. אך מכיוון שהיא באה ממסגרת משפחתית שהפכה אותה לנערה בסיכון – בכל זאת היה צורך לערב גם גורמים נוספים בטיפול זה (ראו: ירום, 2016, פרק תשיעי).

חשוב לראות את התנסותו של אביתר והתנסותה של אופק, בני העשרה, כדרך לחוש את היכולות הבוגרות שלהם, ואפילו להציג ניצחון על הורה שמרן ומטפל נבוך. לעיתים השקלול בין ההרשאה לעונג לבין שמירה מפני סכנות - הוא לא עניין פשוט וחיוני. שיקוף הדאגה הסתבר כאלמנט מנצח.

היבט חשוב ושכיח ביחס המבוגרים למיניות הצעירים, הוא הקנאה והאידיאליזציה – הם צעירים, יצריים, מרשים לעצמם (למרות המבוכות), בהתאם לרוח הזמן. במהלך השנים, מצאתי עצמי מתייחסת לשני פנים אלה כך: הקנאה בצעירים ומבוכת המבוגרים, בעיקר מבוכת הורים, היא מובנית - כך גידלו אותם. אלא שלשם קיום ההדדיות הבין-דורית, גם במשפחה וגם בטיפול - התעניינות במיניות שאיננה מתעלמת ואיננה מאדירה היא התמהיל הטוב ביותר. הודאה במבוכות היא לגיטימית בהחלט, בעיקר כי היא מאפשרת לדיאלוג להתקיים. הנטייה לאידיאליזציה של חירותו המינית של הצעיר מחייבת אותנו כמטפלים להיות יותר מפוקחים, ולראות את הסכנות בצד ההנאות.

היבט אחרון שברצוני להאיר במאמר, הוא את המתבגר בתוך מבנים משפחתיים מורכבים, ואת האפשרות שהקשר הורה-ילד או מתבגר יוציא מן המשוואה בוגר נוסף – אב, אם או בן או בת זוג להורה. נער ונערה בגיל ההתבגרות, החווים את המיניות המנצה שלהם - זוכים (כמו במקרה של אופק) לתשומת לב בגינה ומגששים את דרכם הבוגרת. כך הם יכולים גם לנסות להתיר קשר סימביוטי בין-דורי, שבבסיסו מונח תסריט פנימי  של ההורה שלהם - שהילד הוא הפרטנר שלו בעולם. על 'פתרונות היסטריים', ועל הוצאה או הוספה של שלישי-מיגדרי או מיני (אב או אם) ממשוואת הקשר המשפחתי-הדיאדי, ניתן לקרוא עוד בפרק 5 בסיפרי "סיפורי גוף" (בעיקר במקרה של דין) ובפרקים אחד-עשרה ושניים עשרה בסיפרי "שפות הגוף" (בעיקר במקרים של ליבי ועילאי). את הורי המתבגר יכול המטפל ללוות בהתחלות חדשות – בהתעוררות מינית או בהכרה במבוכה שעד כה הוסתרה, כהזדמנות לחיים אינטימיים משלהם.

אחתום מאמר זה בחזרה לתחילתו: נראה שהצעירים של זמננו הם כדרך הצעירים - דינמיים, וכדרך הצעירים של היום – רבי אפשרויות וגם בלבול. חשוב לא לנטוש אותם לחייהם החברתיים, הכוללים את מיניותם, וחשוב שהמטפל יהיה מכונן וחבר במערכות התומכות שלהן זקוקים בני העשרה והוריהם.  

מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננולקריאת מאמרים נוספים בשיח זה לחצו כאן.

על המטפלת - ד"ר ניצה ירום

ד"ר ניצה ירום - פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, גמלאית, פרקטיקה פרטית.
פרסמה תשעה ספרים מקצועיים בעברית ובאנגלית, האחרון: "מצפן להורות ראויה" (פרדס 2016).

ביבליוגרפיה

ירום נ, (2010). סיפורי גוף. הוצאת מודן.

ירום נ, (2013). שפות הגוף. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/הוצאת פרדס.

ירום, נ. (2016). מצפן להורות ראויה: מדריך לשיח הבין-דורי. הוצאת פרדס.


Mahler, M.F., Pine F. and Bergman A. (1975). The psychological birth of the human infant: symbiosis and individuation. New York: Basic Books
.

למידע נוסף על טיפול זוגי 

למידע על בעלי מקצוע:
מטפל זוגי, טיפול זוגי בצפון , טיפול זוגי בירושלים, טיפול זוגי בחיפה, טיפול זוגי בתל אביבטיפול זוגי במרכז