חיפוש

החיסיון הפסיכולוגי: הבהרות לפסיכולוגים בעקבות פרשת קסטיאל

פורסם על ידי חנה בן ציון

לפני מספר חודשים סערה הרשת עקב תלונות של מטופלות על פסיכולוג ידוע, שלא ניתן לתבוע אותו , מאחר ואף אחת מהתלוננות לא הגישה תלונה נגדו. דובר על כך, שאחת הסיבות לאי הגשת התלונה נעוצה בתהליך שנאלצות הנפגעות לעבור בחקירתן. תהליך המתואר כפוגע ומשפיל עד כדי הרגשת "אונס" בשנית. והנה השבוע פרצה סערה מחודשת בעקבות פוסט בפייסבוק שהעלתה אחת המתלוננות כנגד קסטיאל, שבו כתבה שנדרשה להסכים לאפשר לפסיכולוגית שטיפלה בה, להעביר לפרקליטות, למשטרה ולעו"ד של הנילון, מידע מהטיפול שעברה על ידה.

הפרת החיסיון הפסיכולוגי: עוד סיבה להימנעות אפשרית של נפגעות מהגשת תלונה במקרים של פגיעה מינית?

במאמר שפורסם בעתון "הארץ" ב 16.11.17 התריעו רבים וטובים על פגיעה בחסיון המידע, דבר הפוגע באימון מטפל- מטופל, שהוא הבסיס ליצירת קשר טיפולי מיטיב. בכך נוצרה עוד סיבה אפשרית להימנעות נפגעות מהגשת תלונות במקרים של פגיעה מינית. העיסוק הנרחב בנושא במדיה עורר סערה בין הפסיכולוגים.

הסתדרות הפסיכולוגים, מועצת הפסיכולוגים והפסיכולוג הארצי מהרו להוציא ניר עמדה הדורש שלא לפגוע ב"קדושת החיסיון הפסיכולוגי". מהכתוב ומהתגובות אני מתרשמת, שחשוב להתייחס ולהדגיש את ההבחנה בין שני מושגים- "רשומה פסיכולוגית" ו"תרשומת אישית".

הבחנה בין "רשומה פסיכולוגית " ו"תרשומת אישית"

בפרק 3 בקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים מוגדרת הרשומה הפסיכולוגית כ"תיעוד ההתערבויות הפסיכולוגיות המתייחסות ללקוח וכוללות את המידע עליו... הרשומה הפסיכולוגית היא תיעוד המכבד את העבודה המקצועית ואת לקוחותיה. תכלית הרשומה לשמור על ההמשכיות המקצועית, לקיים בקרה עליה ולשמש כראייה משפטית...על הפסיכולוגים חלה חובה לתעד את העבודה הפסיכולוגית ברשומה פסיכולוגית...על הרשומות הפסיכולוגיות להישמר במערכת שבע שנים מתום מועד הרישום האחרון" (קוד האתיקה, הפ"י, 2017 ). יש להדגיש כי הרשומה הפסיכולוגית שייכת למטופל.

לעומת כך, התרשומת האישית ,לפי קוד האתיקה המצוטט, היא של הפסיכולוג בלבד - "בה הוא יכול לרשום הערות אישיות לעצמו, ועניינים שהוא או הלקוח לא היו רוצים שיהיו חלק מהרשומה הפסיכולוגית... התרשומת האישית מתבצעת באחריות הרושם אותה, והוא האחראי הבלעדי לניהולה, לשמירתה ולביעורה". (שם,שם).

בחוק זכויות החולה (1996) סעיף 17 (א) מצוינת גם ההבחנה בין הרשומה הפסיכולוגית לתרשומת האישית. לא מפורט שם למעשה מה כוללת התרשומת האישית, ורק נאמר "שהתרשומת האישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית". אי לכך, מונח ה"תרשומת האישית" כפי שהוא מופיע בחוק ובקוד האתיקה נשאר פרוץ למדי.

מה אמור להיכלל בתרשומת האישית?

השימוש שנעשה בכתובים בין שני מושגים אלה עלול לבלבל. כך למשל, חשוב למטפל לדעת, שהוא יכול לגרוס תרשומת אישית אך לא רשומה פסיכולוגית. על הפסיכולוג לדעת במפורש מה הוא יכול להכליל בתרשומת האישית, שכן עלול להיווצר מצב, שבניסיון להימנע ממסירת מידע , ירשום אותו כתרשומת אישית ולא ברשומה עצמה כפי שנדרש.

זהו נושא, שלא נידון עד עתה מספיק ומוצע שוועדת האתיקה תחבור לגופים משפטיים על מנת לנסות לקבוע קריטריונים לחומר שיכול יהיה להיכלל בתרשומת האישית.

אבני דרך בדיון המקצועי על שמירת חיסיון המידע

הוויכוח על שמירת סודיות או הפרתה הוא רב שנים. כבר ב 1992 פרסם יורם צדיק מאמר ב"שיחות": "החדר הפרוץ": על כרסום הסודיות המקצועית באמצעות חקיקה". ב-2014 בעקבות מקרה שפורסם במדיה, הוציא משרד הבריאות חוזר, שעניינו היה: נסיגה מחובת הסודיות בעבודת הפסיכולוג, והוא כולל הנחיות לנושא הנסיגה מחובת הסודיות, וכן סקירה של סעיפי החוק הרלוונטיים. ב-2015 הנחה פרופ' גבי שפלר יום עיון שהתקיים במשכנות שאננים:"חדר הטיפול הוא בור סוד. האמנם?", בו נערך דיון על מצבים המחייבים הפרה של חובת שמירת הסודיות תוך התייחסות לדילמות מעשיות ואתיות ביישום חובת הדיווח במקצועות טיפוליים.

החלטת בית המשפט היא הקובעת לגבי חיסיון המידע

פקודת הראיות (1971) מציינת במפורש: "פסיכולוג מומחה....אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר מגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה".

בחוק זכויות החולה, 1996, סעיף 20 א (2) נאמר, שמידע טיפולי יימסר לאחר כאשר "חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי" כלומר, החלטת בית המשפט- קרי: צו שופט - היא הקובעת. כפי שנאמר, ישנה תמיד אפשרות לפנות לשופט ולהסביר מדוע עלולה מסירת המידע לפגוע במטופל ולדרוש, שהמידע יימסר רק לו ולא לכל גורם אחר.

יחסי פסיכולוג/רופא- מטופל לפי החוק, אינם מקבילים ליחסי עו"ד- קליינט בעניין חיסיון המידע . כל זמן שהחוק לא שונה, על הפסיכולוג לכבד אותו. על הפסיכולוג להסביר למטופל מיד עם תחילת הטיפול ובמהלכו שקיימת אפשרות שיידרש במקרים מיוחדים לחשוף את המידע , אך במקביל עליו לנסות להגן כמיטב יכולתו על המידע האישי העולה בטיפול. בכל מקרה על הפסיכולוג להפעיל שיקול דעת, להתייעץ עם עמיתים ובמקרים חריגים לפנות להתייעצות לוועדת אתיקה לפי חוק.

על המטפלת - חנה בן ציון

חנה בן ציון היא פסיכולוגית חינוכית מומחית-מדריכה,  כהנה כיו"ר ועדת האתיקה של הפ"י (2014-7) והקימה ונהלה את פורום האתיקה של הפסיכולוגים בשפ"י (2006-2014).

מקורות לעיון

  • אפרתי, ע. (16.11.17), הפסיכולוגים בעקבות משפט קסטיאל: מתנגדים בתוקף לחשיפת חומרי טיפול של נפגעות אונס , "הארץ". גליון און ליין. נדלה ב-22.7.17: www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.4607879
  • חוק זכויות החולה, 1996
  • קוד האתיקה של הפסיכולוגים, הפ"י, 2017: www.psychology.org.il/קוד-האתיקה
  • פקודת הראיות, 1971
  • צדיק י. (1992) החדר הפרוץ – על כרסום הסודיות המקצועית על ידי חקיקה. שיחות ו': 173-175.
  • נסיגה מחובת הסודיות בעבודת הפסיכולוג: www.psychology.org.il/נסיגה-מחובת-הסודיות-בעבודת-הפסיכולוג
  • סקירת יום עיון "חדר הטיפול הוא בור סוד. האמנם?"