חיפוש

החיפוש אחר מקום בטוח

פורסם על ידי ד"ר דרור גרין

מבוא

אם היה עלי לתאר את החיים במשפט אחד, הייתי כותב: "איזה פחד!", וגם "איזה יופי!" ואכן, אנחנו נולדים אל תוך עולם מאיים ומפחיד ללא כל הכנה מוקדמת וללא כל אפשרות להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. בו בזמן אנחנו מגלים בכל רגע את העושר והיופי במציאות המקיפה אותנו, ומממשים את הפוטנציאל היצירתי שלנו. המציאות אליה אנו נולדים מעוררת בנו מתח וחרדה באופן טבעי, וחרדה זו תלווה אותנו לאורך חיינו כצל המאיים להרוס ולמוטט את כל אשר נשיג. המציאות לעולם לא תהיה בטוחה ומוגנת, ולעולם לא נוכל להפוך אותה לכזו. בטבע שבו שולטים חוקי הברירה הטבעית תמיד יהיו כוחות חזקים מאתנו, שיאיימו לפגוע בנו ואף להשמיד אותנו. כל מי שקורא עיתון או מאזין לרדיו או צופה בטלוויזיה מוצף מדי יום במאות ידיעות אודות תאונות־דרכים, מעשי רצח, אסונות טבע, מגיפות, מלחמות ואירועי טרור.

אין לנו כוח לשלוט במציאות, אבל יש לנו מיומנויות המאפשרות לנו להתאים את עצמנו ולהסתגל אליה, וגם להתעלם מן האימה שהיא מעוררת בנו. אלו הן המיומנויות הרגשיות, המאפשרות לנו לזהות את העולם הסובב אותנו ולהתאים את עצמנו לדרישותיו. הן גם מאפשרות לנו ליצור לעצמנו עולם דמיוני, שישכיח מאתנו את החרדה ויאפשר לנו ליהנות מן היופי. מרגע לידתנו אנחנו חוששים מכל מה שאינו מוכר לנו, ומחפשים מקום בטוח, שיגן עלינו מפני הסכנות שבמציאות. בילדותנו אנחנו מחפשים מקום בטוח בחיק הורינו, וכשאנו מתבגרים אנחנו מחפשים מחסה באמונה דתית, במסגרת משפחתית או במסגרת חברתית. אנחנו משקיעים חלק גדול מן התקציב שלנו בביטחון: ברכישת בית, בחיסכון, בביטוח חיים ובביטוח בריאות ובביטוח דירה ובביטוח רכב ובתשלומי מסים למדינה המבטיחה לספק לנו ביטחון. החיפוש אחר מקום בטוח הוא המניע המרכזי בחיינו, והוא משפיע על האופן בו אנחנו מממשים את הפוטנציאל האנושי שלנו ומסתגלים למציאות המשתנה ללא הרף.

ההתמודדות עם חרדת־המוות

"אין יום שבו אני לא מתעורר מחלום על התאונה," סיפר לי יעקב, שעשר שנים לפני־כן דרס בטעות את בנו הפעוט בשעה שהחנה את הטרקטור בחצר ביתו שבמושב. "הייתי רוצה להיות כמו הפרות ברפת, שלא יודעות שמחר יובילו אותן לשחיטה". היכולת האנושית המיוחדת להיות מודעים למחשבותינו ולרגשותינו גורמת לנו, בהכרח, להכיר בכך שאנו סופיים. המודעות למוות הצפוי לנו בשלב כלשהו בחיינו, ולסכנות העשויות להחיש את מותנו מרגע היוולדנו, יוצרת בנו את חרדת־המוות המלווה אותנו תמיד, בכל אשר נפנה.

לא במקרה מקשר ספר 'בראשית' את בחירת האדם במוּדעוּת (פרי עץ הדעת) לחרדת־המוות: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת." עונשו של האדם על אכילת פרי עץ הדעת לא היה מוות, כפי שיש המפרשים בטעות, ובציווי האלוהי אין כל שקר, למרות שהאדם לא הומת כשאכל מפרי העץ אלא רק גורש מגן־העדן. העונש האלוהי היה חרדת־המוות המלווה אותנו בכל ימי חיינו, והידיעה שאנו נידונים למוות.

חרדת־המוות מוכרת לנו מרגע היוולדנו, והיא משפיעה על כל פעילותנו בעולם. חרדת־המוות היא התחושה הקשה ביותר שאנו עשויים לחוות, והיא מאיימת לשתק אותנו ולשבש את חיינו. במהלך חיינו אנחנו מחפשים דרכים להרחיק מאתנו את חרדת־המוות ולהחליף אותה בתחושה של מקום בטוח. אנו עושים זאת באמצעות ניסיון לשלוט בחיינו ובמציאות הסובבת אותנו. התינוק שולט באמו באמצעות הבכי, ותחושת השליטה מרגיעה אותו. הילד צובר ביטחון במהלך התפתחותו כאשר הוא לומד להיות עצמאי יותר והשליטה שלו בחייו גדלה. האדם הבוגר יוצר לעצמו מקום בטוח באמצעות שליטה באמצעי הקיום שלו, וגם באמצעות השליטה שלו באחרים. היכולת לשלוט, בעצמנו ובאחרים, היא דרך התמודדות יעילה למדי עם חרדת־המוות, אך היא לעולם תהיה מוגבלת, ולעתים גם מתסכלת. הפער בין יכולת השליטה שלנו לבין הכוחות הסובבים אותנו במציאות יוצר בחיינו משברים בלתי־פוסקים.

בהמשך אציע דרך נוספת לחזק את היכולת שלנו לחוש שאנו שולטים בגורלנו. האימון הרגשי מאפשר לנו לשנות את סיפור החיים שלנו ולהתאים אותו שוב ושוב למציאות הסובבת אותנו. כאשר אנו מזהים את המיומנויות הרגשיות שלנו ומשפרים אותן באופן קבוע נוצרת בנו תחושה של שליטה וביטחון, שאינה מתעמתת עם הכוחות הפועלים במציאות אלא שואפת להתאים את עצמה אליהם ככל האפשר. בכל מגע שלנו עם עולם המציאות משמשות חרדת־המוות ותחושת השליטה שלנו כמניע העיקרי המכוון את חיינו. בכל מפגש עם המציאות אנו שואפים להתרחק ממה שמזכיר לנו את חרדת־המוות ולבחור במה שיוצר בנו תחושה של מקום בטוח. חרדת־המוות היא תגובה טבעית לידיעה שאנו בני־תמותה, וכדי שלא תשתק אותנו אנחנו מחפשים ללא הרף שליטה וביטחון.

האינסטינקט הבסיסי

לפני כעשרים שנה התגוררתי בשכונת רחביה, במרכז ירושלים. באחד הימים, כששכבתי חולה במיטתי, התעוררתי בשעה מוקדמת בבוקר וזינקתי בצעקה שקרעה את גרוני לעבר אדם זר שנכנס לחדרי וחיפש משהו בכיסי מכנסי שהיו תלויים ליד הדלת. האיש נמלט מן הדירה בבעתה ורץ אל הרחוב, ואני שבתי למיטתי מותש מן המאמץ. אני משער שהיה זה פועל עני שחיפש עבודה, וכשראה שהדלת פתוחה החליט לשלוח ידו בגניבה. הייתי מבוהל מאוד, אך לא מן הגנב שנכנס אל הדירה, אלא מן העוצמה שהקפיצה אותי מן המיטה למרות המחלה שהחלישה אותי מאוד, ומן הידיעה שאם הייתי מצליח לתפוס את הפולש הייתי מסוגל להרוג אותו מבלי שבכלל התכוונתי לכך.

תחושה דומה לכך חלפה בי כשטיילתי פעם ברחוב צדדי בלונדון, ושני בריונים ניסו לשדוד אותי באיומי סכין. במקום למהר ולתת להם את כספי בעטתי באחד מהם וברחתי משם בריצה, כשמפי פורצת צעקה גדולה שהבריחה את שני השודדים. למחרת שמעתי על שני מקרים דומים שהסתיימו ברצח. מדוע הגבתי בשני המקרים באופן אלים כל־כך, שסיכן את חיי, בניגוד להתנהגות השקולה והלא־אלימה שמאפיינת אותי בדרך־כלל? איך הפכתי ברגע אחד מאדם רציונלי ליצור פרימיטיבי הפועל על־פי דחפים קדומים?

האינסטינקט הקדום הטבוע בנו של 'הילחם או ברח' (fight or flight) הוא תגובה גופנית למצבים מסוכנים, הנובעת מן הצורך הבסיסי לשמור על המקום הבטוח ולהרחיק את חרדת־המוות ככל האפשר. תגובה זו, המגייסת את כל המשאבים הגופניים ולשם כך משתקת חלק מן המערכות בגוף, יעילה לזמן קצר אך מזיקה כאשר היא נמשכת לאורך זמן. אינסטינקט זה, ששמר על בני־האדם מחיות טרף לפני אלפי שנים, אינו נחוץ עוד במאה העשרים־ואחת, ולמרות זאת הוא ממשיך להפעיל אותנו גם היום. הוא גורם לנו להגיב בצורה מופרזת על גירויים שאין בהם סכנה קיומית, ומשבש את חיינו. תחושת חרדה נמשכת, גם כשאינה קיצונית, גוזלת מאתנו משאבים רבים ופוגעת במערכת החיסונית שלנו, הגופנית והרגשית. האינסטינקט הזה תופס מקום מרכזי במנגנון הרגשי שלנו, וגורם לנו להגיב לגירויים במציאות באופן אוטומטי, בניגוד לאופן הרציונלי בו אנו תופסים את עצמנו. באמצעותו אנחנו נמנעים מלהתנסות במה שנראה לנו כאיום, ומשמרים את מה שאנו חווים כמקום בטוח.

האינסטינקט של 'הילחם או ברח', המנהל את חיינו מבלי שנהיה מודעים לכך, אינו מתאים למציאות של המאה העשרים־ואחת, שבה קשה למצוא ברחוב נמרים ואריות, ולעתים קרובות הוא מטעה אותנו. הוא גורם לנו להתרחק מאנשים ומהזדמנויות שעשויים לשפר את חיינו, וכופה עלינו לשמר מצבים והרגלים הפוגעים בנו. זו הסיבה למשברים הרבים שאנו חווים בחיינו, ולעובדה שרבים אינם מרוצים מן האופן בו מתנהלים חייהם. אינסטינקט בסיסי בן אלפי שנים, שאינו מתאים למאה העשרים־ואחת, משפיע על התגובות הרגשיות שלנו.

התאהבות

ההתאהבות היא היפוכו של האינטסטינקט הבסיסי, אך בתפקידה היא דומה לו מאוד. כשם שהאינסטינקט הבסיסי הוא תגובה ספונטנית לכל איום, המתבטאת בחרדה גדולה, ההתאהבות היא תגובה ספונטנית המתבטאת במשיכה מינית, כדרך היעילה ביותר ליצירת תחושה של מקום בטוח באמצעות יצירת הזוגיות. האהבה היא הביטוי האולטימטיבי של מקום בטוח, של אמון והדדיות, אך היא מבוססת על יחסים נמשכים ועל שימוש יעיל בכל המיומנויות הרגשיות שלנו. אבל החשש הטבעי שלנו מן הזולת מקשה עלינו להיחשף ולתת אמון במי שאיננו מכירים, ומונע את האפשרות ליצור קשר של אהבה. מה שמאפשר לנו להתגבר על החשש הטבעי מפני הזולת הוא ההתאהבות, שבאמצעות המשיכה המינית יוצרת בנו באופן זמני תחושה כוזבת של אמון וקרבה ומאפשרת לנו להתקרב ולהיחשף במהירות. בזכות ההתאהבות אנחנו יכולים להתגבר על החומות המפרידות בינינו לבין אחרים, וליצור יחסים של קרבה ואהבה.

תחושת ההתאהבות דומה מאוד לחרדה המעוררת את האינסטינקט הבסיסי. כשם שהאינסטינקט הבסיסי משתק את המערכות הגופניות שלנו כדי שכל האנרגיה שלנו תשמש אותנו להגנה בפני איום, ההתאהבות משתקת את התהליך הרגשי שלנו ומשבשת את פעולת המיומנויות הרגשיות שלנו, כדי שנשקיע את כל המשאבים הרגשיים שלנו בהתקרבות לזולת ובמימוש המשיכה המינית. כתוצאה מכך אנו מאבדים את יכולת הריכוז, את החשיבה הרציונלית ואת היכולת לזהות את המציאות. ההתאהבות משפיעה גם על המערכות הגופניות שלנו, בדומה להתקף חרדה, והיא מתבטאת בדופק מואץ, בקשיי נשימה, בלחץ בחזה או בעוררות יתר.

ההתאהבות יעילה מאוד ומסייעת לנו, בטווח הקצר, להתגבר על החרדה העוצרת בנו לממש את היכולות האמפתיות שלנו וליצור קשרים אינטימיים. אבל לסימפטומים הרגשיים והגופניים של ההתאהבות יש השפעה ממכרת, הגורמת לרבים להעדיף את ההתאהבות על האהבה. התמכרות כזו מסוכנת מאוד, כמו עודף השימוש באינסטינקט הבסיסי, והיא מזיקה ופוגעת בתפקוד הרגשי והגופני שלנו, וגם מונעת מאתנו ליצור יחסי אהבה וקרבה. ההתאהבות, כמו האינסטינקט הבסיסי, יעילה לטווח קצר בלבד, ומסוכנת כשהיא הופכת להתמכרות.

היכן נמצא המקום הבטוח?

באופן מודע ולא־מודע אנו מתאמצים שוב ושוב ליצור לעצמנו מקום בטוח בעולם. אבל האם ניתן בכלל, במציאות המשתנה ללא הרף, למצוא מקום בטוח?. ניתן לחשוב בטעות שמקום בטוח דומה לביצורים שבונה צבא המתכונן למלחמה, ושניתן לחזק אותם באמצעות צבירת נשק ואמצעי הגנה רבים ככל האפשר. אבל צבא גדול מעיד בדרך־כלל על חרדה גדולה, וגם החזקים שבצבאות אינם מצליחים להתמודד עם כוחות גרילה קטנים. הצורך במקום בטוח גורם לנו לצבור רכוש רב, לחסוך את כספנו לשעת מצוקה, להקיף את עצמנו במערכות אזעקה משוכללות ולהשקיע חלק ניכר מהכנסתנו בביטוח גופנו ורכושנו. אבל המאמצים הרבים שאנו משקיעים במציאת המקום הבטוח אינם משפיעים על המציאות, ואנחנו שבים ומופתעים כשאנו נפגעים מאסון טבע, מתאונה או ממחלה. האם קיים בכלל מקום בטוח בעולם בו אנו חיים? לא. המציאות משתנה ללא הרף, ללא כל התחשבות בצרכיהם של בני־האדם, ואין לנו כל דרך לצפות את העתיד.

בשנה הראשונה ללימודי בלונדון רכשתי מכונית, ובסופי השבוע נסעתי לטייל בנופים היפים של אנגליה. באחת השבתות נהגתי בכבישים הצרים של ויילס. הייתי עייף, וכשפניתי מאחת הסמטאות שכחתי לרגע את כיווני הנסיעה ההפוכים ופניתי לנתיב הימני. רכב שנסע על הכביש פגע בי, ולמזלי רק מכוניתי נפגעה. הופתעתי מאוד כשהנהג שבו פגעתי חש לעזרתי, סייע לי לדחוף את המכונית לשולי הכביש והזמין עבורי את חברת הגרירה. בתוך שעה הגיע הגורר, כפי שהובטח, וכשהגענו לאוטוסטרדה המתין לי המוביל הגדול שלקח אותי ואת מכוניתי למוסך בלונדון. שומר המוסך ביקש ממני את מפתחות המכונית, והבטיח שיטפלו בה בהקדם. כשהתקשרתי לחברת הביטוח התבקשתי לשלוח מכתב ובו תיאור התאונה, והובטח לי שהחברה תטפל בתיקון המכונית. לאחר שלושה שבועות, כשחזרתי מחופשה בישראל, לא היה כל סימן לטראומה שחוותה המכונית.

האירוע הזה נסך בי תחושה של ביטחון ואמון. הבחירה של הנהג בו פגעתי לעזור לי במקום לכעוס ולקלל, ההבטחות שקוימו במלואן ובמדויק על־ידי חברת הגרירה, הטיפול המהיר והיעיל של המוסך והאמון של חברת הביטוח, שלא הפתיעה אותי ב'אותיות קטנות', יצרו עבורי תחושה של 'מקום בטוח'.המקום הבטוח אותו חשתי לא היה מקום הקיים במציאות, שהרי ידעתי שתאונות כאלו יכולות להתרחש שוב בכל רגע. זו היתה רק תחושה דמיונית של 'מקום בטוח', שנבעה מן האינטראקציה שלי עם המציאות, ועם האופן בו האנשים שאתם נפגשתי הגיבו לתקלה שהתרחשה במציאות. במציאות המשתנה גם המבצר השמור ביותר אינו מקום בטוח. תחושת המקום הבטוח היא חוויה דמיונית וסובייקטיבית, הנובעת מן האופן בו אנחנו מתאימים את עצמנו אל המציאות באופן חלקי, באמצעות הסיפורים בהם אנו מפרשים אותה.

אכן, תחושת המקום הבטוח היא בדיה זמנית, אך בלעדיה אין לנו כל אפשרות להתמודד עם החרדה המאיימת לשתק אותנו. ללא הבדיה של המקום הבטוח נחווה את חרדת־המוות בכל רגע מחיינו, ונגרום לאינסטינקט של 'הילחם או ברח' לשתק את רוב המשאבים הרגשיים והגופניים שלנו. זה בדיוק מה שקורה לחולי־נפש הסובלים מחרדה קשה. הם היחידים הרואים את המציאות המאיימת כפי שהיא, ולכן אינם יכולים לתפקד בה. אנו זקוקים לתחושת המקום הבטוח המדומה כדי לשרוד במציאות, אך תחושה זו ממלאת את תפקידה רק כאשר היא מתאימה באופן חלקי למציאות המשתנה. כאשר אנו נכנעים להרגלים, ושוכחים להתאים את המקום הבטוח שלנו למציאות, אנו נקלעים למשבר. המקום הבטוח היעיל ביותר הוא זה המשתנה ללא הרף, ומתאים את עצמו שוב ושוב לשינויים במציאות. האימון הרגשי הוא דרך ליצירת שינוי קבוע, כדי להתאים את המקום הבטוח למציאות בכל רגע מחדש, ולמנוע משברים. המציאות אינה בטוחה, ותחושת הביטחון שאנו יוצרים לעצמנו יעילה רק אם אנו מתאימים אותה בכל רגע מחדש לשינויים במציאות.

התרבות כביטוי ליצירת מקום בטוח

התרבות האנושית, הציוויליזציה, היא תגובה ישירה לחרדת־המוות, והיא מיועדת ליצור בנו תחושה של מקום בטוח. באופן טבעי והדרגתי התפתחה התרבות מכללי־התנהגות שאפשרו לקבוצות קטנות להתקיים במציאות מסוכנת באמצעות תקשורת פשוטה וחלוקת תפקידים מצומצמת, ועד ליצירת מערכת מוסכמות מורכבת המקיפה את כל תחומי החיים ומאפשרת לאנשים רבים לחיות בשלום זה עם זה, לצמצם ככל האפשר את העימותים ביניהם ולקדם את האינטרסים המשותפים. ככל שהתרבות מפותחת יותר היא כוללת מערכות רבות ומשוכללות יותר, היוצרות בנו תחושת ביטחון: מערכת של דתות ואמונות, מערכות כלכליות, מערכות חברתיות ומדיניות, מערכות הגנה וביטחון, מערכות של יצירה ואמנות ומערכות של מוסכמות בתחומים שונים של התקשורת האנושית. כל אחת מן המערכות האלו היא יצירה אנושית בדיונית, שאין לה קיום במציאות חסרת בני־אדם, אך היא יוצרת בנו תחושה של ביטחון.

כך, למשל, המצאת הכסף והמערכות הפיננסיות המנהלות אותו מאפשרות לנו לחוש בטוחים כשאנו מחזיקים בשטרות נייר מודפסים המייצגים את רכושנו. כך איננו נזקקים לסחר־החליפין הישן והמסורבל יותר. כללי הנימוס והטקסים הדתיים מאפשרים לנו להאמין בסובבים אותנו, באמצעות המכנה המשותף של התרבות. באמצעות יצירות האמנות, הספרות והמוסיקה אנחנו מעניקים משמעות לעולם חסר־פשר, ומרגישים שיש לנו שליטה ביצירת המשמעות הזו. התרבות האנושית היא מערכת של כללי־יסוד המעניקים לנו אחיזה במציאות הכאוטית המקיפה אותנו. כללי־יסוד אלו מאפשרים לנו לתקשר זה עם זה, להסביר לעצמנו את המציאות באמצעות הסיפורים שאנו יוצרים ולנהל את חיינו באופן מסודר שיוצר בנו תחושה של משמעות וביטחון. כל אחד מאתנו מקיים יחסים מיוחדים עם כללי־היסוד של התרבות, בוחר כיצד לאמץ אותם ומתי להפר אותם. אפשרות הבחירה שלנו מעניקה לנו תחושה של שליטה וביטחון.

התרבות האנושית אינה מונעת אסונות וסבל, אך היא מסיטה את תשומת־לבנו מחרדת־המוות הקיומית ויוצרת בנו תחושה מדומה של שליטה וביטחון. בכך היא מאפשרת לנו להתמודד טוב יותר גם עם השאלות הקיומיות, וחוסכת מאתנו את המתח ובזבוז האנרגיה שהיו מחלישים אותנו ומקטינים את יכולת ההישרדות שלנו. בכך משמשת התרבות כאמצעי התאמה יעיל במציאות המאיימת. אבל הציוויליזציה, המשרתת מיליוני בני־אדם, אינה גמישה וההתאמה שלה למציאות איטית ומסורבלת במיוחד. לפיכך הציוויליזציה עשויה לעכב את הצמיחה האישית וליצור סוג אחר של חרדה. בשעה שהציוויליזציה מספקת מקום בטוח לחברה האנושית, היא גם מדכאת את האינדיבידואליות ויוצרת תסכול ומבוכה. ניתן לומר, שהציוויליזציה יכולה לשמש מקום בטוח שבו על כל אינדיבידואל לייצר את התרבות האישית שלו. לרוע המזל המערכת החברתית פועלת לשימור הציוויליזציה ואינה תומכת בשוני האינדיווידואלי, וזו הסיבה לכך שאיננו מצוידים בכלים לפיתוח התרבות האישי והמקום הבטוח הפרטי שלנו. לכך מיועד האימון הרגשי. הציוויליזציה מעניקה לנו תחושת ביטחון, אך אם לא נפתח במקביל את המקום הבטוח הפרטי שלנו נאבד את האינדיבידואליות.

שינויים מאיימים על המקום הבטוח והמלכודת של הביטחון הכוזב

האינסטינקט הפרימיטיבי של 'הילחם או ברח' גורם לנו לזהות בכל מה שאינו מוכר לנו מקור לסכנה. זו הסיבה שבאופן טבעי אנו מתנגדים לכל שינוי במציאות של חיינו, ומתקשים להיפרד מהרגלים ומתבניות קבועות. אינסטינקט זה גורם לנו גם לשמור ולהיצמד לכל מה שנחווה על־ידנו כמקום בטוח. לכן אנו מעניקים לשמירה על מסורת ומנהגים והרגלים ערכים חיוביים. באופן זה משכיח מאתנו האינסטינקט הבסיסי שלנו את העובדה שתחושת המקום הבטוח, שאיננו יכולים לחיות בלעדיה, היא אשליה שעלינו לטפח מדי יום מחדש ולהתאים אותה למציאות. באופן פרדוקסלי, דווקא הניסיון שלנו לשמור ולהגן על המקום הבטוח שלנו הוא הגורם הישיר למשברים ולאיבוד המקום הבטוח. ככל שאנחנו משמרים את המקום הבטוח ונמנעים משינויים אנחנו גורמים לפער גדול יותר בינו לבין המציאות, ובכך יוצרים משברים ומעוררים חרדה. כל שינוי מעורר חרדה, אך ההימנעות משינוי יוצרת משבר.

החשש משינויים והשמירה על תחושת המקום הבטוח יוצרת את המקום הבטוח הכוזב, או המזויף. דליה היתה אשה מוכה. במשך עשרים ושבע שנים שירתה את בעלה וגידלה את ילדיה, וכעת, כשילדיה גדלו ועזבו את הבית, לא מצאה טעם לחייה. לאחר שניסתה להתאבד הסכים בעלה, בהמלצת רופא־המשפחה והעובדת הסוציאלית, לשלוח אותה לטיפול נפשי. "מדוע אינך עוזבת את בעלך?" שאלתי אותה. "אני פוחדת," ענתה. כשניסיתי להבין זאת, גיליתי שלא התכוונה לבעלה, שאליו היא רגילה, אלא לעולם שבמשך שנים כה רבות נותקה ממנו. "לאן אני יכולה ללכת?" ספקה את כפיה. "אין לי מקצוע ואין לי בית. הוא מרביץ לי, אבל אותו לפחות אני מכירה." כמו נשים מוכות רבות חששה גם דליה מפני הבלתי־ידוע, והעדיפה להישאר במקום המוכר לה, שבטעות פירשה אותו כמקום בטוח, למרות שחייה בו היו בלתי־נסבלים.

בכל רגע מחיינו אנו זקוקים לתחושה של מקום בטוח כדי להתקיים וכדי להסתגל למציאות. ללא תחושה של מקום בטוח איננו יכולים לתפקד במציאות, והמנגנון הרגשי שלנו, הפועל כנווט אוטומטי, אינו יכול לפעול ולכוון אותנו בלעדיו. כאשר המיומנויות הרגשיות שלנו אינן פועלות באופן תקין אנו יוצרים לעצמנו מקום בטוח כוזב, או מאמצים תחושת ביטחון כוזבת שמישהו אחר מציע לנו. הנווט האוטומטי שלנו אינו מבחין בין מנגנון בטוח יעיל או כוזב, ורק התוצאה מלמדת אותנו אם הוא מותאם למציאות או כוזב. מקום בטוח כוזב הוא חיקוי של מקום בטוח, אך אינו ממלא את תפקידו משום שאינו מותאם למציאות, ולכן אינו מונע משברים. הדבר דומה למכשיר ניווט לווייני המכוון אותנו למחוז חפצנו באמצעות המפה שעליה מבוססת התוכנה. המכשיר אינו פועל ללא התוכנה המבוססת על המפה, ובאמצעות התוכנה הוא תמיד יודע למצוא את הדרך אותה אנו מחפשים. אבל כאשר המפה אינה מתאימה למציאות, ואינה מותאמת לשינויים שנעשו במערכת הכבישים, המכשיר יפעל באופן תקין אך לא יוביל אותנו למחוז חפצנו.

המקום הבטוח הכוזב הוא זה שאינו מותאם למציאות. אם נתבונן סביבנו נגלה, שהמציאות משתנה כל הזמן, ולעולם לא נצליח להתאים אליה את מערכת האמונות וההרגלים שלנו באופן מושלם. למעשה, נוח לנו להיצמד לאמונות ולהרגלים, ולוותר על הצורך להתאים אותם למציאות. כך, מתוך עצלות רגשית, אנחנו יוצרים לעצמנו מקומות בטוחים כוזבים, המובילים אותנו למשברים כאשר הם מתנגשים עם המציאות. ובאמת, לא קשה להבחין בכך שחיינו רצופי משברים, שחלקם הקטן נובע משינויים בלתי־צפויים במציאות, כגון אסונות טבע, ורובם נובעים מחוסר היכולת שלנו לוותר על הרגלים ולהתאים את עצמנו למציאות בכל יום מחדש. תיאוריות המשברים מתייחסות למשברים ההכרחיים של התינוק הנגמל מאמו, של גיל ההתבגרות, של גיל המעבר ושל גיל הפרישה, אך חיינו רצופים משברים רבים אחרים הנובעים משינויים טבעיים שעלינו לעשות כאשר הצרכים שלנו מתנגשים באלו של אחרים, וכאשר הציפיות שלנו אינן מתאימות למה שביכולתנו להשיג.

כשם שהציוויליזציה מספקת לנו תנאים אופטימליים לחוש ביטחון בחברה האנושית, היא גם מציעה לנו פתרונות קלים רבים, המבוססים על מקומות בטוחים כוזבים. כך אנו מאמצים בקלות תפישות עולם, הרגלים ומנהגים, טקסים ואמונות המקובלים על אחרים, מבלי לבדוק אותם ולהתאים אותם מחדש לצרכים האישיים שלנו.

המקום הבטוח הכוזב הרווח ביותר הוא הקונפורמיזם. זוהי הנטיה שלנו לאמץ דעות ומנהגים של אחרים כדי להיות 'כמו כולם' ולהימנע מאי־נעימות, מבלי לבדוק אם דעות ומנהגים אלו מתאימים לנו ומתאימים למציאות. כדי לזכות בנוחות זמנית ולהימנע מעימות עם הסובבים אותנו אנו מוותרים על השימוש היעיל במערכת הרגשית שלנו, וכתוצאה מכך משתקים את מערכת החיסון הרגשית שלנו, המתקנת את הטעויות ומתאימה אותנו שוב ושוב למציאות. האימון הרגשי מיועד לשקם את מערכת החיסון הרגשית כדי לאפשר לנו לזהות את המקומות הבטוחים הכוזבים ולמנוע את המשברים ההכרחיים הנובעים מהם. מקום בטוח שאינו מותאם בכל רגע למציאות הוא מקום בטוח כוזב.

המערכת החיסונית הרגשית

כולנו חיים באותה מציאות, ומתמודדים עם אותן הסכנות ואותם האיומים. למרות זאת, יש מי שסובל מחרדה בלתי־פוסקת, בשעה שאחרים סביבו חשים בטוחים ומוגנים. ההבדל בין אלו לאלו נובע מן האופן שבו מתפקדת המערכת החיסונים הרגשית שלהם. המערכת החיסונית הרגשית היא חלק מן התהליך הרגשי שלנו, והיא מורכבת משבע מיומנויות רגשיות היוצרות בנו את תחושת המקום הבטוח. כאשר המערכת הזו פועלת באופן תקין היא מתאימה את עצמה למציאות בכל רגע, ללא הפסקה. ככל שההתאמה למציאות מאוחרת יותר המערכת החיסונית הרגשית יעילה פחות, ואנו חשופים למשברים.

כל חוויה טראומטית (כלומר משבר קשה במיוחד) פוגעת בתפקוד המערכת החיסונית הרגשית, ופוגעת ביכולת העמידה שלנו בפני טראומות נוספות. וכך, בניגוד לאמונות לא־מבוססות, טראומות ומשברים אינם מחשלים אותנו אלא מחלישים אותנו ופוגעים במערכת החיסונית שלנו. התפתחות הציוויליזציה, ההישגים המדעיים והקידמה הטכנולוגית יצרו מנגנוני ביטחון יעילים המותאמים לצרכי החברה האנושית, אך לא שינו את האינסטינקט הפרימיטיבי של 'הילחם או ברח', ואת החרדה הבסיסית של כל אינדיבידואל. יכולת ההתאמה של כל אחד מאתנו למציאות מפגרת בהרבה אחרי הקידמה הטכנולוגית. ההיסטוריה של טראומות אנושיות הותירה אותנו חשופים לחרדה והחלישה את המערכת החיסונית הרגשית שלנו. כך, למרות שיש לנו כלים יעילים ביותר ליצירת מקום בטוח ולחיזוק מערכת החיסון הרגשית שלנו, מעולם לא למדנו כיצד להשתמש בהם ואיך לחזק את המערכת החיסונית הרגשית.

האמונה בכוחות חיצוניים המנהלים את חיינו (הדת, המדינה, המשפחה) ובקיומה של נפש ערטילאית שאין לנו שליטה בה, הסתירה מעינינו את קיומן של מיומנויות רגשיות המאפשרות לנו לשלוט בתהליך הרגשי, לחזק את המערכת החיסונית הרגשית וליצור לעצמנו מקום בטוח במציאות. המיומנויות הרגשיות, המאפשרות לנו ליצור בכל רגע מחדש תחושה של מקום בטוח, הן המערכת החיסונית הרגשית שלנו. מתוך ספרו החדש של ד"ר דרור גרין, 'אימון רגשי - שיפור המיומנויות הרגשיות ליצירת תחושה של מקום בטוח בעולם משתנה'. הספר יצא לאור בעברית ובאנגלית, אך אינו נמכר בחנויות אלא באתר 'אימון רגשי' או באתר 'פסייקום' בלבד.

על מחבר המאמר - ד"ר דרור גרין

ד"ר דרור גרין הוא פסיכותרפיסט, מנהל המכון לאימון רגשי בבולגריה ומומחה בינלאומי לטיפול נפשי באמצעות האינטרנט. ליצירת קשר:drorgreen@gmail.com